מעמד האישה בהלכה היהודית ד"ר צופיה מלר (2) תקופת הגלות, חלק א' - מכונת לידה ותוצרתה

אשת לוט (גוסטב דורה)

מיום שגלה ישראל מארצו - גלה כבודן של נשותיו כבני אדם. שלושה מאפיינים לאי-כבוד זה:

  נשים נהפכו לאנונימיות.

  האישה איננה פרט.

  נשים ביד בעליהן - כחומר ביד היוצר.

נשים נהפכו לאנונימיות

נשות ישראל איבדו כל זהות אישית-אנושית, הן ברמת הפרט, הן ברמת הכלל.

ברמת הפרט - בעיני ההלכה היהודית למקורותיה הפוסט-מקראיים, בעיקר החוקתיים, אך לא רק בהם, נתפסת האישה לא כברייה בפני עצמה, אלא כמי שנתונה כל חייה ברשותו של פטרון גברי: בילדותה ובנעוריה - רשות אביה עליה, ובבגרותה - רשות בעלה.

נער בן 13 כבר יוצא מרשות אביו. נערה בגילו - לאו, עד שתינשא. ומשנישאה, היא נחשבת לפלג גופו, או גרוע יותר - לקניינו של בעלה, והיא אף נמנית בדרך כלל במניין רכושו: "שלושה (דברים) מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה, ואישה נאה וכלים נאים" (ברכות נ"ז). למותר לציין, כי בשום מקום אין הגבר נמנה עם פריטים המרחיבין דעתה של אישה, ולא רק משום שבדרך כלל אינה זכאית לרכוש משלה (גם לא לרשת את רכוש אביה, אם יש לה אח, למשל), אלא גם משום ש"הרחבת הדעת" של האישה איננה בדיוק נושא שיש לתת עליו את הדעת, בעיני חכמי ההלכה... מכאן גם ברור שאין האישה יכולה להופיע בשמה כישות עצמאית לכל עניין כלכלי או תרבותי. אפילו לצורך קבלת דרישת שלום אישית איננה קיימת: "אין שואלים בשלום אישה כלל, ואפילו על ידי בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים" (שולחן ערוך).

ואם תאמר, הלכה היא ואין מורים כן, הרי די להעיף מבט בעיתונות החרדית, כדי לגלות שלא רק תצלום של אישה הוא בבחינת בל ייראה ובל ימצא, אלא שאין היא זוכה אף באזכור ברכה: "לזלמן יענקלביץ ולבנו ירחמיאל, ברכות להולדת הנכד והבן", אך לא מוזכרת רעייתו של מי מהם, הסבתא והאם, כראויה לברכות אף היא. אכן, ממתי זה זכאית 'מכונת לידה' לברכות על 'תוצרתה'?!

ברמת הכלל - אין אישה נודעת בשמה בתרבותו של העם היהודי במשך כ-1,600 שנה! ימי הביניים ותור הזהב היו תקופות של פריחה תרבותית-דתית לעם ישראל בתפוצותיו: בדמשק ובתימן, בספרד, בפרובנס, באיטליה ובאשכנז.

לבד מגדולי ההלכה ופרשניה קמו לעם משוררים ופייטנים, הוגים, סופרים ומדענים לרוב, אך "אישה בכל אלה לא מצאתי..." - ומה הפלא? הרי נשללה מן האישה הזכות ללמוד תורה (ו"תורה" אינה אלא כל עולם התרבות היהודית דאז!) ככתוב: "ר' אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות" (סוטה כ'). ובמקום אחר: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (ירו', סוטה ג'/ד'). כמה גדולה היא השנאה, המעדיפה שריפת דברי תורה, שנחשבים לנכס הרוחני היקר ביותר לעם ישראל, על הוראתם לנשים!!! וכי כיצד תוכל האישה לתפוס מקום כלשהו בתרבותו של עם, אם לימודה נחשב אצלו למיותר, במקרה הטוב, ולמאיים בסנקציות נוראות במקרה הגרוע? שלילת השכלה שימשה תמיד כלי נשק בידי בני המעמדות השולטים כלפי נשלטיהם. שכן, אין אמצעי טוב מבורות להנצחת הנחיתות והשעבוד. ההיסטוריה מלאה דוגמאות לעניין זה, החל בעולם העתיק, וכלה בימינו אלה. שוויון הזדמנויות עשוי לשמש פתח גם לתביעה לשוויון זכויות, ולא בנקל יוותר הגבר היהודי על תפקיד האדון שלקח לעצמו. גם לא אותו גבר יהודי אירופאי, שידע היטב לעמוד על זכויותיו בקרב הגויים, וגם לא אותו גבר יהודי מזרחי, התובע לעצמו שוויון הזדמנויות, שלא לומר שוויון זכויות, מן הגבר האשכנזי! כשמדובר בהתנשאות, בכוחנות ובמסורת שוביניסטית בחוקה, במוסכמות, בנורמות - אין רגישותו של הגבר היהודי המקופח חורגת מן הדאגה לאינטרסים הלאומיים, המעמדיים והמגדריים שלו.

ניתן לומר, שהחברה היהודית לא נתנה לאישה כלים (לימוד) וסמכות (מינוי) לתפוס מקום כלשהו בחיים התרבותיים והציבוריים, ממש כשם שאין היא קיימת כלל כפרט, כאינדיבידואום לעצמה גם בחייה האישיים, אלא כקניינו של פטרון גברי כלשהו - אביה, אחיה או בעלה. מסיבות אלה אין היא זכאית, אפוא, גם לעשות שם לעצמה, או להשיג הישג כלשהו מחוץ לתחומי משפחתה.

(3) תקופת הגלות, חלק ב' - גרגרניות, עצלניות, קנאיות, גנבות ויצאניות