מעמד האישה בהלכה היהודית ד"ר צופיה מלר (3) תקופת הגלות, חלק ב' - גרגרניות, עצלניות, קנאיות, גנבות ויצאניות

דבורה (גוסטב דורה)

האישה איננה פרט

ההתייחסות ההלכתית לנשים היא, לעולם, בלשון הכללה, או כאל פרוטוטיפ (=אבטיפוס), ובהכללה זו הנשים הן התגלמותן של כל התכונות האנושיות השליליות. די שחווה פיתתה את אדם כדי להשליך ממנה על כל הנשים לעולמי עולמים. כאילו היה המין האנושי זוכה לחיי נצח אלמלא אותו חטא קדמון, וכאילו לא היה אדם עצמו שותף פעיל לאותו חטא קדמון. שהרי, אם תאמר שהאדם פותה למעשהו, ולכן יש להעביר את האחריות לזה שפיתה אותו, הרי גם חווה פותתה על ידי הנחש! מדוע נעצרת האחריות אצלה ואינה עוברת גם כאן לגורם המפתה? זאת ועוד. מעשה זה הוא גם שגרם לדעת חז"ל למוות:

"שאלו את ר' יהושע... מפני מה הן (הנשים) מהלכות אצל המת תחילה? אמר להן: על ידי שגרמו מיתה לעולם..." (בראש' רבא י"ז). הכבדה שבהאשמות שאפשר להטיל על פרוטוטיפ אנושי כלשהו מוטלת על כתפיה של האישה הראשונה. וזאת - תוך התעלמות גמורה מכך שהאדם מלכתחילה לא נוצר לחיי נצח! והראיה - שני עצים היו בגן. משניהם נאסר עליו לאכול. האדם אכל רק מעץ הדעת, ואילו מעץ החיים לא אכל. לו מעץ החיים היה אוכל, רק אז היה זוכה בחיי נצח, כשם שרק לאחר שאכל מעץ הדעת זכה בדעת! שאלמלא כן - מה משמעותו ומה תפקידו של עץ החיים? והרי החיות, שנבראו עם האדם בידי אלוהים ואיכלסו את גנו, לא אכלו מן הפרי האסור. מדוע זה נגזר המוות גם עליהן? זאת ועוד. בין עונשיו של האדם לא נמנתה סופיות חייו! נאמר לו רק כי בזיעת אפיו יאכל לחם עד שובו אל האדמה. לא נאמר לו כי בגלל חטאו נגזר עליו לשוב אל האדמה! מכאן, שלא החטא הקדמון הוא שהביא מיתה לעולם, וחלקה של חווה בהבאתו אינו אלא עלילה, שבאה כדי לגלגל לפתחה כל מה שנחשב מפחיד ורע בעולמנו.

למותר לציין שבגבר אין ההלכה נוהגת כבפרוטוטיפ או בהכללות. מדוד שנאף עם אשת איש (אוריה החיתי), חטא המחייב סקילה (!) - אין מקישים על כלל הגברים, ואין מייחסים להם תכונות ניאוף. וכך בעכן בן כרמי שחטא, או באחאב שפשע. הגברים הם ישויות בפני עצמן, מה שאין כן לגבי רבות מנשות המקרא. אפילו על שרה, אם האומה לא חסו. די שאחד הפרשנים ייחס לה תכונה של קמצנות, כדי להוציא מעניין זה גזירה על כלל הנשים: "כתוב 'קמח' וכתוב 'סולת' (בראש' י"ח / 6), אמר ר' יצחק: מכאן שהאישה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש" (בבא מציעא פ"ז). כלומר, לא שרה לבדה היא הקמצנית, אלא הנשים כולן.

גם בשאר תכונות שליליות מתייחסים בהלכה לנשים לא כפרטים אלא ככלל: "אמרו רבותינו: ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות (זוללות) צייתניות (מצותתות לדברי זולתן) עצלניות וקנאניות (קנאיות). ר' לוי אומר: אף גנביות ויוצאניות (פרוצות) (בראש' רבא מ"ה). כן, "שומר הלכה" קטן שלי. דברים אלה חלים גם על אימך שלך. על אשתך, אחותך, או בתך. דברי חז"ל כאן ובמקומות אחרים בספרות ההלכתית אינם מתייחסים, כאמור, לאישה מסוימת, אלא לכולן, לדורותיהן. ולא על ידי חכם אחד בלבד נאמרו, אלא על ידי הרבים. ו"מקורותינו הקדושים" מוסיפים ותורמים למאגר זה עוד כהנה וכהנה. להלן מקצת מאמרות שפר אלה 'בשבח' תכונותיה של האישה. כאמור, כל אישה:

  "אין חוכמה לאישה אלא בפלך" (יומא ס"ו)

  "נשים דעתן קלה עליהן" (שבת ל"ג)

  "נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן" (במד' רבא י'/י"ז 9)

  "נשים, אפילו מאה - כעד אחד דמי" (יבמות קט"ו)

  "נשים שחצניות הן" (ירו' שבת ו'/א')

  "נשים לאו בנות הרגשה נינהו" (נידה י"ג)

  "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (קידושין מ"ט)

ועוד, ועוד.

האישה, כפי שניתן ללמוד מתיאור תכונותיה, איננה אמינה. זוהי ההכללה. ומאחר שעדותן של מאה (!!!) נשים שקולה כנגד עדותו של זכר אחד, לכן גם פסולה האישה לעדות. זהו, כנראה גם מקור האיסור המוחלט על האישה לשמש בדין לא רק כשופטת, אלא בחוגים אורתודוכסיים רבים אפילו כטוענת רבנית, כחברת מועצה דתית, ועל כל פנים - במשרה ציבורית כלשהי: "כל משימות (=מינויים) אין ממנים אלא איש" (רמב"ם, הלכ' מלכים פ"א/ח"א) לכן אישה פסולה לדון (שולחן ערוך חו"מ דיינים ז'ד'). הקשו התוס': הרי דבורה הנביאה היתה שופטת?! ותי' שהיא לא היתה דנה, אלא מלמדת להם שידונו..." (יבמות מ"ה/ב'). החשש מתקדים, שבו יהיה על גבר להישפט בפני אישה רחמנא ליצלן, היה כה רב, עד שהיו מוכנים אפילו לסלף את דברי המקרא על דבורה הנביאה, שהיתה שופטת, ובלבד שלא תשמש מופת וסמל לנשים שופטות. והרי דבורה הנביאה היתה שופטת שלא זו בלבד, שלא שימשה כשאר השופטים, בתפקיד מצביא, שהרי לצורך זה הזעיקה אליה את המצביא ברק בן אבינעם, אלא שהיא היתה השופטת היחידה עליה נאמר במפורש: "היא שופטה את ישראל בעת ההיא, והיא יושבת תחת תומר דבורה... ויעלו אליה בני ישראל למשפט" (שופ' ד'/ 4-5). כלומר, שהמקרא משתמש כלפיה במינוחים משפטיים מקצועיים, כמו לגבי ירמיהו (י"ב / 1-2) או לגבי איוב (כ"ט/ 7-17). ומאחר שלא היו נשים מנהיגות לעם ישראל - מה מקורו של המשפט "אוי לדור שאישה מנהיגתו" (מדרש תהילים, שוחר טוב כ"ב/כ')? ולו גם היתה דוגמה גרועה כזו - ואין, כידוע - האם חסרות דוגמאות של מנהיגים גברים גרועים בעם ישראל כבעמים אחרים, שהביאו את בני עמם אל עברי פי פחת?!

לא רק בתכונות אופי של האישה עוסקים חז"ל, אלא גם בתיאורים פיזיים בגנותה אינם בוחלים. האישה, אליבא דחז"ל, מסריחה, וזו הסיבה שהיא נוהגת להתבשם: "שאלו את ר' יהושע... מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואישה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח - מיד הוא מסריח" (ברא' רבא י"ז). 'נוטרי ההלכה' לא יניחו לעובדות מדעיות לגבי הביולוגיה האנושית או לנתונים מדעיים המסבירים את המנגנונים המשפיעים על ריחות הגוף, והסותרים תיאור זה של הבדלים בין גבר לאישה - לבלבל אותם!

בתיאור ציורי אחר בתכלית המיוחס לוולטיר, מצוי המשפט: "מיהו האדם? - מערכת ביוב ניידת גאונית". ההלכה היהודית, לעומת זאת, מייחדת תיאור זה לאישה בלבד: "אישה חמת מלא צואה ופיה מלא דם, והכל רצין אחריה" (שבת קנ"ב). כאילו לגבר אין בגופו מערכת עיכול או מערכת שתן ושאר הפרשות - ולא כולן ריחניות במיוחד...

לו היו הדברים האלה נכתבים במדור רכילות של עיתון צהוב לגברים - היינו יכולים להתעלם מהם. ברם, כאשר הדברים מובאים מפי רבנים ופרשנים, מגדולי הרוח של הדת היהודית, מתקדשים בתור שכאלה, ונלמדים דור אחר דור על ידי הזכרים בעם ישראל (לנשים, כידוע, אין מגלים מה חושבים עליהן חכמי הדת היהודית לדורותיהם, כי אינן רשאיות ללמוד 'דברי קודש' אלה ואינן מסוגלות לרדת למלוא 'עומקם', בשל 'טיפשותן'...) - אי אפשר שלא להידרש להם כגורמים המעצבים את דעת החברה היהודית ביחס לנשים. אחריות כפולה ומכופלת מוטלת על דברים אלה בשל האופי המקודש שלהם בעיני רועיו הרוחניים של העם, ובעיני עדר שומרי מצוותיו כולו. אלה שאינם מתנערים מן הדברים ומוסיפים להתייחס אליהם כאל דברי קודש - כמוהם כמי שמסכימים עימם.

(4) תקופת הגלות, חלק ג' - נשים ביד בעליהן, כחומר ביד היוצר