מעמד האישה בהלכה היהודית

ד"ר צופיה מלר

(5) העת החדשה; עבדות בתוך חירות

העת החדשה

מאז חדרה רוח ההשכלה לתרבותו של עם ישראל, ומאז חידשה הציונות את חיי העם בארצו, נראה שגם נשות ישראל חידשו ימיהן כקדם. שוב פועלות נשים בחיים הציבוריים והחברתיים של העם, בהן משוררות וסופרות, ציירות, שחקניות ורקדניות, זמרות, כנריות ופסנתרניות, חברות כנסת ושרות, ואפילו ראש ממשלה. משפטניות ושופטות בדרגים הגבוהים ביותר, נשות מחקר במדעי הרוח והחברה ובמדעים המדויקים. מורות, רופאות ונשות חיל בצבא העם.

ואם תאמר: עדיין רחוקות נשות ישראל מן השוויון הנכסף, או, גם בחברה החופשית עדיין האפליה שלטת, נשיב: אכן, אבל כבר אפשר לראות את האור בקצה המנהרה. שלא כמו בחברה הדתית והחרדית המקדשת את העוולה והקיפוח, לא רבים בחברה החופשית הם הסבורים עדיין כי נחיתותה המשפטית והחברתית של האישה היא גזירה משמיים. כי קיפוח וניצול הם ערכים ראויים בעולמנו, וכי אין לעשות דבר לשנותם.

הוויכוח בתוך המחנה החופשי הוא רק סביב השאלה מהם התחומים בהם יש להתמקד כדי לשנות את המצב הקיים: חקיקה, מודעות ציבורית או חינוך, ומהו המינון הראוי לכל תחום בכל עת נתונה, לאור העובדה כי מהפכות חברתיות צורכות את הזמן שלהן. על עצם הצורך במהפכה חברתית שכזו - לית מאן דפליג.

גם היהודי האורתודוכסי פרופ' ישעיהו ליבוביץ, ראה בשחרור האישה את המהפכה החברתית הגדולה ביותר במאה העשרים, ידועת המהפכות! זאת ועוד - על אף ההנחה השגויה בדבר המונופול שיש לאישה הדתית על הצדקה, החסד והרחמים, מסתבר שגם בתחום זה חלקה של האישה החופשית אינו נופל מזה של רעותה הדתית והחרדית.

רוב מפעלי ההתנדבות והצדקה של עם ישראל בדורות האחרונים הוקמו ומופעלים למעשה בידי נשים: איל"ן וער"ן, יע"ל, מיח"א ואקי"ם, מפעלי נעמ"ת וויצ"ו לצד מפעלי אמונה, הוועד למען החייל והאגודה למלחמה בסרטן, מעונות לנשים מוכות וטיפול בילדים נפגעי אלימות, אל"ם, וקבוצות תמיכה וסיוע לעגונות ולקשישים נצרכים. מסגרות שונות לקליטת עלייה ולביעור הבערות, ושאר פעילויות התנדבותיות שנשים עוסקות בהן מחוץ למסגרות החרדיות, בחלקן לצד גברים מתנדבים וחלקן - בלעדיהם.

במקביל לרוח האורתודוכסיה הקנאית הקיצונית, שאינה מכירה בזכותה של האישה לשמש אפילו כעדה בדיני אישות, מקבילתה במשפט האזרחי הכירה כבר מזמן בזכות האישה לשבת בדין לא רק כפרקליטה, אלא גם כשופטת. מצד אחד נלחמת הקנאות בשם ההלכה נגד זכותה של אישה דתית (!) להשתתף במועצה הדתית, ומנגד - נבחרות נשים לשמש בתפקיד של מבקרת המדינה, או כשגרירותינו במעצמות העולם כסין או רוסיה!

האם ממשפט שלמה (גוסטב דורה)

עבדות בתוך חירות

מעמד האישה היהודיה בישראל על סף המאה העשרים ואחת נראה כיום גרוע לאין ערוך ממעמדה של האישה במדינות התרבות המערבית, ולא רק בגלל האופי התחיקתי של קיפוחה, בעיקר בדיני אישות, אלא מטעמים נוספים, משמעותיים לא פחות. הטעם האחד הוא, כאמור, הנצחתו של הקיפוח על ידי הטבעתו בחותם ה'קדושה' של ההלכה היהודית.

אם לנשים במדינה אירופאית אין, למשל, ייצוג הולם במוסדות הנבחרים, או במקומות בהם מתקבלות ההכרעות החשובות על גורלה של האומה - אין הדבר נובע מטעמים אידאולוגיים, אלא כתוצאה ממצב מתמשך של קיפוח האישה בחברה פטריארכלית, שטרם השתחררה מדפוסי התנהגות ארכאיים, גם כאשר אידאולוגית היא דוחה את הקיפוח. השאלה בדבר שינוי מעמדה של האישה היא שאלה של זמן בלבד; במדינות שמרניות יהיה התהליך איטי, במדינות אחרות - מהיר יותר.

שונה המצב כאשר נחיתות האישה נתפסת רעיונית כטבועה בה מעצם בריאתה. כזו היא תפיסת ההלכה היהודית את האישה. קודקס החוקים ההלכתיים פוסל על הסף את שיתופה של האישה בחיים הציבוריים של החברה היהודית, ושום אידאולוגיה שוויונית אינה מתכוונת לשנות תפיסה דתית רבת עוצמה זו. במילים אחרות: לאישה היהודיה בישראל אין גם כל סיכוי לשינוי מעמדה לטובה בעתיד, כל עוד לא יחול שינוי בתפיסת החברה את ההלכה כגורם העיקרי הקובע את מעמדה של האישה בחברה היהודית. למשל, על ידי הפרדת הדת מהמדינה.

הטעם השני: תנאי הכרחי לשחרור משעבוד הוא הכרתו של המשועבד בעובדת היותו משועבד, וזאת על ידי קבלת עצמו כאדם חופשי, כאדון על חייו, וכזכאי לחיים של חירות ושוויון. עבדות מתוך בחירה, אמיתית או מדומה, או כפי שאחד העם קורא לה במאמרו "עבדות בתוך חירות" - "עבדות פנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית" - היא גורם מעכב עיקרי. אישה חרדית המקבלת בהבנה את הברכה "שלא עשני אישה, שלא עשני בור..." (מנחות מ"ג), ומברכת מתוך השלמה "שעשני כרצונו" ואינה מוכנה להבחין בהבדל שבין השניים - ברור גם שלא תהיה לה מוטיבציה לנסות ולשנות את מצבה.

יתר על כן, אם היא נולדה לתוך חברה שאלו הן הנורמות שלה, ועליהן היא התחנכה - אזי גם בבגרותה, אם נפקחו עיניה לראות נכוחה - לא תוכל לעשות הרבה לשינוי מצבה, בין שמשום שכבר חושקה באלפי חישוקים על ידי נישואין, ילדים, העדר מקצוע ותלות כלכלית בחברה הצרה בתוכה גדלה, ובין שמשום שמבחינה פסיכולוגית היא עלולה למצוא עצמה במצב של דיסוננס קוגניטיבי, הנובע מן ההכרה שחייה עד כה היו שגויים. מצב כזה תובע תעצומות נפש רבות כדי להיחלץ ממנו.

(דיסוננס קוגניטיבי הוא מבוך נפשי של אדם, שנקלע להתנגשות בלתי נסבלת בין שני ערכי יסוד של חייו. כדי להמשיך ולחיות בהרמוניה עם עצמו, עליו לדחות, או להכחיש את קיומו או את צידוקו של אחד משני הערכים הללו, שאם לא כן, יסכן המאבק הנפשי שבו הוא שרוי את שלוותו הנפשית, עד כדי סכנה קיומית לשלומו.)

(6) תגובות אפולוגטיות של "מגיני ההלכה" - הטענות