על ספרו של יאיר לפיד: הגיבורים שלי
|
אברהם לא עמד בניסיון. הוא נכשל בו |
ב. יעקב ועשיו
יעקב, נכדו של אברהם, אינו דומה לסבו כלל ועיקר. אין זאת, אלא, שהגנים של רבקה אמו הם שהיו דומיננטיים בהווייתו הביולוגית והנפשית. גם הוא מנסה בערוב ימיו לעשות "תיקון" לפצעי ילדותו, ובניסיונו לתת לגיטימציה להעברת הברכה מן הבכור לצעיר, הוא נוהג כך בנכדיו, מנשה ואפרים, על-ידי המעשה הסמלי של סיכול ידיו. כביכול - זה היה רצונו האמיתי של המברך ביחס לשני צאצאיו.
יעקב הוא אקטיבי בניסיונותיו לתקן את מה שעוות, לדעתו, בעת לידתו. יתר על כן. "כל הסיפור" כותב לפיד "של יעקב הוא סיפור של כפילות. זה הסיפור של אדם שיש לו מציאות אחת בחוץ, ומציאות אחת בפנים. וכמו כולנו, הוא צריך לבחור ביניהן. וכמו רבים מאיתנו הוא בוחר לא נכון". אבל הוא בוחר! היה על לפיד להוסיף.
הוא בוחר בשקר. וההסבר הפסיכולוגי לכך הוא, שזה מנגנון הגנה הכרחי בפני הטראומה שאי אפשר להחלים ממנה, שחווה יצחק אביו. יצחק הוא, למעשה, "האדם הפחדן" והוא נעשה כזה בשל המעשה הנורא שחווה בילדותו מידי אביו. הוא אינו אשם. ואף על פי כן - כזה היה. ואולי זהו ההסבר לכך שהוא אוהב את עשיו, בנו החזק, הצייד, ומעדיפו על יעקב, הרך, לכאורה.
עשיו מוכר את בכורתו ליעקב
ציור מאת ג'אקופו באסאנו, צייר איטלקי, 1592-1510
מערכת היחסים בין שני האחים התאומים במשך חייהם נובעת לא רק מהשונות שבאופיים, אלא גם מהמסורת המשפחתית של העדפת בן אחד על אחיו. התנהגותם של שני האחים מתארת תכונות אופי שהן שונות בתכלית מזו שהמסורת היהודית מנסה לייחס להם בפירושיה ובמדרשיה המאוחרים. דווקא עשיו, בכל אירועי חייו הוא האנושי, הסלחן, הדמות החיובית, ולא - כפי שהוא מצטייר במוחו של יעקב - "הרשע והאלים, קין החדש שמסוגל להרוג את אח שלו". עשיו מחפש את אהבת הוריו, ועושה הכול לרצותם. יעקב לאורך כל הדרך הוא רמאי, מניפולאטור, למרות ש"חז"ל, בהרבה מאד מקרים, הם קצת היח"צנים של אבותינו. כשאבותינו לא מתנהגים באופן מוסרי, חז"ל משפצים להם את קורות החיים". ובכל זאת יעקב מצטייר כטיפוס שלילי, שאינו משתנה גם לאחר שינוי שמו לישראל. למרות אופייה הטראגי של הסאגה, ההומור הקליל של לפיד, הבא לידי ביטוי בשפה המוכרת כל-כך לכל דובר עברית בימינו, מלווה את הספר למלוא אורכו. השפה, כאמור, היא שפת דבור יומיומי, שפה של החבר'ה, של סחבק, ואי אפשר שלא לחייך למקרא שפע האסוציאציות מחיינו שהיא מעוררת בנו, ומההשלכות שיש להקבלות אלה על המסקנות המתבקשות מהן.
כאן יש לנו הפניית תשומת הלב לכפילות המלווה את הגיבורים למלוא ארכו של הסיפור: שני אחים, שתי האחיות רחל ולאה, שני מעשי הנוכלות - ברכה ובכורה - שתי דמויות של עשיו - זה הסולח, וזה "האיש" הנאבק עם יעקב בלילה, והרמזים לעשיו בתודעתו של יעקב. הסליחה והנטירה. ואלמלא ההומור וקלילות התיאור, היה הסיפור הופך לדרמה אנושית כואבת. אך לפיד מעמידה במקום הנכון, זה שסיפור-עם אמור להביא לנו.
ג. משה
דמותו של משה בספר מתוארת כמי שמאופיין על-ידי "הבדידות והייאוש הגדול של האיש שכל החיים הלך ולא היה לו לאן ללכת".
כמו במקרה של אברהם, גם בסיפורי משה משמש אלוהים דמות נלווית לגיבור הטראגי. אלא, שלא כמו במקרה אברהם, בו נתנו לגיבור האנושי הרבה הזדמנויות להוכיח שהוא ראוי, אך איכזב, למשה לא ניתנת אפילו הזדמנות אחת לכפר על "חטא" ההכאה על הצור. כאן מתגלה אלוהים במלוא עריצותו ואכזריותו, ומעניש את משה, עבדו הנאמן, בלא שום פרופורציה לחטאו, ובלא שום קשר אליו. שום סליחה ושום מחילה מאותו אלוהים שתובע מעמו לסלוח לשונאיו-רודפיו, האדומי והמצרי.
משה - עמוד תומך במערת קבורה
415 לספירה
בחיפושו אחר הסיבות להתאכזרות זו עורך לפיד למשה אנליזה בנוסח פרוידיאני: שתי אימהות - האמיתית והמאמצת; העדר אב בחייו המוקדמים; אשתו ציפורה "נאמנה יותר לאבא שלה מאשר אליו". וכתוצאה מכל אלה - הרעב העצום לאהבה! והרעב מופנה לאלוהים, שהוא, בעצם, האבא היחיד שהיה למשה מעודו. וזהו אב שלפיד מתאר אותו כ"פטריארכאלי, דורשני, חסר סבלנות.... שמרגיע אותו כשהוא מתעצבן. שאסור להמרות את פיו, אבל הוא מוכן לשמוע ביקורת". והייתי מוסיפה - עם אבא שכזה, אולי באמת כדאי היה להיות יתום. ואולם, כמו כל ילד מתבגר, גם משה מנסה, ברגע מסוים, למרוד באביו. וחייו מתחילים להסתבך עוד יותר עם מותה של מרים, אחותו האהובה, אלא שאז, כשהוא בא לבקש עזרה - במקום עזרה הוא נענש. ולא הוא ולא אנחנו, מבינים מדוע. וכשגם אחיו אהרון מת בזרועותיו - משה שוב נשאר בודד. רק אז יוצר אלוהים למענו מציאות אלטרנטיבית, פרטית לגמרי, רק של שניהם. ובתוך מציאות חלופית זו אלוהים האבא רק אז מרדים את בנו תרדמת נצח, וטרם הירדמו - נותן לו נשיקה. זהו הפירוש היחיד, לדעתו של לפיד, לביטוי "על פי ה'".
ד. שאול ושמואל
על קנאת שמואל בשאול, שגזל את מקומו כמנהיג, ועל הפירוש הפרוידיאני שנותן לפיד לכל מערכת היחסים הסבוכה הזו שבין השניים, ניתן בהרצאה זו הסבר שיכול להיות תקף בכל תקופה ובכל מקום בו יש בני אדם - והייתי מוסיפה: גם בעלי-חיים עדריים רבים נוספים - הנאבקים על מקומם ומעמדם החברתי.
גם כאן, כמו בסיפורי הגיבורים הקודמים, הטבעות הילדות המוקדמת של שמואל, התינוק שננטש על-ידי אימו, כשעדיין היה זקוק לה כל-כך, משפיעות על כל מהלך חייו כאדם בוגר, ועל כל מערכות היחסים שלו עם זולתו.
הדרמה האנושית-אישית הזו הופכת להיות דרמה ברמה הלאומית. התנגדותו לפינוי מקומו כמנהיג לזולתו - התנגדות לה אנו עדים בכל חברה אנושית עד לעצם ימינו אלה - הופכת להיות דרמה ברמה הלאומית. התנגדותו האישית הופכת להיות התנגדות לכל מוסד המלוכה החילונית, אם נחפש את ההיבט האידיאולוגי שלה בפי שמואל, מוסד שאמור להחליף את השלטון התיאוקראטי בראשה עמד. המלוכה החילונית, עומדת לרשת את השלטון "מטעם" כוח עליון, כביכול, ששמואל מנסה בשארית כוחותיו לייצגו, אלא שהוא נכשל במאבקו עם כוחות חזקים ממנו.
לא עוזרות המניפולציות ששמואל מפעיל על העם ועל יורשו העתידי, ולא ניסיונותיו להכשיל את ממלא מקומו במנהיגות. העם אינו הולך שבי אחר ניסיונותיו הכושלים של שמואל, הדמות הטראגית, אינו נלכד בתחבולותיו, אלא עומד בתוקף על דעתו להשליט את רצונו ובחירתו נגד מנהיגו הקשיש, ונגד אופיו של השלטון אותו הוא מייצג, שהיה, אולי, מתאים לשבט נוודי במדבר, אבל לא לעם חקלאי היושב על אדמתו.
גם חלוקת התפקידים בין שתי הרשויות אינה עולה יפה, ושאול המלך, שאמור, על פי מעין פשרה, לשמש בובה בידי שמואל, המנהיג הקשיש ועתיר הניסיון, מעז לקום ולפעול כפי שמורה לו תפקידו הממלכתי, שלטון ברצון העם, ולא כפי שמצווה עליו התכתיב שהועיד לו שמואל, נציגו של המשטר התיאוקרטי הקודם.
התגלות רוחו של שמואל לשאול
ציור מאת סלבטור רוסה, צייר איטלקי, 1673-1615
גם בעניין זה מדגיש לפיד, פעם נוספת, את גורמיו של הקסם שמהלך עלינו הספר המופלא הזה גם עתה, חמשת אלפי שנים לאחר אותם מאורעות, וזאת - "כי הוא אף פעם לא מתחמק מהיצרים האנושיים, מהעובדה שהחיים הם לא מחזה מוסרי ויקטוריאני שמחולק לטובים ורעים"..... וגם אלוהים, הגיבור הספרותי, יודע זאת, ולכן - לא רק שאול נענש, מטעמו, כביכול, אלא גם שמואל, שכן, ובעיני זוהי המסקנה החשובה ביותר: "אין דבר יותר מפחיד מזה שהרבנים שלו (של אלוהים. צ.מ.) מתחילים להשתמש בשמו בשביל המדיניות הפוליטית הפרטית שלהם. אין יהדות כזאת, שבה מישהו יכול לפעול נגד האינטרסים של הרוב, בטענה שזה מה שאלוהים אמר"!
איזה פירוש מקסים ואקטואלי ניתן כאן לאותן התרחשויות היסטוריות עתיקות, על גורמיהן כמו גם על משמעותן והשלכותיהן על ימינו אלה, ממש כמו על זמנן.
כמו הגיבורים שקדמו לאלה בספרו של לפיד, גם שניים אלה סופם טראגי, ממש כמו חייהם, וכמותם יש לקח משותף לסיפורים כולם: בני האדם - אופיים, נסיבות חייהם ואופן התנהלותם, הם שקובעים את מהלך ההיסטוריה ולא כוח עליון שמחוץ לזירה האנושית. וודאי לא אלה שמנסים לייצגו מטעם עצמם, הם הקובעים את חיינו כפרטים וכחברה. "שמואל רצה את הנצח", כותב לפיד, "וקבל ניצחון. שאול רצה ניצחון, וקבל את הנצח". ומבחינה זו - אין פירוש יותר הומניסטי לספר הספרים מזה הניתן לו כאן, ואין לקח יותר רלבנטי, ולעולם אקטואלי ממנו, לחיינו כאן ועכשיו.
"אין דבר יותר מפחיד מזה שהרבנים שלו (של אלוהים. צ.מ.) מתחילים להשתמש בשמו בשביל המדיניות הפוליטית הפרטית שלהם. אין יהדות כזאת, שבה מישהו יכול לפעול נגד האינטרסים של הרוב, בטענה שזה מה שאלוהים אמר"! |
מומלץ בחום!