במת חופש מיוחדת

פני הדור כפני הנשיא (המשך) - המוסרי והבלתי-מוסרי בתורה

ביום שני, 24.11.2003, התפרסמו בתקשורת (מעריב, ידיעות אחרונות ועוד) דבריו של מר קצב, נשיא המדינה, שנישאו בכנס עמותה ליחסי דתיים-חילוניים: "תינוקות שנישבו" כינה הנשיא את החילונים, והוסיף: "לא נתנו להם (לחילונים) את האפשרות לבחור. הדתי יכול לבחור דרך חילונית או דתית, החילוני לא יכול לבחור, כי יש לו רק דרך אחת, שהתחנך בה [...] מישהו יכול לומר שיש ציווי בתורה שמנוגד למוסר?"

אתר חופש, כאתר יהודי-חילוני, שחילוניותו מושתתת על בסיס השקפת-עולם ביקורתית ומודעת ובחירה מרצון, דוחה את עמדתו זו של נשיא מדינת ישראל על הסף, ומוצא עצמו פגוע בעטייה. כבר הבהרנו מעל הבמה הקודמת בנושא, שדבריו של הנשיא כללו שלושה מרכיבים שונים: (1) הביטוי המזלזל והמתנשא "תינוק שנשבה", (2) הקביעה שלדתי יש חופש בחירה בעוד שלחילוני אין, ו-(3) קבלת התורה כטקסט שאין בו דבר שאיננו מוסרי.

בשתי במות חופש קודמות (הראשונה, השניה) התייחסנו לביטוי "תינוק שנשבה", ולדעתו השגויה של נשיא המדינה, לפיה יש לדתי חופש בחירה, בעוד שלחילוני אין. מעל במה זו נתרכז במרכיב השלישי - הטענה השגויה, הגורסת כי כל הכתוב בתורה הוא מוסרי. עם זאת, לאור מכתבים שקבלנו מקוראים שונים, נתייחס פעם נוספת, וביתר הרחבה, לנושאים שכבר נדונו בפורום זה.

על מנת להבהיר מה בדיוק אמר הנשיא בכנס "יחד", כדי שלא יהיה מקום לטענות התחמקות כמו "דברים הוצאו מהקשרם", הנה לפניכם במקורו קטע מנאומו של הנשיא באותו כנס, המתייחס לסוגיית המוסר בתורה (ההדגשות הן שלנו). הנאום בשלימותו הגיע אלינו, כמו אל כל מי שכתב לנשיא, מבית הנשיא.

 "... אני מאמין שחברת מופת, היא חברה שפועלת על פי הציווי המוסרי, על פי המצפון, על פי המוסר, וכשפועלים על פי המוסר מה הבדל בין הדתי לחילוני? מה הן מצוות התורה, אם לא מצוות שהמוסר והשכל הטוב מחייבים לפעול על פיהם?מישהו יכול לבוא ולומר שיש איזה שהוא ציווי מן התורה שעומד בניגוד למוסר חלילה וחס? מישהו מהחילונים יכול לבוא ולומר שהוא לא פועל ומגדיר את עצמו כאדם מוסרי והוא לא פועל על פי הציווי המוסרי? ואם הוא פועל על פי הציווי המוסרי, הוא ממילא פועל על פי ציווי התורה. נכון, הוא לא מקיים את המצוות, לא הולך עם כיפה  ולא מניח תפילין ולא מתפלל כל יום, אבל בהתנהגות שלו בוודאי מקיים את ציוויי התורה, את הציוויים המוסריים..."

שלוש הערות בסיסיות יש לנו, חברי מערכת אתר חופש וצוותו,  לדבריו אלו של הנשיא:  (1) בצוויי התורה יש צווים בלתי מוסריים בעליל; (2) בתורה יש רבים מספור מעשים בלתי מוסריים, שנעשו בידי האל, בשמו או עבורו, כביכול; (3) יהודי חילוני הוא קודם כל אדם ורק אחר כך יהודי, והמוסר שלו הוא מוסר כלל-אנושי, הומניסטי, ולאו דווקא על בסיס הכתוב בתורה. את דבר האתר נביא בהמשך, לאחר דברי הביקורת של ורדה  -  אחת מהקוראות הקבועות של האתר:

ורדה מגיבה על דבריו של הנשיא ועל טיעוני ההגנה מאת הרב יצחק ליפשיץ

המשפט האחד שפורסם מתוך דברי הנשיא באמת מרגיז, אבל כשקוראים את דברי הנשיא במלואם זה מרגיז עוד יותר! רק כמה הערות שלי (באדום) לגבי דברי הנשיא (בשחור).

 "... וכשפועלים על פי המוסר מה הבדל בין הדתי לחילוני? מה הן מצוות התורה, אם לא מצוות שהמוסר והשכל הטוב מחייבים לפעול על פיהם? מישהו יכול לבוא ולומר שיש איזה שהוא ציווי מן התורה שעומד בניגוד למוסר חלילה וחס? מישהו מהחילונים יכול לבוא ולומר שהוא לא פועל ומגדיר את עצמו כאדם מוסרי והוא לא פועל על פי הציווי המוסרי? ואם הוא פועל על פי הציווי המוסרי, הוא ממילא פועל על פי ציווי התורה".

כל כך הרבה עיוות יש באמירה הזאת. קיימים ציוויים בתורה שעומדים בניגוד מוחלט לכל אמת-מידה מוסרית - לדוגמא: מי שעובד בשבת מות יומת (יומת - כלומר צריך להרוג אותו, לא סתם ימות). כמה דתיים שמקיימים את מצוות הדת, גונבים ומשקרים ועוברים על חוקי המדינה, כי הם אינם חוקי הדת? כמה נפוץ הוא שדתיים מתייחסים לחילוניים כאל אנשים ללא ערכים. ועוד כהנה וכהנה.

 "... אבל אי אפשר לכפות נושאים שנוגעים לאמונה, אך ורק משום שהרוב קבע כפי שקבע".

ועדיין כופים נושאים שנוגעים לאמונה, אך ורק משום שהמיעוט הדתי קובע כך, למשל: כשרות, תחבורה בשבת וכו'.

"... אני לא מקבל את זה שכל מחנה רואה את עצמו כמחנה של בני אור והמחנה השני הוא בני חושך".

וזו בדיוק צורת ההסתכלות של המחנה הדתי על המחנה החילוני.

"... אבל ריבונו של עולם, מדוע אותם יהודים לא מוכנים לגלות רגישות, להתחשב ברגשות של אחיהם בני עמם הם, בני דתם הם - היהודים?".

ואף פעם לא עולה השאלה מדוע הדתיים אינם מגלים רגישות ומתחשבים ברגשות אחיהם החילוניים. כאילו לחילוניים אין כל רגשות. רק לדתיים יש מונופול עליהם.

"... אני קיבלתי את כל החינוך שלי בארץ מכיתה א', קבלתי חינוך חילוני, מעולם לא קבלתי חינוך דתי ונפגשתי לפני שנים אחדות בירדן עם הנסיך חסן, גיליתי שהוא בקיא בתלמוד. ואני שר בממשלה, אני אומר לעצמי - הייתכן שר בממשלה יהודית ריבונית, אין לו מושג באחד מיסודות היהדות, בתלמוד, ויושב שם יורש עצר אז, נסיך, מוסלמי, בקיא בתלמוד ואני אין לי מושג. ואני התחנכתי בארץ, הייתכן?".

מוזר מאד. גם אני למדתי בבית ספר חילוני, למדתי תלמוד (אפילו סיימתי בציון 9 בבגרות). כולנו לומדים תנך, כולנו לומדים תורה שבע"פ. דווקא בתי הספר הדתיים הם אלה שאינם מלמדים נושאים הנחשבים "חילוניים", כגון מדעים, אמנות, חינוך גופני ועוד.

"... ולכן אני אומר מפעם לפעם שחלק מהחילונים הם בבחינת תינוקות שנשבו, לא נתנו להם את האפשרות האמיתית לבחור בין שתי הדרכים".

הדתיים מבודדים עצמם מהעולם החיצוני. במקומות דתיים מובהקים כמו בני ברק אנשים לא קוראים עתונים חילוניים, לא רואים טלויזיה, מנסים למנוע מהם גם גישה לאינטרנט. אז איפה פה האפשרות שלהם לבחור בין שתי הדרכים?

 
האם אין כאן התנשאות, לדבר על החילוניים כמי שמעולם לא ידעו על התורה ועל מצוותיה? אולי הגישה הזו באה מכיוון שקשה להם לקבל שמישהו שיודע על התורה ועל מצוותיה מעדיף ללכת בדרך אחרת?

מערכת חופש מוסיפה

במחקר-זוטא שערכנו (אתר חופש) בנושא תרי"ג מצוות - http://www.hofesh.org.il/articles/halacha/taryag.html
ניתן למצוא, שחלק לא מבוטל מאותן 613 "מצוות התורה", אליהן מתייחס הנשיא, הן לא אנושיות ובלתי-מוסריות בעליל. כמו, למשל, מצווה מס' 62 לא לההחיות מכשפה; מצווה מס' 261 שיישרפו מי שיתחייבו בשריפה; מצווה מס' 277 שלא ייכנס בעל מום בהיכל; מצווה מס' 426 לא לחון ולא לרחם על עובד אלילים; מצווה מס' 436 לאבד עובד עבודה זרה; מצווה מס' 476 לנגוש את הנוכרי עובד עבודה זרה; מצווה מס' 519 לא לחשוש מהריגת נביא שקר; מצווה מס' 528 לא להחיות נשמה משבע עממין; מצווה מס' 604 למחות זרע עמלק מן הארץ, ועוד.

זה באשר למוסריותן של מצוות התורה. בנוסף לכן התורה והתנ"ך כולו מלאים במעשים בלתי מוסריים שנעשו בידי האל, למען האל או מטעמו, כביטוי לאהבה הבלתי מסוייגת של המאמין לאלוהיו. החל בהרס כל החי בעולם בידי האל, כגחמה על התנהגות בלתי מוסרית, כביכול, של יושבי תבל, השמדת סדום ועמורה, על כל יושביהן, בשל חטאי חלק מתושביהן, רצח כל בכורי מצרים כעונש על התנהגותו של פרעה, מלכם, רצח 3000 איש מבני ישראל כ"עונש" על הקמת עגל הזהב,  רצח קורח ועדתו, רצח זמרי וכזבי בידי פנחס הכוהן, רצח 24,000 מבני ישראל במגיפה בגלל החטא עם בנות מואב, רצח 70,000 מבני ישראל במגיפה כעונש על חטאו של דוד המלך, רצח של 42 ילדים בגלל לעג שלעגו לאלישע, ועוד לאין ספור רציחות בידי האלוהים, בשמו או לכבודו. הרחבה בנושא זה תבוא בהמשך, במאמרו של עירון.

מכתב מאת שמואל לנשיא 

שלום לך אדוני הנשיא,

הופתעתי לשמוע על התבטאותך שהחילונים הם "תינוקות שנשבו". אני חשבתי שבמדינה דמוקרטית כמו שלנו, יש לי ולחברים שלי החילונים זכויות וחובות כמו לשאר אזרחי המדינה. מסתבר שלא. מסתבר שחילוני נחשב לפחות ערך בגלל שאינו מתנהג, מתלבש או חושב כמו קבוצה מסוימת, אשר חושבת שבגלל הכיפה יש לה זכויות יתר, רגישויות שאסור חס וחלילה לפגוע בהן. ובכן, כבוד הנשיא, רגשותיי כחילוני נפגעו עד מאד מאמירתך...

אני מתקומם ומסרב לקבל את ההגדרה "תנוקות שנשבו". אני מוכן לקבל את ההגדרה "אזרח ישראל שווה זכויות וחובות" למרות שהחינוך הדתי אינו מדבר אלי בכלל, ואני גאה מאד בחינוך החילוני שקיבלתי.

אדוני, ברגע שנבחרת לתפקיד "נשיא המדינה" , רצוי מאד שתהיה הנשיא של כל עם ישראל. התפקיד מחייב אותך להתנהגות ממלכתית ומכובדת. עסקנים מפלגתיים יש הרבה, נשיא רק אחד, לכן אנא ממך, תנסה להתעלות מעל לעסקנות המפלגתית ולהיות "נשיא".

בכבוד רב,

שמואל

שמואל קבל תשובה ממנכ"ל בית הנשיא, והוא משיב למנכ"ל:

26.11.03

שלום למר משה גורל

מנכ"ל בית הנשיא

קיבלתי את הדוא"ל שלך אך לצערי אינני יכול לפתוח את הקובץ שמכיל את נאום הנשיא. אתייחס, אם כן, רק למאמרו של מר יצחק ליפשיץ "שם צופן לסובלנות דתית" כותב מר ליפשיץ במאמרו: "לכל היותר, הנשיא טעה בשימוש בשפה שאיבדה את קהלה", ואני מסכים איתו.

טעה הנשיא כאשר פנה לציבור החילוני במין התנשאות "פטרנליסטית" וקבע שאחריותו של הציבור הזה פחותה מכיוון שאינו שומר מצוות. אני רואה באמירה הזאת זלזול מוחלט בציבור החילוני ולא "שם צופן לסובלנות דתית".

ברגע שאנשי דת חושבים ש-"הבריות ברובם אינם אנשי עקרונות ולכן אין להתייחס אליהם רק ע"פ מעשיהם אלא בראש וראשונה ע"פ התנהגותם המוסרית" הם מזלזלים בציבור החילוני, שהוא כאילו חסר עקרונות ושמים עצמם מעל לציבור הזה. זאת לא סובלנות ובוודאי לא סבלנות.

אמונה, אדוני המנכ"ל, היא עניין פרטי של כל אדם ואדם; יש אנשים שמאמינים ויש שלא. אינני בין המאמינים ולכן אין אני מוכן לקבל את עול התורה והמצוות. האם סירובי זה עושה אותי אדם פחות טוב מאשר האדם המאמין? האם סירובי זה נותן לנשיא המדינה הזכות להתייחס אלי כאדם חסר אחריות וחסר הבנה? תשובתי היא לא, ואני חושב שהנשיא יפה ייעשה  אם יודה בטעותו, יתנצל, והמעשה הזה יגרום לי ולחילוניים אחרים, להעריכו לא רק כנשיא אלא גם כאדם שטעה ומסוגל להכיר בטעותו.

בכבוד רב,

שמואל

צבי מניו-יורק כותב לאתר

בושה וכלימה שמר קצב, במעמדו כנשיא המדינה, חסר טקט ותבונה בהבעת דעות כפי שהוא ביטא בדבריו באותו כנס. בכך נמצא כמגדיר עצמו כאחד מחבורתו של עובדיה יוסף, בהתבטאויותיו המבישות, דמויות האייטולות.

ע' אסא פונה לנשיא המדינה

פני הדור כפני הכלב - זו האסוציאציה הראשונה הקופצת לנגד עיניי כשאני שומעת את התבטאותו של  נשיא מדינת ישראל על החילוני כ"תינוק שנשבה", ושחופש הבחירה שלו פחות מזה של הדתי.  מעניין, בא לי להגיד לנשיא משה קצב: תראה לצד מי ומה מפרסמים אותך באותו עיתון "מעריב": בעמוד 16 פרסמו את התבטאותך האומללה, המעליבה וחסרת הטקט על "תינוק שנשבה", ובעמוד 24 מופיעה ידיעה, לפיה הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, פסק ש"סקס מותר רק בלילה ורצוי בלי זבובים".  שמואל אליהו, רבה של העיר צפת, שייך לאותה קבוצה הקובעת, שאני, יהודייה חילונית, הנני "תינוק שנשבה", וכל הציבור שעונה אמן אחריו בלא להרהר או לערער, לו יש חופש בחירה, ולי אין. 

מוזר מאד, נשיא יקר שלי, על מי ועל מה אתה מסתמך, כשאתה קובע את מהותם, אופיים ואיכותם של מרבית אזרחי המדינה.  לדעתי זו ממש בושה וחרפה לכולנו ולמוסד הנשיאות.

"מדינה חשוכה" כינה שחר אילן ב"הארץ" (25.11.2003) את מדינתנו, בה שולטים רבנים כמו שמואל אליהו, עובדיה יוסף ואחרים, אותו עובדיה יוסף, שפסקי-הבל שלו  מגיעים לא אחת לשפל המדרגה. אתה, נשיאי היקר, דובר בשפתם של עובדיה יוסף, שמואל אליהו ורבנים רבים אחרים, המהווים נציגיה של ההלכה היהודית, ופוגע בנו, בי, בבני משפחתי ובכל הציבור היהודי החילוני הרחב בטיעון הפוגעני והמעליב "תינוק שנשבה" בשמה של אותה הלכה.

אני מצפה ממך, נשיאי, שתיקח חזרה את כל התבטאותך האומללה כלפי היהודים החילונים, ולא רק משפט זה, שהסתייגת ממנו מאוחר יותר באמירה שזה היה "פיקשוש", אלא את כל האמירות שהשמעת השבוע כלפי אותם יהודים.

  ע'  אסא

דור מרמת-גן כותב לאתר

קוראים לי דור, ואני תלמיד תיכון מרמת גן. לא אגיד שנדהמתי לקרוא את דבריו של כבוד הנשיא, כי כפי שזכור לי הוא התבטא בדומה לכך בעבר, אולם אני בכל זאת מעוניין להגיב:

מר קצב, הדבר שהכי פגע בי הוא קביעתך השרירותית, שאין לי זכות בחירה. יתרה מכך:  אמרת  שלדתי יש יותר זכות בחירה ממני. הציבור הדתי ברובו מתחנך סביב תורה אחת, שאין צורך לכתוב כרגע מה היא, הוא  מתחנך לקבל תורה זו כאמת יחידה ללא עוררין, וכל אדם אשר מערער על קביעה זו דינו, במקרה ה"טוב", שיעבור שטיפת מוח, ובמקרה הרע יגורש מקהילתו ויתכחשו אליו.

בפעם האחרונה שבדקתי, "זכות בחירה" לא הוגדרה כמו המצב שתיארתי לעיל. אני, לעומת זאת, מחונך לחשוב,  יש לי זכות מלאה לחשוב, האם יש אלוהים או אין,  האם אני רוצה לקיים מנהגים דתיים או לא, האם אני מקבל את התורה כאמת אחת ויחידה, או כאוסף של כתבים שנוצרו על רקע פוליטי.

ואם יקומו אנשים שיגידו:  "אבל הנה - העובדה שלדעתך אין אלוהים - האם בכך אינך תינוק שנשבה?", ואני אשיב להם: ממש לא!  אני מוקף חברים ומשפחה, רובם ככולם ככולם חילונים, חלקם מאמינים וחלקם לא,  חלקם חוגגים חגים מסויימים, או צמים ביום כיפור - אך יש להם ההזדמנות לחשוב, והם קיבלו החלטות אלה על דעת עצמם - איש לא לחץ עליהם להאמין או לא להאמין, איש  לא איים עליהם בגירוש או בנידוי בגלל אמונתם או אי-אמונתם, איש לא הטיף להם לקיים מצוות או לא לקיימן.

אני נער שיש לי זכות בחירה - גם כיום יש לי הזכות המלאה להחליט אם אני מאמין, ואם אחליט כך - חבריי יכבדו החלטה זאת, הוריי בוודאי לא ינדו אותי, לא אסולק מבית הספר, ובריונים לא ירביצו לי. זכות הבחירה היא כולה שלי. אני מציע לך לשקול שנית לפני שאתה קובע קביעות כגון אלה, כי זו לא היתה פליטת-פה.

 דור מרמת-גן

צופיה מלר מגיבה

ברצוני להתייחס לדבריו של נשיא המדינה, כפי שהם נאמרו באותו כנס, וצוטטו בחלק הראשון של כתבה זו.

א.  אמר הנשיא: "... ואם הוא פועל על פי הציווי המוסרי, הוא ממילא פועל על פי ציווי התורה". האם הנשיא מתכוון לכך, שגם "גויים" הפועלים על פי הציווי המוסרי הם ממילא פועלים על פי ציווי התורה? שאם כן - מכאן ניתן ללמוד, שלא המוסר שבתורה הוא המבדיל בין יהודי דתי ליהודי חילוני, אלא פולחן ומנהגי-חיים, כגון הנחת כיפה, כפי שמציין הנשיא בדבריו: "לא מקיים את המצוות, לא הולך עם כיפה". וזה מעבירנו לטיעון שני:

ב. ילמדנו מורנו ורבנו, כבוד הנשיא, היכן, בדיוק, בין מצוות התורה מופיע הציווי של "הליכה בכיפה"? אני חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי.

ג. ואם כבר מבחינים בין מצוות שהן מוסריות במקורן (כגון: לא תרצח, לא תגנוב וכו'), לבין מצוות שהן עניינים שבמנהג, שאנו מכנים פולחניות - ועל האחרונות מצביע הנשיא קצב  (כגון כיפה, תפילין, תפילה) כדי לאפיין באמצעותן את מצוות התורה, על כך אשיב:

1.למצוות המוסריות יש לנו שותפים רבים בין אומות העולם, והן כלולות בחוקותיהם האזרחיות-החילוניות. בהן גם חוקים רבים, שהוכח כי קדמו לתורה (חוקות חמורבי, אשנונה, חיתים ועוד). וגם אם יש חוקים בהם קדמה התורה - יכולים אנו רק לברך על כך, שגם אומות העולם אמצו אותם (יום מנוחה שבועי, שהוא חוק סוציאלי), ולא השאלה מי קדם למי היא המבחינה בין יהודי לגוי.

2. ההעדפה הברורה שנותן כבוד נשיא המדינה למצוות הפולחניות על פני המצוות המוסריות - ראה, שוב, את הדוגמאות שהוא מביא כדי להבחין באמצעותן בין יהודי דתי שומר מצוות (מלשון ציווי) לבין יהודי חילוני, השומר על ערכים מוסריים. ובכן, העדפה זו של הנשיא עומדת בסתירה מוחלטת לדברי נביאי ישראל ולרוח המוסר שהנחילו לנו, ושאומצה על-ידי יהודים הומניסטיים-חילוניים כמונו, והרי ירמיהו אמר (ז'/22): "כי לא דברתי עם אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". וכן עמוס, הושע וישעיהו: "חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו'/6), וכן "למה לי רוב זבחיכם, אמר ה'" (ישעיהו א'/11). במילים אחרות:  חוקי המוסר הם העיקר ולא מנהגי-פולחן, ואם אותם מקיימים היהודים החילוניים (וגם "גויים" רבים), האם אין הם מקיימים את רוח היהדות כפי שהונחלה לנו ע"י נביאי ישראל?

מיהו, אם כן, "תינוק שנשבה" - זה ששם את הטפל (חבישת כיפה) עיקר, או זה השומר בנאמנות על ערכים מוסריים שרכש הן מן התורה, הן מאומות העולם, כגון שוויון (בין יהודי ל"גוי", שוויון בין אישה לאיש), פלורליזם (המקבל גם רפורמים וקונסרבטיבים וחילונים כחלק לגיטימי לכל דבר של העם היהודי), הומניזם - שאינו נרתע מביקורת התבונה האנושית, לקבוע את אורחות-חייו?

ד. וכי כיצד יכול אדם לשמש נשיא של כל תושבי המדינה, אם הוא מזלזל במרביתו של העם שהוא עומד בראשו, ומאפשר למיעוט אורתודוכסי להתנשא על רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בארץ ובתפוצות? לי קשה לראות אדם זה כנשיאי, עד שלא יחזור בו מדבריו, ובפומבי, כפי שנאמרו בפומבי, ומאמינה אני שרבים הם הסבורים כמותי.

תוספת המערכת

כבוד נשיא המדינה! כדוגמה לחופש הבחירה אנחנו מציגים בפניך שניים מתוך שפע המאמרים המצויים באתר חופש, המתייחסיים לנושא זה. האחד - דבריו היוצאים מן הלב של שלומי, שחופש הבחירה הקיים בפניו של נער יהודי חילוני עמד לו בתפנית הראשונה שעשה בחייו, כמו גם בשנייה, הקשה והחשובה יותר http://www.hofesh.org.il/yodea_lishol/personal_stories/shlomi.html

והשני - מאמרו של גולש אחר באתר - יהודי חילוני בוגר, משכיל ורחב אופקים http://www.hofesh.org.il/articles/argument/1/beyond.html

 

על המוסרי ושאינו מוסרי בתורה
מאת עירון

בבואנו לדון במוסר, חובה עלינו לקבוע תחילה לאיזה מוסר דברינו מכוונים:  כוונתנו למוסר ההומניסטי-אוניברסלי, המבוסס על יסודות הדמוקרטיה הליברלית הנאורה, כפי שהיא מקובלת ונוהגת בארצות התרבות המערבית, ובעיקר במערב אירופה.  זהו המוסר של היהודי החילוני בן-ימינו, בארץ ובעולם.

המוסר היהודי-הלכתי הוא קטגוריה שונה ומהופכת בתכלית. מוסר זה עומד כל-כולו על יסוד אחד - עשיית רצון האל. שינויים במוסר זה ייתכנו רק על-פי קביעת חכמי ההלכה, מחז"ל ואילך. למשל: אם מצוות האלוהים היא כי תהרוג את בנך, עליך להתעלם מכל רצונותיך, רגשותיך והתנגדותך למעשה הנורא; ולא מפני שאכזר ורשע אתה, אלא משום שלמצפונך ולמוסריותך העצמית אין שום תוקף וכל חשיבות אל מול "ציווי האל" הטוטלי, שאחריו אין להרהר ועליו אין לערער (אלא אם כן אתה אדם בשיעור-קומתם של אברהם, משה או ישעיהו הנביא). זהו המוסר היהודי-הלכתי, וכאמור, הוא מנוגד לחלוטין לתפיסת המוסר החילונית בת ימינו וזמננו.

* * *

כשבאים לבדוק מה לא-מוסרי בתורה וביהדות הדתית בכלל, אפשר לנקוט את השיטה הפרטנית: לעבור ולמנות כרוכל מצווה-מצווה מן התרי"ג או הכתר (כתר = מצוות התורה + שבע מצוות חכמים), ולשאול: על-פי הבחנים שלנו היום - האם זו מצווה מוסרית או לא-מוסרית? אבל אפשר ליטול לצורך זה לאו דווקא מצוות יחידות, אלא מכלול מצוות, ועל-פי העונש המוטל על עובריהן לשאול: סליחה, האם על כל עברה מענישים ישר במוות?

פרשת משפטים, למשל, כמו התורה בכללה, מציבה מערכת ענישה אכזרית ביותר, ולפיה עונש המוות  אורב לאדם על כל צעד ושעל. עונש סופי ובלתי-הפיך זה מוטל על רוצח במזיד, על הורג נפש ברשלנות, על מכה אביו ואמו, על גונב נפש למכירה, על מכשפה, על שוכב עם בהמה,  על זובח לאלוהים אחרים. עונש מוות מוטל גם על נביא לעבודה זרה, על נביא-שקר, על מדיח לעבודה זרה, על מחלל שבת (וכל החילונים בימינו מחללי-שבת, לפי ההלכה), על מי שאינו נשמע לכוהן או לשופט, על בעל-אוב, על מקלל הורים, על בן סורר ומורה, על נואפים, על שוכב עם נערה מאורסה ועל הנערה המאורסה עצמה, על אונס נערה מאורסה, על כלה שלא נמצאו לה בתולים, על בת כוהן כי תחל לזנות, על אלמנה שהרתה לזנונים, על משכב זכר (כל ההומוסקסואלים היהודים בני-מוות הם, על-פי התורה), על גילוי עריות (אשת אב, כלה ואמה, אחות), על משכב עם אישה דווה, ועוד.

מי שמבקש עוד דוגמאות בשפע יחפש בקונקורדנצייה את הצירוף החביב "מות יומת", וימצא כי כמעט על כל עברה התורה מכריזה "מות יומת", "מות יומתו" (למשל - הנואף והנואפת).

אולי יסביר מישהו מה מוסרי כל-כך בציווי הזה: "ואיש כי ייתן מום בעמיתו כאשר יעשה כן ייעשה לו; שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן, כאשר ייתן מום באדם כן יינתן בו" (ויקרא כ"ד/20-19. אגב, מן המילים "כן יינתן בו"  עולה במפורש כי הכוונה למום ממש, ולא כופר-תשלום, כגרסה המרוככת של חז"ל!); או,למשל, המצווה הנעלה הזאת:  "כי יינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, וקצותה את כפה, לא תחוס עינך" (דברים כ"ה/12-11). קטע את כפה של האישה, בלי רחמים, אומרת לנו תורתנו המוסרית הקדושה.

 [התירוץ הדתי לחוקים ברבריים אלה הוא, כי אין הם חלים בזמננו. זהו תירוץ כוזב משני טעמים: (א) כל היהודים הדתיים בעולם משננים, לומדים וקוראים אותם בפומבי בכל שנה, כחלק אינטגרלי מן התורה; (ב) כל היהודים הדתיים  מתפללים להשבתם של החוקים הללו לשימוש תקני שוטף לעתיד לבוא, עם ביאת המשיח וכינון הסנהדרין. לכן, אין ליפול כאן בפח התרצנות הדתית, שאינה אלא העמדת-פנים חמקנית.]

דוגמאות כאלה שהבאתי קודם יש למכביר בתורה, ואין טעם להאריך, אבל נזכיר, למשל, "מכשפה לא תחיה" (שמות כ"ב/17), וציוויים של רצח-עם כולל בנוסח "לא תחיה כל נשמה", "והכיתם חרם ולא תחנם", "והאבדת את שמם" -  ציוויים שהם חלק נצחי מן התורה הנצחית.

על כל אלה יש להוסיף את המבול המשמיד-כול, את מכות מצרים האכזריות (לאיזו מטרה? לא על-מנת להעביר עבדות מן העולם כתופעה בלתי-מוסרית, אלא כדי להפוך את בני-ישראל לעבדי-אלוהים בלבד - "לי בני-ישראל עבדים" - רק לי!) - שני עונשים קיבוציים מחרידים, שלא שינו מאומה מדרכה של האנושות. האם העולם השתנה לאחר המבול? האם מאות שנים אחרי יציאת מצרים בטלה העבדות?!

גם אין להתעלם מהתנהגותו הברברית של האל כלפי בני-ישראל במדבר: פעם אחת היה האל מוכן להשמיד את העם כולו, ואף נגף אותו כמה וכמה פעמים, בהיקף של אלפים עד עשרות-אלפים הרוגים, וכן במקומות אחרים, נוספים, בתנ"ך;  משה עצמו הורה, פעמיים, לערוך טבח בבני-עמו (שמות ל"ב/27, במדבר כ"ה/5).           אי-אפשר גם שלא להידרש להיבט הרחוק ממוסר הקיים בלשון הקללנית, התוקפנית, האלימה, הברוטלית והחולנית, ממש חולנית, שבה נוסחו דברי התוכחה: קללות נמרצות, מכות נוראות וקטלניות, מיתות משונות, מחלות למיניהן, רעב עד כדי קניבליות  של ממש - אכילת בשר הבנים והבנות, מגפות, גלות וגירוש מן הארץ והשמדה: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה ... והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת... וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. ונתתי פני בכם וניגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ... ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה. ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו... והשלחתי בכם את חיית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם...והבאתי עליכם חרב נוקמת ... ושילחתי דבר בתוככם ונתתם בידי אויב ... ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו. והשמדתי את במותיכם ... ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם ... ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם ... והשימותי אני את הארץ ושממו עליכם אויביכם ... ואזרה אתכם בגויים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה ...", ועוד קללות ואיומים לאין-ספור (ויקרא כ"ו/41-27, וכן דברים כ"ח/68-15).

ובכלל, "שפתו" של האל המקראי רוויה דם, ועוד דם, הוא מדבר על הרג, טבח, השמדה, כיליון, חורבן, הרס, מוות, ויש בה שפע אין-סופי של אלימות ואכזריות רצחנית, קריירה של שפיכות דמים, נקמנות ("אל נקמות יהוה"), שנאה, רדיפות, איבה, איומים, הפחדות, הבהלות. וכל זה למען כבודו, למען שמו, תהילתו, תפארתו, יוקרתו ומעמדו בישראל ובעמים. אלוהי היהודים מתנהג כאן כאחד ממנהיגי האלים באמונה הפוליתאיסטית, כמו זאוס במאבקו עם יתר האלים על שליטתו המוחלטת בעולם. מהו אפוא המוסר בהתנהגות החולנית, המגלומנית, המוטרפת, של האל המצווה את המצוות ה"מוסריות"?

אכן, היהודי הדתי אינו רואה בכל אלה שמץ של חוסר מוסר. אדרבה, כל חוקי האל ומעשיו הם בעיניו תכלית המוסר האמיתי. בין חשיבה דתית זו לחשיבה החילונית פעורה תהום חוצצת, עמוקה ואין-סופית, שאינה ניתנת לגישור בשום צורה ודרך.

* * *

אפשר לשאול שאלות אלו גם מכיוון אחר, לא מתוך שיפוט ערכי-מוסרי של פסוקים קדמוניים ותוכניהם, אלא מתוך ראייה עכשווית-מעשית: אומרים לנו כי על-פי התורה, היהודי הוא "קדוש". היהודי החילוני, בן התרבות המודרנית ואיש ההומניזם והדמוקרטיה, אינו מסוגל כלל לחשוב על עצמו בהגדרה של "קדושה".  בתפיסתו, בחשיבתו ובהרגשתו העצמית, החילוני - כאדם וכיהודי, איננו קדוש, אלא אדם, ככל האדם אשר על פני האדמה. כיצד מסוגל יהודי חילוני להגדיר עצמו "קדוש", כשלפי תפיסתו זוהי התנשאות יהירה ובדלנות שחצנית במקרה הטוב, וגזענות מאוסה, נקלית ונתעבת במקרה הגרוע. מה מוסרי בהשקפת-עולם דתית זו? מדוע, ובאיזו זכות, מנסים גורמים דתיים, שאליהם נלווים חילונים חנפנים מלחכי-פנכה, לכפות על זולתם, שאינם דתיים, בשם "אחדות ישראל", תפיסה פסולה זו של מוסר-שווא?

הבה נברר את המרכיב המוסרי הקיים, לכאורה, בקיום כמה ממצוות האל. תחילה - מצוות הנחת תפילין:  אומרים לנו כי במצווה זו אנחנו, היהודים, מתחברים ומצטוותים עם אלוהי ישראל.  מה דינו של יהודי שאינו מאמין בקיומו של אלוהי הדת, ואינו חפץ לחיות תחת חסותו ומרותו, כל שכן שלא לכבול עצמו באסורי התפילין, להניח קוביות שחורות על ראשו וזרועו, שבהן קלף ועליו כתוב בדיו של סופר סת"ם "ואהבת את יהוה אלוהיך", שמאיים איומים שונים אם לא ישמע בקולו?

אינני מאמין בערכה, בתוכנה ובתכליתה של מצוות התפילין, אינני מזדהה עמה, אני שולל אותה, אפילו בז לה. אני יודע שכולה שטות גמורה ואווילות מוחלטת, ועם כל רצוני הטוב אינני מוצא בקיומה ערך מוסרי, ולו גם הזעיר ביותר.

מה מוסרי במצוות לימוד התורה? יהודי שנפשו חושקת ללמוד תורה - ילמד כאוות נפשו, בדרכו ועל-פי הבנתו, שכן אין אדם לומד תורה אלא ממקום וממקור שלבו חפץ, ולא על-פי כללים כפויים נוקשים, המכתיבים לו מה ומתי ואיך ללמוד, איך לנתח ואיך להבין, איך לפרש ומה להסיק, מה לקבל ומה לדחות. לימוד תורה בדרך חופשית יכול להיחשב ערך מוסרי בעיני היהודי החילוני, אבל מצוות תלמוד תורה איננה כן.

כך גם התפילה: מדוע חייב יהודי שאינו מאמין בקיומו של אלוהי הדת, ואיננו מזדהה עם תכניה ואופייה של האמונה בו, להתפלל אליו? תפילה חייבת לנבוע מתוך פנימיותו של האדם, מתוך הכרתו והזדהותו העצמית, מתוך התמזגותו עם התכנים, הערכים  והתכליות שהתפילה מבטאת. אבל אם כל הדברים הללו זרים לנפש האדם, תפילתו לא תהיה אלא שקר, צביעות, העמדת-פנים והונאת עצמו והכלל. שום חילוני הגון לא יעשה שקר בנפשו ויקיים מצוות תפילה שאינה מוסרית.

מצוות צדקה היא דוגמה לעשייה שהיא ערך אנושי-מוסרי מבחינתו של היהודי החילוני, ומצווה דתית מבחינתו של היהודי הדתי. יהודי דתי יקיים את המצווה בהתאם להוראות "מגבוה", ללא קשר לרצונו-שלו, בעוד יהודי חילוני לא יקיים שום מצווה דתית, אבל יתרום לצדקה לכל אדם או ארגון בהתאם לרצונו-הוא. צדקה חילונית אחת, שניתנת מרצון עצמי ומתוך שיקול-דעת אישי, שקולה כנגד אלף צדקות דתיות, שהיהודי הדתי מקיים מכוח כפיפות-שיעבודית לציווי חיצוני.

יהודי דתי מקיים את מצוות סוכה משום שבתורה כתוב "כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל" (ויקרא כ"ג/43). יהודי חילוני, הרואה ב"יציאת מצרים" העל-טבעית מיתוס דתי בלבד, המשולל כל יסוד היסטורי-ממשי, וסבור שאם אמנם יצאו העברים הקדמונים ממצרים, לא אלוהים הושיבם אלא הם עצמם ישבו בסוכות, אינו מסוגל לקיים "מצוות סוכה" בלי לעשות שקר בנפשו. האם רשאי או חייב יהודי חילוני זה לברך "ברוך אתה אדוניי אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה"? הרי זו ברכה לבטלה, ברכת-שווא, וממילא כל הכרוך בה הוא מעשה בלתי-מוסרי בעליל מבחינתו.

בחג החנוכה היהודים מדליקים נרות, כביכול לזכר נס פך השמן במקדש בימי החשמונאים. היהודי החילוני, שמבין או גם יודע, שסיפור זה אינו אלא אגדה תלמודית בדויה, ושכל עבודת המקדש זרה לו ולנפשו, האם הוא רשאי, או גם מסוגל, מבחינת מצפונו ורגשותיו, לברך על הדלקת נר של חנוכה? לומר "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", בשעה שהוא מבין, שקיומו הביולוגי ("החיינו וקיימנו") הוא תופעה טבעית, שאיננה קשורה בשום אל, ודאי לא באל שבו מאמינים יהודים דתיים, ובמצוותיו. כאקט של מסורת לאומית, מדליק היהודי החילוני נרות בחג החנוכה, כמנהג חברתי-תרבותי, ולא כפולחן דתי, הנעשה כמצווה, והמחייב ברכות ואמירות אמוניות מוגדרות ומסויימות. בהדלקת הנרות בחנוכה, כמו בישיבה בסוכה בחג הסוכות, או באכילת מצות בחג הפסח, ועוד, מבטא היהודי החילוני את הזדהותו עם עמו, בלי שיעשה שקר בנפשו בהזדהות-שווא עם דת, שאת ריבונה איננו מקבל, ובקיומו אינו מאמין.

ברור אפוא שלא כל מה שהוא מוסרי בעיני דת ההלכה היהודית מוסרי גם בעיניו של היהודי החילוני, שמצדו בורר ומעצב את עמדתו המוסרית-מצפונית ואת אמונתו החופשית, התואמת את תרבותו ואת החברה ההומניסטית שבקרבה הוא חי.

* * *

לא באתי כאן לפרט את כל מאות ואלפי הפרטים מתוך היהדות הדתית, שמוסרה הוא מוסר אלוהי, ואיננו מוסר אנושי. פירוט קפדני ויסודי כזה מחייב העמקה וחקר שלא כאן מקומם. מטרתי להציג את העיקרון ואת הקו המנחה של תפיסת המוסר בהשקפת-עולמו של היהודי החילוני. בתפיסה הדתית יש צדדים נאים וחיוביים, הראויים לאימוץ ואף ליישום בעת הצורך, זאת בתנאי שאינם סותרים ערכי מוסר של ימינו. עם זה, אין היהדות החילונית רשאית לקבל את התפיסה הדתית "כזה ראה וקדש", כלומר - קבל הכול, על כרעיו וקרבו, בלי ברירה ובחינה, בלי שאלה וביקורת, בלי ספק ותהייה, רק משום שמדובר בטקסט "קדוש", או "מקודש", ש"אלוהים" חתום עליו והוא מככב בו ככוכב עליון.

לא הגושפנקה של האל התנ"כי קובעת מה "אמת" ומה "שקר", מה "מוסרי" ומה "לא-מוסרי"; לא חותמתו של האלוהים המקראי היא עיקר, והיא איננה אמת-מידה לבחינת דברים, שקילתם וקביעת יחסנו אליהם. עלינו, ורק עלינו, לקבוע את הדברים על-פי סולם הערכים שלנו, ועל-פיו בלבד. סולם ערכים זה הוא המוסר האנושי, ההומניסטי, הסובלני והדמוקרטי, הליברלי והרציונלי, המבקש להעלות את האדם, ואת החברה האנושית - היהודית והכלל-עולמית, לרמות גבוהות ככל שניתן, בלי התנשאות דוגמת "אתה בחרתנו", ובלא הפטרונות הבזויה של "אור לגויים".

היהודי החילוני נמנה עם הרואים במוסר הכלל-אנושי את הערך העליון בחיי האדם. גם נשיא מדינת ישראל, מר משה קצב, מוזמן להצטרף לחברותא זו של השקפת- העולם המוסרית של  היהודי החילוני.

 קוראים המעוניינים להביע דעתם מוזמנים לכתוב לנו

webmaster@hofesh.org.il

---

נובמבר 2003