המשחק המכור של נויגרשלמאת: ניצןמרדכי נויגרשל נחשב אצל אנשים מסוימים כאחד מגדולי "המחזירים בתשובה" של דורנו. אתרי אינטרנט העוסקים במקצוע העתיק של "החזרה בתשובה" מפנים את הגולש התמים פעמים רבות לספריו, ביניהם הספר בעל השם היומרני 'מסע אל עמקי ההויה', הדן - איך לא - בנסיון האהוב לעיתים על מתווכחים דתיים לקשור את אמונתם בביסוס רציונלי, שכלי, ולחזקה בדרך זו בלב השומע. מר נויגרשל מודע כנראה היטב לחינוך הניתן בישיבות. מי שעברה דרכו בחינוך זה למד גם שעלינו "להאמין באלוהים" כפי שאנו מאמינים וסוברים שאבינו (הביולוגי) הוא אכן אבינו. הגמרא הדנה גם בנושא זה, פותחת בטיעון משפטי כדי להגדיר "אב" בעזרת נימוק רציונלי לכאורה: "רוב בעילות אחר הבעל" (כלומר, מבחינת הסבירות, הנמדדת בהשוואת "כמות הבעילות לכאורה", סביר שמי שאנו מכירים כאבינו הביולוגי הוא אכן אבינו הביולוגי). בהמשך, לומד כל אדם ומחונך להאמין שאנו סוברים כך (שאבינו הוא אכן אבינו) לא עקב נימוק רציונלי. נימוק רציונלי מחדיר ספק לאמונה זו - ולכן מי שמנסה לתת לכך נימוק רציונלי מסתבך בצרות בעולם מחשבתי זה. אפילו אם הנימוק סביר, הוא רק סביר ("על פי דין רוב") ולכן פותח פתח לספק. כהערת אגב יצוין שלוגיקה דתית זאת באה רבות לידי ביטוי בניגוח מימצאים מדעיים ושיטות מחקר מדעיות מודרניות, הבנויות על הסקת מסקנות בסבירות גבוהה ממימצאים קיימים, וסתירה אפשרית שלהן בעתיד עם העמקת המחקר - שיטה בה מתקדם המחקר המדעי לרוב. לאור הסבר זה (אשר אנו ממליצים לקרוא אותו לפחות פעמיים) נחזור אחר כבוד להקדמתו של נויגרשל לספרו הנ"ל, ובעמוד 9 שבהתחלה נמצא את הקטע החשוב הבא העושה שימוש באנלוגיה לסוגיית האב (הטקסט המקורי באדום, ההדגשות הן שלנו):
אז זהו "המשחק המכור" של מר נויגרשל. רק אחרי שקובעים, ניתן לשאול את השאלות. במילים אחרות: קודם נענה על השאלות, ואחר-כך אפשר להתחיל לשאול אותן. אמנם מעט תמוה לכנות את שארית הדיון בכינוי "הדיון השכלי". ועל כך שמענו מלא מעט תלמידי ישיבה איתם דיברנו בנושא זה, את המשפט: "לא רוצה לחקור. לא סומך על השכל שלי." |