מעמד האישה בהלכה היהודית

ד"ר צופיה מלר

לצורך הדיון בהיבט הנורמטיבי של מעמד האישה בהלכה היהודית, ניתן לחלק את ההיסטוריה היהודית לשלוש תקופות: תקופת המקרא, תקופת הגלות, והעת החדשה.

(1) תקופת המקרא

יש הרואים את שורש האפליה לרעה של האישה כבר בתקופת המקרא, ומביאים כראיה את הטיעונים הבאים:

במקרא מתוארות רק 86 נשים, לעומת למעלה מ-1,200 גברים. מקורו של המשפט העברי המקפח את האישה בהשוואה לגבר הוא, כידוע, בקבצי החוקה המופיעים בחומש. הספרות החוקתית והנורמטיבית המאוחרת (כמו המשנה והתלמוד, ספרות המדרשים והפרשנות, פסקי ההלכה לדורותיהם וה"שולחן ערוך") - רק נבנתה על התשתית החוקתית והנורמטיבית המקראית. רוב הנשים המוזכרות במקרא מוצגות כדמויות שליליות, ביניהן: חווה המפתה (שלימים הפכה ללילית השטנית), רבקה התככנית, מרים הרכלנית, רחב הזונה, דלילה הבוגדנית, בת-שבע העוגבת, אשת איוב המסיתה, ושתי המורדת ועוד.

הגר (גוסטב דורה)

ברם, לעומת דוגמאות שליליות אלה, ניתן להצביע על כך שבהשוואה לעמי המזרח הקדום, נשים במקרא מילאו תפקידים חברתיים וציבוריים לא מבוטלים. יש במקרא גם דמויות של נשים ששימשו אז, ומוסיפות לשמש מופת וסמל עד לימינו, בהן נשים גיבורות, אמיצות וחכמות כמו יעל - אשת חבר הקיני; שפרה ופועה - המיילדות העבריות; נשים שהשפיעו על מלכים ושרים בחוכמתן, כמו האישה מתקוע, או על המחוקק והחוקה - כמחלה, תרצה, חגלה, מילכה ונעה - בנות צלפחד; נשים נביאות כמרים אחות משה וכחולדה הנביאה; נשים שזכו בהתגלות - כאימו של שמשון; שופטת - כדבורה; נשים משוררות הנזכרות בספרי עזרא ונחמיה ובספר דברי הימים. נשים אוהבות ונאהבות - כרחל אימנו, כחנה אם שמואל, והשולמית לשלמה; אימהות מסורות כהגר וכרצפה בת איה; נשים יפות תואר כשרה, כאבישג השונמית וכתמר בת דוד; נשים בעלות עורמה ותושייה כרבקה, כתמר אשת ער, וכעכסה בת כלב; נשים שהצילו את עמן או שהשפיעו על רוחו בעת קשה, כאסתר וכבת יפתח; נשים שקמו על מר גורלן והביסוהו - כנעמי; נשים שהיו לסמל הנאמנות לחי ולמת - כרות המואביה, ועוד דוגמאות רבות אחרות.

מי שיבחן את תקופת המקרא, עידן נביטת שורשיו של עם ישראל מבחינה היסטורית ותרבותית - יגלה, כי התנ"ך בחלקו הנרטיבי (סיפורי) מלא נשים גדולות ברוח ובמעש. נשות המקרא הן אנושיות, חיות ונושמות. יש להן שם, צורה ואופי. דמותן, ככלל, אינה שלילית, מרביתן אינן פסיביות וודאי שאינן אנונימיות. ביחס למעמדה הנחות של האישה במזרח העתיק, גם מעמדן החוקי והנורמטיבי טוב יותר.

לאחר חתימת המקרא מתחיל להסתמן פיחות במעמדן של הנשים בחיי העם. בספרות הפוסט-מקראית עדיין מופיע פה ושם שם של אישה, כמו שלומציון המלכה, חנה אם הבנים, רחל אשת ר' עקיבא, וברוריה הזכורה לטוב, בתו של ר' חנינא בן תרדיון ורעייתו של ר' מאיר. זו האחרונה שחייתה במאה השנייה לספירה, הייתה האישה היחידה שדעותיה בהלכה נזכרו בספרות התלמודית. צאו וחשבו: יצירת מופת ענקית זו, שהיא תמצית תרבותו של העם היהודי לדורותיו - נזכרת בה דעתה של אישה אחת בלבד!

(2) תקופת הגלות, חלק א' - מכונת לידה ותוצרתה