מעמד האישה בהלכה היהודית ד"ר צופיה מלר (4) תקופת הגלות, חלק ג' - נשים ביד בעליהן, כחומר ביד היוצר

רבקה (גוסטב דורה)

"אמר ר' שמואל בר אוניא משמו של רב: אישה גולם היא (כלי שלא נשלמה עשייתו) ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: כי בעליך עושיך" (סנהדרין כ"ב), וכן, "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו - עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח: רצה לאוכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, שלוק - אוכלו, וכן דג הבא מבית הצייד" (נדרים כ'). כלומר, האישה אינה אלא גוש בשר חסר צורה, חסר אופי משלו, חסר רצון משלו, והגורם היחיד בקביעת גורלו הוא בעליו, קרי, הגבר אשר עשאה כלי. האישה חייבת לסור למרותו של בעלה ולמלא אחר מצוותיו. וכל כך יסודי הוא שיעבוד זה שלה, לבעליה-אדוניה, עד שדוחק הוא מלפניו אפילו את שעבודה לבוראה!

וכך מנמק ר' דוד אבודרהם את הפטור של האישה מקיום 'מצוות עשה' שהזמן גרמה: "והטעם שנפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמה, לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמה, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, אם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו, אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא, אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה" (אבודרהם, השלם, עמ' כ"ה). בשפת בני אדם, מדובר כאן בפירוש בשפחתם של שני אדונים, שעלולה להיות סתירה בין מצוותיהם, וההלכה, שנכתבה כולה, מהחל ועד כלה, בידי גברים, פוסקת שעל השפחה (האישה! אלא מי?) להישמע למצוותיו של הנחות שבהם, כלומר, לבעלה, כדי שהחיים בצוותא יוכלו בכל זאת להתקיים בצורה נסבלת... ולמי שששה על ה'פטור' הזה ממצוות יש לומר כי מי שאין לו/ה חובות, אין לו/ה גם זכויות!

אכן, היטב ידע הגבר היהודי לדאוג לאינטרסים שלו בכל הזמנים. ומי שיש לו ספקות לגבי מעמדה המפורש של האישה כלפי בעלה, יעיין במשפט 'הקדוש' הבא: "אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת, ונתנו לו שפחה לשמשו" (סנהדרין ל"ט). איזה 'עסק' כדאי!!!

מערכת יחסים כזו, המעמידה את האישה כקניינו של בעלה מטבע בריאתה, אינה מאפשרת מלכתחילה יחס שוויוני בין השניים, ומעמדה ההלכתי המקודש של תפיסה זו אינו מותיר מקום לסיכוי לשנות זאת גם בעתיד, עד ל'ימות המשיח'. נשים דתיות השואפות לקדם את מעמדה של האישה, אך מאמינות כי ניתן לעשות זאת במסגרת ההלכה - אינן אלא משלות את עצמן. על אלה שאפילו אינן שואפות לשנות את מעמדן, ומקבלות אותו כגזרה משמיים - עליהן ניתן לומר כי נצחונו הגדול ביותר של הגבר היהודי הוא בהפיכת אשתו ל'עבד עולם', שמרצונו אינו רוצה להשתחרר מעבדותו: "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי (יש לקרוא: את בעלי) ואת בני, לא אצא חופשי, והגישו אדוניו אל האלוהים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כ"א / 5-6). רק שהיום אין רוצעים עוד את האוזן, אלא מגלחים את שיער ראשה של האישה, שפחת העולם, כי "שיער באשה ערווה" (ברכות ס"א), ומסתירים את גולגולתה הקירחת מתחת למטפחת או לשביס או לפאה נוכרית (אם היא יותר 'מודרנית' ומתעקשת לעמוד על זכותה לשמור על שמץ מנשיותה) ומסתירים כל חלק מגופה - רק הרעלה חסרה כאן - ואוסרים עליה להשמיע קולה בציבור מחמת "קול באישה ערווה" (ברכות כ"ד), ובעיקר, מצליחים לשכנע אותה כי היא מאושרת מעובדת היותה מנוצלת: לא רק מחויבת בצייתנות ללא עוררין, ובהסתפקות בתפקידיה 'המסורתיים' של האישה כלידה, גידול הילדים ושאר תפקידים המרחיקים אותה מזכות המימוש העצמי לפי בחירתה, אלא גם כמפרנסת עיקרית, לעיתים יחידה, של משפחה מרובת ילדים ושל בעל שכל חייו קודש ללימוד תורה. כלומר, היא ממלאת הן את תפקידיה של האישה בכל חברה מסורתית, והן את תפקידיו של הבעל בכל חברה אנושית שהיא.

(5) העת החדשה; עבדות בתוך חירות