הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי.
לחצו כאן לגירסה המקורית

והגדת לבנך

סיפור שהיה בערך

מאת ניצן

"ההיסטוריה אינה אלא אוסף של צירופי מקרים שוליים."
     -- מישהו

זה היה בתחילתו של חודש שבט, או שמא לקראת סופו - לא נותר מי שילבן סוגיה זאת. הממלכה כבר שיוועה לגשם מזה מספר שבועות וזה בושש לחזור, דווקא לאחר שבתחילת החורף ידעו מגדלי הזיתים של חברון ובית-לחם תקופה טובה של גשמי ברכה. גם צחצוחי החרבות מפלשת הרחוקה, שהשמועות לגביהם הגיעו לפני ימים מספר, לא הוסיפו שעות שינה לסדר יומו של המלך פצצאל.

המלך, שהיה ידוע בתיאבונו הבריא, חיסל לארוחת הבוקר מנת צלי כבש נדיבה, ואז מצא את עצמו פוסע נמרצות לכיוון בית האבן של צחקיהו, נושא מישרת הכהן הגדול - האיש שידע להטיל את מוראו על לא מעט חקלאים מהדרום, וגם על כמה שרים. עברו העשיר של צחקיהו בפתרון בעיות סבוכות בניהול הממלכה הקטנה, יחד עם אישיותו הכריזמטית וידע נדיר בו ניחן בנושאים שונים, הפכו אותו לאיש סודו של המלך פצצאל, איתו התייעץ כמעט בכל דבר.

"הרשה לי להציע לכבודו כוס חלב עיזים בדבש," תיבל האחראי על הקורבנות את דבריו בניגון כלשהו, בעוד עיניו הבורקות מנסות לחדור מבעד למסך השתיקה של המלך. "באת בגלל התמשכות הבצורת, נכון?" המלך הנהן מבלי משים בראשו: "יש גם צרות באופק עם החקלאים מבית-לחם שמסרבים לשלם מיסים, וגם הענין הזה עם הפלישתים שהגיע לפני כמה ימים לא בדיוק עוזר."

"מה בדיוק החוק ששינה סבא שלך לגבי מיסים בתקופת בצורת?" העלה צחקיהו נשכחות. "עזוב, זו הייתה תקופה אחרת, ואז גם היה הענין הזה עם החוזים בכוכבים והקורבנות של האביב." ענה המלך. "זו בדיוק הנקודה!" התעקש צחקיהו הכהן, "זוכר את הטקס המדובר מלפני שלושה עשורים, כאשר בן-אוריה הסופר קידש בדם הקורבנות מגילה שכתב עם סיפורי מלחמותיהם של השבטים הנודדים? אתה היית ילד קטן אז, כשכמעט כל הקהל בכה מהתרגשות..."

פצצאל זכר היטב. עד היום מתעקשים בני כמה חמולות מאנשי הדרום של שבט שמעון בדבר קשר הדם שלהם עם אותם שבטים נודדים עתיקים. ואותו הטקס רב הרושם... האם מתכוון צחקיהו להפיק אירוע דומה שוב? "נראה לי שאנו חושבים באותו הכיוון," ספק ענה לו האיש הגדול שמולו, "אם כי יש לי כמה רעיונות נוספים על אלה של בן-אוריה, עליו השלום." פצצאל היה מוכן להישבע שעיניו של הכהן שינו לרגע את צבען. אכן זהו איש שרוח האלים שורה עליו.


משה שובר את הלוחות
גוסטב דורה

את מאורעות הערב ההוא לא תשכח בת-שש לעולם. הקטנה ואמה - ירושלמיות ותיקות - מצאו עצמן נדחקות לשוליו של המון אדם, נחשול עצום ורב. אבל יותר מכל ייחרת לעד בזכרונה של בת-שש הלמות התופים הקצבית, החוזרת על עצמה שוב ושוב, ושוב ושוב.

"אנו עומדים לפני ניצחון גדול על הפלישתים הארורים!" צעק בקול רם ומתנגן אדם גדול שחזותו הפחידה עד מאוד את הילדה, וכל הקהל הריע בהסכמה כאילו ידע משהו שבת-שש התאמצה להבין. "הוא שבשמיים נתן לנו סימן! הוא יילחם עבורנו וישחט את אחרון לוחמיהם!" והקהל שוב פרץ בצווחות שכמעט וגרמו לבת-שש לבכות. והלמות התופים לא הפסיקה לרגע.

"כמו שליווה את אבותינו השבטים הנודדים, כך הבטיח לנו ללוות גם אותנו!" - לשמע השבטים הנודדים הנהן הקהל הגדול הנהון של הסכמה רבתי. "כאן במגילה עתיקה זאת, שמצאנו בלב ליבו של המזבח המקודש, ניתן האות!" והכהן הגדול נפנף בזרועותיו השריריות בחפץ ענק דמוי גליל בצבע הענבר. אש גדולה פרצה בו-זמנית בשלושה מקומות שונים בשולי החומה, והתופים לא פסקו את קצבם ולו לרגע קט.

בהיסוס ובקול רועד משהו שאלה בת-שש את האם "מה זה הקופסה הגדולה הזאת" ואמא לחשה לאוזנה ברטט בהגיון שיש רק לאמהות: "זה נקרא 'כתב'... זה משהו שהגיע מהשמיים". בת-שש, בדמיון שקיים רק אצל ילדות באירועים חריגים, ראתה בעיני רוחה את השמיים נפתחים לשניים באמצעיתם, ויד ענקית ומפחידה מושיטה את הקופסה המיסתורית הכבדה לאיש הגדול הצועק ורועד מולה.

מהמשך הטקס לא זוכרת בת-שש יותר מדי. בשלב כלשהו החל זרם האדם הגדול לנוע בקולניות ואיים למחוץ את המשפחה הקטנה. בהמשך היא עוד זוכרת שנרדמה וחלמה חלומות "לא טובים" אשר גרמו לאמה להעיר אותה מספר פעמים באותו הלילה.




זרקיא הסופר לא אהב לדבר יותר מדי מול קהל. לא ניתן היה להגדיר תופעה זאת כ- "פחד קהל", אולי משהו כמו התיעוב שבויכוחים האינסופיים עם פשוטי העם, שאפילו לקרוא אינם יודעים, אך מצטיינים משום מה בקול רם ובלשון חדה. כבר דורות מספר שמלאכת הקריאה והכתיבה היא נחלתם של רבים - מדוע מתעצלים אלה הצעקנים ללמוד אותה? עוד בתור ילד בגלות הרחוקה טרחו הוריו "הידענים" להקנות השכלה נאותה לחמשת האחים. קריאה וכתיבה, היסטוריה ושפות, ואף מעט תורת הכוכבים - דברים שחלקם עדיין נחשבו, לצערו, כאמנותם של יחידי סגולה.

זרקיא לא אהב לדבר, אבל אהב גם אהב לכתוב. ערימות של כתבים כיסו את רצפת חדרו, ולאחרונה החל בפרוייקט לו כה סגד של תיעוד דברי ימי עמי האיזור. הערב תינתן לו ההזדמנות לה ציפה זמן כה רב "להרביץ קצת תורה" באותם צעקנים, וללמד אותם - ולו מעט - על מורשתם שלהם ושל אבותיהם.

הקהל הגדול התחיל להיאסף כבר מוקדם בערב. חלקם מתוך סקרנות, וחלקם מתוך ציפיה לטקס ואולי גם לזלילה שאחריו. כבר שנים רבות - לפי הידוע עוד מתקופת המלכים האחרונים שלפני הגלות הארוכה - לא נראה כינוס כה גדול, לא בעיר דוד ולא באיזורים החדשים שמצפון לה. לזרקיא היו הפעם סיבות טובות להיות מרוצה.


משה
רמברנדט

"... והוא שהינחה את אבותינו והעניק להם את הגנתו!" קרא הסופר בקול גדול, "ודבריו נכתבו באש עוד במדבר הגדול!" הקהל הנהן בהסכמה. "והנה דברי ימי אבותינו כפי שהועברו אלינו, והחוקים אותן ציוונו לקיים, כפי שלימדנו צחקיה ששירת את אבותינו בקודש הקדשים שייבנה מחדש במהרה." חלק מהקהל זע באי-נוחות לשמע שמו של הכהן המיתולוגי. "בספר קדוש זה נאספו כל דברי ימי עמינו המהולל מאז היות האדם הראשון ועד ימינו אנו ממש!"

כת הסופרים של בית-לחם כבר מזמן לא התלהבה כל כך. מאז שנתנו ידם בכתיבה וייסדו את הכת, לא נפל לידיהם מעולם פרוייקט חשוב במיוחד. שפריהו מייסד הכת המקצועית כמעט ולא ידע את נפשו מרוגש. גם פרנסה מובטחת לעשור הקרוב, וגם מלאכה מעניינת במיוחד של איסוף ושיכפול כתביו ההיסטוריים של זרקיא! בימים הקרובים יהא עליהם לשנס מתניים ולהתחיל במלאכת ההעתקה והכתיבה המרובה. חמרי גלם כבר נאספו למשימה המקודשת, וגם בירכת הכהנים מלווה אותם. שפריהו אף קיבל יד חופשית למדי מהסופר הדגול לתקן כל טעות שימצא בשפה, וגם לתרגם קטעים מספר מארמית לעברית מודרנית, למען יחונך הדור הבא כיאה לדור חלוצי ששב מן הגולה לארצו.

"ובחדשים הקרובים נעמול ונעתיק דברים מקודשים אלה, ונחלקם ללא תמורה לראשי המשפחות הגדולות שבירושלים, בית-לחם וחברון! הדברים כבר סודרו וסוכמו, והספרים הקדושים ישמשו את בנינו בעבודת הבית הקדוש אותו אנו בונים!!" המשיך זרקיא בסיפוק לא מועט, למראה האנשים המשתפים הפעם פעולה עם התלהבותו.




שפריהו גחן בהתרגשות מעל למגילה הדהויה משהו, ותהה כיצד צריך להיראות פתח דבר. המגילה הראשונה מתוך הערימה הכבדה שהועברה אל הכת בערב הקודם הכילה ערב רב של סגנונות, וניכר היה שזרקיא אכן טרח לאסוף כל פיסת מידע וחוק מקודש מהימים העתיקים. שפריהו נטל את כלי הכתיבה המחודד, ועם תחילתה של מלאכת ההעתקה החליט שראוי לה להיסטוריה לפתוח בהתחלה. הוא קירב את ידו לדף הנקי וכתב: "בראשית ברא אלוהים את השמיים..."

 


מרץ 2002