בעקבות המקור האבוד
פרשת גליליאו בראי הזהות

מאת פרופ' רבקה פלדחי

ראש המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן, אוניברסיטת תל אביב

המאמר התפרסם ב"מקום למחשבה בשער"
ביטאון הקהילה האקדמית למען החברה בישראל, גיליון מס' 18, ינואר 2002
תודתנו לפרופ' רבקה פלדחי ולמערכת "בשער" על הסכמתם לפרסום המאמר באתר

פרשת גליליאו מהווה נדבך מרכזי בכינונה של הזהות החילונית המודרנית פרי הנאורות. "אף על פי כן נוע תנוע," משפט שכנראה לא נאמר כלל על ידי גליליאו, הפך לסיסמה במאבקם של "בני האור" בדת. אבל הסיפור ההיסטורי מורכב הרבה יותר, ומעניין הרבה יותר מן התפיסה הדיכוטומית הצרה. אפשר ללמוד ממנה לקחים חשובים לזמננו.

ב-24 בפברואר 1616 התכנסה בלשכה הקדושה ברומא קבוצה של אחד עשר תאולוגים, יועצי האינקוויזיציה, לדיון בתורה של קופרניקוס, אותה פרסם כמעט שבעים וחמש שנים לפני כן בספרו על הסיבובים של כדורי השמיים (1543). על פי התורה הזו, השמש נייחת והיא נמצאת במרכז העולם, ואילו הארץ נעה גם סביב השמש, וגם בתנועה יומית סביב צירה. יועצי האינקוויזיציה קבעו כי תורתו של קופרניקוס היא אבסורדית מבחינה פילוסופית, וכופרת - או לפחות מהווה "טעות באמונה" - מבחינה תאולוגית, מפני שהיא מנוגדת לכתבי הקודש.

שתי תוצאות מיידיות היו להחלטה של היועצים התאולוגים. ראשית, ההחלטה הועברה לוועדת האינדקס של הלשכה הקדושה. ימים ספורים לאחר מכן החליטה הוועדה להשעות את ספרו של קופרניקוס עד שיתוקן, ולאסור מכל וכול שני ספרים נוספים שביקשו להתאים את פרשנות כתבי הקודש לתאוריה האסטרונומית החדשה של קופרניקוס. שנית, בעקבות החלטתם של היועצים התאולוגים, הורה האפיפיור דאז לאחד הקרדינלים מחברי הוועדה - הישועי רוברט בלרמין - להזמין את גליליאו גליליי - פילוסוף ומתמטיקאי בחצרו של דוכס פירנצה קוזימו דה מדיצ'י שביקר באותה תקופה ברומא - לשיחה בארמונו.

גליליאו גליליי
ציור שמן מאת יוסטוס סוסטרמנס, צייר פלמי, 1597-1681
הציור מוצג בפלצו פיטי, פירנצה, איטליה

המשפט שלא היה

במהלכה של השיחה שהתנהלה בארמונו, יידע בלרמין את גליליאו בדבר החלטת התאולוגים, ובנוסף, הוא אסר עליו להחזיק בתורה הקופרניקאית או להגן עליה. כידוע, כמה שנים קודם לכן (1609) הצליח גליליאו גליליי לבנות טלסקופ משוכלל שאפשר לו לצפות בכוכבים, ולגלות שורה של עובדות בלתי ידועות עד אז - במיוחד ההרים שעל הירח והירחים של יופיטר, והוא פרסם תגליות אלה בספרו הקטן "שליח הכוכבים". בתחילה התקבלו התגליות בהתלהבות לא רק על ידי מקצוענים וחובבים בכל רחבי אירופה, אלא אף על ידי "מדעני הכנסייה" - המתמטיקאים הישועים שעסקו אף הם בתצפיות וחישובים, למרות שלא הצהירו על עצמם כקופרניקאים, וחלקם התנגד לקופרניקניזם במפורש. אולם הקופרניקניזם הגלוי של גליליאו - שפירש את התגליות כראיות חזקות להשערה הקופרניקאית - עמד, כנראה, מאחורי האיסור של בלרמין.

שער הספר "שליח הכוכבים" - Sidereus Nuncius
בו פרסם גליליאו גליליי את תגליותיו אודות ירחיו של יופיטר

למרות שההזמנה לארמונו של בלרמין נותרה חסויה, הציף את רומא דאז גל של שמועות אודות חשדות אפשריים מצד הכנסייה כלפי הפילוסוף והמתמטיקאי של קוזימו, מי ש"חשמל" את דעת הקהל האירופית רק שנים ספורות לפני כן. בעקבות גל שמועות זה, פנה גליליאו בבקשה לקרדינל בלרמין שיעלה על הכתב את תולדות האירוע כדי שיוכל להזים סיפורים על אודות משפט, כביכול, שערכה האינקוויזיציה כנגדו. כך, בהיסטוריוגרפיה של הפרשה כונה האירוע של 1616 בשם "המשפט הראשון". נכון יותר לומר כי היה זה "המשפט שלא היה". מכל מקום, בלרמין נענה לבקשתו של גליליאו והפקיד בידיו מסמך שאישר כי נאסר עליו להחזיק ולהגן על התורה הקופרניקאית.

שורה זו של אירועים שהתרחשו, כאמור, בחודשים פברואר ומרץ 1616, מהווה את הפרק הראשון בתולדותיה של אחת הפרשות ההיסטוריות שהותירו חותם עמוק בתודעתו של האדם המערבי. משפטה של הכנסייה הקתולית כנגד המדען החשוב ביותר בתקופתו הוא ללא ספק אירוע מכונן תודעה: תודעת האדם המודרני שמלחמתו בדת היא חלק מתהליך השחרור הבלתי נמנע מכבליה, ותנאי הכרחי לכניסה לעידן של נאורות. כדי להעמיד בביקורת סיפור זהות זה - בין אם כדי לאמצו או אולי כדי לדחותו - יש לחזור למקורותיו ההיסטוריים.

בין השערה לעובדה

וכך אני חוזרת לפרק השני במסכת האירועים שנקראת פרשת גליליאו, וראשיתו ב-1624, עם העלייה לכס האפיפיורות של מפיאו ברבריני, איש כנסייה משכיל ממשפחת אצולה פלורנטינית, שרכש אהדה רבה לגליליאו. ברבריני - הוא אורבן השמיני - היה בין הקרדינלים שתמכו בהחלטת ועדת האינדקס מ-1616 להשעות, אך לא לאסור כליל, את ספרו של קופרניקוס. גליליאו הקדיש לברבריני את ספרו הפולמוסי והפופולרי על אודות כוכבי השביט, וזכה מפיו לשבחים רבים. ב-1624 הגיע גליליאו לרומא והתקבל לסדרת שיחות עם האפיפיור הנבחר. בשיחות אלה גילה האפיפיור את פרשנותו לעמדת האינקוויזיציה ביחס לתורה הקופרניקאית. עמדה זו גרסה כי דיון בתורה הקופרניקאית כהשערה מתמטית - דהיינו כאמצעי לחישוב תנועות גרמי השמים - הוא כשר. לעומת זאת טיעונים בזכות התורה הקופרניקאית כתיאור פיזיקלי אמיתי של העולם - אסור, מפני שהוא מנוגד לכתבי הקודש. בהסתמך על פרשנות זו של האפיפיור ניתן עכשיו לחזור לצו האינדקס שהשעה את ספרו של קופרניקוס, ולהעניק משמעות ל"תיקון" הנדרש של התורה. על פי עמדת האפיפיור מ-1624, הייתה התורה הקופרניקאית כשרה כמערכת של מודלים גיאומטריים לחישוב ולניבוי תנועות בשמיים. פרקטיקות אלה, צריך לזכור, היו מהותיות לצורכי הכנסייה, למשל בקביעת לוח השנה ומועדי החגים הנוצריים. אולם כל אותם קטעים בספרו, שבהם הציג קופרניקוס את תורתו כאמת פיזיקלית, על פיה השמש באמת נמצאת במרכז היקום, והארץ באמת נעה - צריכים תיקון והצהרה כי אין מדובר באמת, אלא בהשערה מדומיינת לצורכי חישוב בלבד.

גליליאו גליליי
פרסקו על תקרה באוניברסיטת מאגנה בפאדובה, איטליה

גליליאו, אשר שנים רבות חיכה להזדמנות לדון בקוסמולוגיה התלמאית-אריסטוטלית הישנה ובקוסמולוגיה הקופרניקאית החדשה, התרשם כי יוכל לעשות זאת עתה, בתנאי שיציג את ההכרעה בין שתי התורות באופן פתוח ולא חד משמעי. זאת הייתה הפרשנות הגליליאנית הן לצו האינדקס ולאזהרה של בלרמין, והן לדברי האפיפיור. אולם, כפי שאתם מבינים כבר עכשיו, יתכן שאנו עדים לשתי פרשנויות שונות ובלתי מתיישבות להחלטות שהתקבלו ב-1616: ברור שגליליאו, כמו האפיפיור, הבין שהוטלה הגבלה משמעותית על הדיון הקופרניקאי. אך בשעה שהאפיפיור ביטא את ההבנה כי השימוש במודלים נועד לצורכי חישוב בלבד, ושהמודל הוא פיקטיבי, ומבחינה זו הוא היפותטי, גליליאו פירש את האיסור אחרת: הוא גרס, אולי, שמרכזיות השמש ותנועת הארץ הן אומנם היפותזות שחסרות עדיין ראיות חזקות מספיק לאימותן המלא. יחד עם זאת סבר, כך נראה - ולמעשה היה בטוח - שראיות כאלה יימצאו בעתיד, ואולי בעתיד הקרוב ממש. יתכן כי בעמימות מושגית זו טמונים היו חילוקי הדעות שהובילו לסיום הטרגי של הפרשה. מכל מקום, בעקבות פגישתו עם האפיפיור חיבר גליליאו את ספרו הנודע "הדיאלוג על שתי השיטות הגדולות של מבנה העולם": התלמאית והקופרניקאית.

הספר נכתב בצורת דיאלוג בין שלוש דמויות: סלוויאטי - המייצג את העמדה הקופרניקאית; סימפליקיוס - המייצג את העמדה האריסטוטלית-תלמאית; וסגרדו - משכיל אצילי ונייטרלי, המציג את השאלות האינטליגנטיות ביותר לשני הצדדים. הצורה הדיאלוגית אפשרה פרישת עמדות ללא צורך בהכרעה ברורה ביניהן, אמצעי שתאם לחלוטין את כוונתו של גליליאו להציג את שתי האפשרויות באופן פתוח. יחד עם זאת, אהדתו של המחבר לעמדה הקופרניקאית לא נותרה סמויה מן העין. לפיכך, על מנת להגן על עצמו מפני התנגדותה של הכנסייה, שם גליליאו בפי סלוויאטי - בן דמותו שלו - את האמירה כי הטיעון נועד ללמד ולהאיר עניינים קשים, אך לא לפסוק ולהחליט, שכן ההכרעה מצויה בסמכותה של הכנסייה הקתולית בלבד. יותר מכך, ההקדמה לספר נכתבה למעשה בשיתוף פעולה בין גליליאו לצנזור. בהקדמה זו הסביר המחבר כי מטרת הספר היא להציג את הטיעונים הקופרניקאים באופן מפורט ועדכני, למען יראה העולם כולו כי לא מתוך בורות, אלא משום הנאמנות לסמכות הכנסייה נוהגים קתולים להחזיק בהשקפה הגיאוצנטרית ההפוכה. ולבסוף, בסיומו של הספר, הכליל גליליאו את הטיעון של האפיפיור אורבן ה-8 בזכות המעמד ההיפותטי בלבד של התורה הקופרניקאית.

גליליאו גליליי
רישום בצבע מאת הצייר האיטלקי ליאוני

כל האמצעים הללו ננקטו על ידי גליליאו כדי להציג את הספר כטקסט שאינו מכריע - אלא אך ורק מציג את הטיעונים בעד ונגד שתי האופציות המדעיות שעליהן התווכחו האינטלקטואלים של התקופה: הגיאוצנטרית, על פיה נמצאת הארץ במרכז ונחה, והגיאו-קינטית או ההליוצנטרית, לפיה נמצאת השמש במרכז והארץ נעה סביבה, ובתנועה יומית סביב צירה. ועוד פרט חשוב אחד שלא מיותר לציינו: גליליאו הצליח להשיג את האישור הנדרש מן האינקוויזיציה להדפסת ספרו, לאחר שצנזורים אחדים קראו ופיקחו עליו על פי נוהלי האינקוויזיציה שהיו נהוגים באותם ימים.

המשפט

הדיאלוג על שתי השיטות הגדולות של מבנה העולם יצא לאור ב-1632 ועורר מייד סנסציה. תלונות רבות זרמו לרומא והניעו את האפיפיור למנות ועדה לבדיקת העניין. גליליאו - שהיה אז כבר כבן 70 - הצטווה להגיע לרומא, ולמרות ניסיונותיו להתחמק הוא נכנע ושוכן בארמונו של שגריר פירנצה, אם כי נאסר עליו לצאת ולהשתתף באירועים חברתיים. ב-12 באפריל 1633 החל המשפט המפורסם, והוא כלל שלוש חקירות.

גליליאו גליליי לפני בית המשפט של האינקוויזיציה
ציור שמן מהמאה ה-19 מאת כריסטיאנו בנטו

החקירה הראשונה לא התמקדה בתוכנו של הספר, כי אם באירועי 1616. התביעה טענה כי בבקשו את אישור האינקוויזיציה להדפסת הדיאלוג הסתיר גליליאו צו מניעה שניתן לו על ידי הקומיסר של הלשכה הקדושה בנוכחותם של שני עדים בארמונו של בלרמין ובנוכחותו. צו זה, כך טענה התביעה, אסר עליו למעשה לדון בדעה הקופרניקאית מכל וכול. גליליאו הופתע ונרעש מהאשמה זו בעבירה משמעתית קשה. להגנתו סיפר על מעמד ההזמנה לארמונו של בלרמין שבו נאסר עליו אומנם להחזיק ולהגן בדעה הקופרניקאית, אך לא נאסר עליו לדון בה באופן היפותטי. ואומנם, בספרו, כך העיד עכשיו גליליאו, הוא הציג טיעונים בעד ונגד השיטה הקופרניקאית, אך לא הכרעה בזכותה. בעניין צו המניעה טען גליליאו בזהירות שאינו זוכר קבלת צו כזה, ולהוכחת צדקתו הציג מסמך מקורי חתום בידיו של בלרמין, שבו אומנם אישר בלרמין כי נאסר עליו להחזיק ולהגן על הדעה הקופרניקאית, אך הדיון ההיפותטי לא נאסר בו במפורש.

לאחר החקירה הראשונה נוצר מצב של תיקו: גליליאו נחרד למשמע טענות התביעה אודות צו המניעה מ-1616 שאסר עליו, כביכול, לדון בכל צורה שהיא בתורה הקופרניקאית. יחד עם זאת, הוא לא ידע שהמסמך נמצא בלתי חתום, או לפחות כך הוא הגיע לידינו. מבחינתנו, אם כן, לא מדובר במסמך מקורי של ממש, או, למצער, התעורר ספק עמוק בלבם של היסטוריונים רבים בדבר אמינותו של המסמך. לעומת זאת הופתעה האינקוויזיציה לא פחות מן המסמך המקורי החתום בידיו של בלרמין שהציג בפניה גליליאו. משלב זה ברור שהשאלה מה באמת קרה ב-1616 ואיזה מין איסור הוטל באמת על גליליאו, התבררה כחידה בלתי פתירה כבר ב-1633, וכך היא נותרה עד עצם היום הזה. נראה כי חוסר הוודאות לגבי משמעות האיסור שהוטל על גליליאו, והמבוכה מעצם האישור שהוציאה האינקוויזיציה עצמה להדפסת הספר - הובילו להצעה של עסקת טיעון: גליליאו יודה כי חרג מן הדיון ההיפותטי בקופרניקניזם שכפתה הכנסייה ב-1616, ותמורת זאת תתעלם הכנסייה מן העבירה המשמעתית שיוחסה לו בחקירה הראשונה ותאפשר לו לתקן את הקלקול. ואומנם, ב-30 באפריל נערכה החקירה השנייה, שהתעלמה מן העבירה המשמעתית על צו המניעה, והסתפקה בקריאת וידוי שנכתב על ידי גליליאו. בווידוי זה הוא תיאר כיצד קרא מחדש בספרו, לאחר שלא עיין בו מאז סיים את כתב היד שלוש שנים קודם לכן. הוא הופתע, כך כתב, מעוצמת הטיעונים בזכות הקופרניקניזם, והצהיר שלא זו הייתה כוונתו. את התוצאה השגויה הסביר ביהירות, בהיסחפות, וברצון להיראות חכם, בחזקו יתר על המידה את הצד החלש. גליליאו הביע צער עמוק על טעותו זו, הציע לתקן את המעוות, וחתם על הווידוי. כך הסתיימה החקירה השנייה וגליליאו שב למעונו של השגריר מדירתו של התובע הראשי אליה הועבר עם תחילת המשפט.

מה היה קורה אילו?

בנקודה זו הרשו לי לחרוג לשעה קלה מתיאור הסיום הדרמטי של המשפט, ולעסוק במקום זאת בטיעון נוגד מציאות: במקום הסיום ההיסטורי, שאליו אחזור מייד, אציע את הסיום המדומיין הבא: נניח שהכנסייה הייתה ממלאת את חלקה בעסקת הטיעון. נניח שהווידוי של גליליאו היה אומנם מתקבל. הנחה זו אינה שרירותית גרידא. הסימנים לעסקת הטיעון שנרקמה בסוף החקירה הראשונה, כמו גם הווידוי שנקרא בחקירה השנייה - מעידים שזו הייתה אפשרות סבירה, אם כי היא לא התממשה לבסוף. מה היה עולה אז בגורלו של גליליאו ובגורל ספרו?

גליליאו גליליי
על בול דואר של פרגוואי

אילו הצליחה הכנסייה לקיים את עסקת הטיעון, ניתן היה להסתפק בתיקונים שהציע גליליאו, ביוזמתו הוא, לספרו. תיקונים כאלה יכלו לחדד את הדיון על מעמדן האפיסטמולוגי של תיאוריות מדעיות, ולהבליט אולי, את אופיין הפתוח והבלתי דוגמטי, במיוחד בשלב שלא ניתן לגזור את עיקריהן מעקרונות כלליים יותר שלא נמצאו בידיו של גליליאו, כגון עקרון הכבידה (גרביטציה). חשוב אולי לציין כי מאמציו ההרקוליאניים של גליליאו ליצור פיזיקה חדשה כדי לבסס את התורה הקופרניקאית, קרבו אותו לרפלקסיה מסוג זה, למרות שהרטוריקה שלו הייתה שונה בתכלית. אילולא נאלץ להשקיע אנרגיות כה עצומות במאבקיו בכנסייה, אולי היה מנסח את השקפותיו המתודולוגיות בספר מופת נוסף, שלא נכתב מעולם בנסיבות הטרגיות של חייו. לעומת זאת מוסדות המדע של הכנסייה - ובמיוחד הקולג'ים והאוניברסיטאות של הישועים שהצטיינו בתחומי המתמטיקה - היו מוסיפות, מן הסתם, ללמד את הקופרניקניזם, כפי שעשו ממילא גם לאחר המשפט, אם כי בוודאי מתוך התמודדות קשה וחוסר נוחות ביחס לאמירות מכתבי הקודש שלא התיישבו עם תוכנה של התורה החדשה. אלא שהכנסייה התקשתה לעשות זאת, לדעתי, לא מפני שהייתה רק כוחנית, ריאקציונרית ובורה, אלא מפני שהיא קיימה בתוכה את אותו ויכוח קשה שהתקיים גם בין מדענים מחוצה לה. אולם לפני שאמשיך לפתח אפשרות זו, שהיא מפתח להבנתי את הפרשה, הרשו לי לחזור לסיומו ההיסטורי של המשפט.

פסק הדין

לאחר שחזר גליליאו לבית השגריר הוא נקרא לשוב לארמון האינקוויזיציה לחקירה שלישית ואחרונה: חקירה זו נעשתה תחת אזהרה בעינויים אם לא יתקבל הרושם שהוא דובר אמת. גם תחת איום זה גליליאו לא הודה שביקש להסתיר את כוונתו האמיתית בכתיבת הדיאלוג. למחרת התקיים הטקס הרשמי בו הושמע לגליליאו פסק הדין והוא נאלץ לקרוא את כתב החזרה בתשובה שהוכתב לו: ספרו הוחרם, והוא נדון למאסר בית למשך שארית ימיו. גליליאו נאשם לא רק בכך שהגן על התורה הקופרניקאית וכנראה האמין בה, אלא אף בעצם הניסיון לבחון כהיפותזה אפשרית תורה המנוגדת לכתבי הקודש. פירושו של דבר היה כי כתב האישום, שאומנם לא חזר להזכיר את צו המניעה, טשטש למעשה את הפער שנחשף אחרי החקירה הראשונה בין האישור החתום של בלרמין שנותר בידיו של גליליאו, לבין צו המניעה הבלתי חתום שנותר בתיקי האינקוויזיציה. במלים אחרות, ב-1633 נתפסה אזהרתו של בלרמין מ-1616 במונחים החמורים של צו המניעה, אשר גליליאו כפר, למעשה, בקבלתו, ואשר חתימתו מ-1616 נעדרה ממנו.

כך הגיעה לסיומה העגום פרשת גליליאו הראשונה - ספורו הטרגי של מדען שנאלץ לחזור בו בפומבי מן האמת המדעית בה האמין תמורת האפשרות להמשיך את חייו, ולתרום את תרומתו המדעית החשובה, אותם מחקרים במכניקה ובתורת החומרים שפרסם חמש שנים לאחר מכן, והידועים לכל בשם: שני המדעים החדשים.

המשך - חלק שני - פרשת גליליאו כמכוננת מודרניות