מעמד האישה בהלכה היהודית

ד"ר צופיה מלר

(7) מגיני ההלכה, חלק א' - החברותא של האישה

ההלכה היהודית וכבודה האבוד של האישה

אמר מי שאמר - ולא אישה הייתה זו - "רצונך להכיר את פניה היפים של היהדות, לך אצל מוסר הנביאים. רצונך להכיר את פניה המכוערים - לך למסכת נשים". אין כמו דיני ההלכה ואמרות חז"ל כדי ללמדנו על נחיתותה של האישה כאדם בעיני אומריהם. כשקובע בעל ה"שולחן ערוך" כי "יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אישה או כלב או חזיר" (קצש"ע ג'/ ח') - הוא אומר לנו, למעשה, שהאישה אינה נמנית עם 'האנשים', כלומר, שהיא אינה בחזקת ברייה בפני עצמה, או אם תרצה - אינה בחזקת אדם כלל, ולכן אינה נמנית עם החברה היהודית. והרי גם ב'מניין' אינה נכללת. יתר על כן. הוא אומר לנו, שהדין החל על האישה הוא כמו זה שחל על הכלב ועל החזיר - חיות שהפכו סמל הטומאה, הסלידה והרתיעה בתרבות ובחברה היהודית לדורותיה. זוהי, אפוא, ה'חברותא' של האישה.

אנטישמים באירופה ובארה"ב, ברצונם להשפיל את היהודי, ולא רק להיבדל ממנו, ציינו בכניסה למועדוניהם האקסקלוסיביים: "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה!" - האם לא נזעקו "גוברין יהודאין" וגם לא יהודים, בכל ארצות תבל, כדי למחות, ובצדק, כנגד השפלה זו?

ואני שואלת: יהודי וכלב זו אנטישמיות, ואילו יהודיה וכלב - דברי קודש?!!! והרי לו התכוון המחוקק היהודי להתבדלות בלבד, מטעמי צניעות, נניח, הרי לא יכול היה לכתוב: "בל ילך איש בין שתי נשים, ובל תלך אישה בין שני גברים"? ולחלופין: "לא ילך איש בין שתי נשים." נקודה. בלא לערב באותו ציווי גם את הכלב והחזיר? לשווא חיפשתי במקורותינו, ולא מצאתי, פסוק דומה, בו נכלל גבר יהודי בכפיפה אחת עם כלבים, חזירים או נחשים, לשם הוצאת גזרה שווה ביניהם. האם מקרה הוא? כלום יש דרך אחרת, מלבד השפלת האישה, כדי לפרש 'חברותא' שכזו? ב'פסחים' ק"י, מוסיף התלמוד לחברותא טמאה זו גם את הנחש, לצידן של החיות להן נמשלת האישה, ובבבא בתרא נ"ח - גם את הקוף. ואם תאמר - מאז השתנו הדברים, נשיב כי די לקרוא ולשמוע את דבריהם של רבני ימינו, ועסקניה הפוליטיים של החברה החרדית, כדי ללמוד שהללו מוסיפים בדימוייהם וביחסם לאישה להיתלות ב"אילנות הגדולים" ההם, שמלפני אלפי שנים, כאילו לא השתנה דבר בעולמנו מאז ועד עתה. כאלו הם דימוייו של הרב הספרדי עובדיה יוסף על הנשים, וכאלו הם דימוייו של רב אחר מאותה חבורה, הרב משה מאיה, מועמד מס. 2 של ש"ס לכנסת, ב-1992. ואלו הם מקצת מדבריו: "גמל מתאים למדבר, סוס מתאים למרוצים, ונשים מתאימות לשבת בית ולגדל את הילדים". לתפיסתו שאסון גדול יש בעובדה שנשים בזמננו מתפקדות גם כמחוקקות בכנסת, ובהנהגה הציבורית בישראל - מביא הוא סימוכין מספר הזוהר, שנכתב במאה ה-13, דהיינו, בימי הביניים, תקופה בה האמינו כי האישה בתקופת המחזור שלה מסוגלת להרוג גבר במבט אחד. לתרומתן של דבורה הנביאה וחולדה הנביאה מתייחס הרב מאיה בחשדנות אופיינית. הוא מוטרד מכך ש"השמות שלהן מרמזים על דבר לא טהור, שכן, דבורה זה חרק לא טהור, וגם חולדה זה בעל חיים לא טהור". יתפתל המפרש ככל שיתפתל בפרשנותו - כבוד גדול לאישה אין כאן, לא אז ולא עתה.

תמונתו המקורית של מאוריציו גוטליב "יום הכיפורים" (משמאל),
והתמונה המצונזרת המוצגת בבית התפוצות (מימין)

מאוריציו גוטליב (1856-1879): צייר יהודי יליד פולין

הפגיעה בדמותה של האישה מתבטאת גם בכך שמיוחסות לה תכונות של מוסר לקוי: "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה - דברי ניאופים" (ד"א א') ... "שסופך לבוא לידי ניאוף" (נדרים כ'). לתפיסה זו יש בתקופתנו גם ביטוי מעשי. כתבה עיתונאית הנושאת את השם "מעשה חלם בבית התפוצות" מאת נתן גרוס, מלווה בצילומים של תמונות רלוונטיות לתוכנה, מספרות לנו כי בבית התפוצות מוצגת רפליקה של יצירת מופת מהאמנות היהודית, "יום הכיפור" מאת האמן היהודי המפורסם מאוריציו גוטליב. ברפליקה המוצגת לעיני הציבור הרחב נמחקו כל דמויות הנשים שבתמונה. מי שיתבונן בתמונה המקורית לא יתקשה להיווכח כי אותן נשים בעזרת הנשים, שמאחרי הגברים, כמובן, הן נשים צנועות וחסודות שבגדיהן רכוסים עד צוואר, וראשיהן מכוסים בשביסים או בכובעים, ואיש לא יעלה על דעתו שיש בדמותן כדי לפתות, או להסיח את הדעת או לגרום לאדם נורמלי להרהר הרהורי עבירה. "מר נרקיס, האחראי, כנראה, על ההשחתה המוזרה, טען, כי היה צורך להוציא את הנשים מן התמונה, כדי שהקהל המסתכל בה יוכל להתרכז בתוכנה הדתי... הנשים הפריעו לו. על זכויות האומן לא דובר כלל" (על המשמר, 21.11.93). ומוסיף המבקר: "... גם כבוד האישה נפגע, גם כבוד החג, גם כבוד האומן וזכויותיו. ומה עם כבודו של הקהל? עלבון גדול היה שם".

הנשים, עליהן יצא קצפם של חז"ל, לא היו אף הן, מן הסתם, נשים חילוניות. נשותיהם ובנות דורם היהודיות של חכמינו חיו בחברה שומרת מצוות, ואם זה דימויה המכליל של האישה שומרת המצוות בעיני הגבר שומר המצוות, האם תהיה זו הפרזה לומר שאין ההלכה מכבדת את האישה, לשון המעטה?

פרצה הוקראת לגנב

לא רק על כבודה של האישה אין ההלכה מגינה, אלא גם על מעמדה הכלכלי, החברתי, ואף הקיומי בהשוואה לגבר. ההיתר לשאת אישה שנייה עתה, משפג תוקפו של חרם דרבנו גרשום, מיושם הלכה למעשה, לא רק בקרב בני עדות המזרח. אופציה זו מרחפת כיום כחרב דמוקלס מעל ראשיהן של נשים רבות, גם לא דתיות, הגם שאינן יודעות זאת. באיזו מדינה עוד, להוציא האחרונות שבמדינות הנחשלות ביותר, ניתן כיום לגברים היתר ביגמיה מטעם החוק? קיומם של פסקי דין המתירים ביגמיה בעשרות רבות של מקרים במדינת ישראל בשלהי המאה העשרים, מעיד על כך שהיתר כזה אינו "הלכה ואין מורים כן", אלא - פרצה הקוראת לגנב! בכתבת תחקיר שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" (31.1.90) סופר על מקרה שדיינים של בית דין רבני נתנו היתר לגבר לשאת אישה שנייה "משום שהראשונה מכוערת". ה'צידוק' להיתר: "לאחר שהאישה, לפני הרבה שנים, נשרפו פניה וחלק מאבריה, רחמנא ליצלן, ובזה נמאסה ההסתכלות על פניה לכל אדם, ובעלה עזבה, ומאז הוא יושב גלמוד..."

כיצד היתה החברה בישראל מקבלת, למשל, מתן היתר לאישה 'לשאת' גבר שני, משום שבעלה נכווה במלחמות ישראל או בתאונה כלשהי, ונתכער? מקרה אחר בו ניתן היתר לביגמיה, פורסם אף הוא ב"ידיעות אחרונות" (19.12.96) תחת הכותרת: "חייבת לקבל גט בגלל שהיא עיוורת". הרכב של שלושה דיינים פסקו כי על פי ההלכה "כופין על אישה שהתעוורה בשתי עיניה לקבל את גיטה". כל דיין שיסתמך על מסכת גיטין צ' רשאי, אם ירצה, לפסוק על פי ההלכה הבאה: "בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוות דבר (דב' כ"ד/ 1), ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו... ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה"... ומי לנו אורים ותומים לעניין חסד ורחמים יותר מבית הלל ומרבי עקיבא? בולטת בקיצוניותה לעניין זה היא האפליה לרעה של האישה ביחס לגבר, במקרה של מחלת נפש: גבר שלקה בנפשו, ולכן אינו יכול לתת גט לאשתו, גם אם תבקש, אשתו לא תוכל לעולם להשתחרר מאזיקי נישואיה, להינשא ולשקם חייה מחדש. אבל אישה שלקתה בנפשה - תגורש מייד. האין הצדקה לתיקון עוול משווע זה?

(8) מגיני ההלכה, חלק ב' - צדקה 'מאזנת' עבירה?