|
על הסימטריה לכאורה בין דת ואתאיזםמאת אור פ'
אור פ' שלח לנו מאמר זה מפרי עטו לפרסום באתר 'חופש'
אתמול שוחחתי עם חבר ללימודים, נקרא לו ברוך. שנינו סטודנטים למדעי הטבע. השיחה, שהתחילה כדיון אגבי על אקטואליה - קצבאות האברכים - התגלגלה מהר מאד לויכוח על מקור הבעיה, לדעתי - האמונה באל. ופעם נוספת הופתעתי מהקושי העצום של אדם חכם, מציאותי, רציונאלי - פיזיקאי למען השם! - להתכחש בגלוי ובמובהק לרעיון האל. בשלב מאוחר (ומתסכל) יותר של הדיון הצגתי בפניו את ההשערה הבאה: "הירח עשוי מגבינה צהובה." על מי מוטל נטל ההוכחה? עלי, הטוען - או עליו, השולל? כל עוד לא עמדתי בנטל ההוכחה (עמדתי? התקרבתי למשהו שדומה איכשהו לאיזושהי ראיה תומכת), השלילה היא הברירה האינטליגנטית היחידה. כן, הייתי צריך להגיע למחוזות האבסורד בשיחה עם בחור בעל אינטליגנציה רבה וחשיבה ביקורתית כדי לגרום לו להפעיל אותן כאשר מדובר באלוהים. האמת היא שבשלב זה כבר קיבלתי הודאה בכך שהוא לא באמת מאמין באלוהים "קלאסי", ושהוא המשיך להתווכח כל הזמן הזה כי לדעתו האתאיזם "הלוחמני" שלי מרגיז, מיותר וטיפשי לפחות כמו כל דת אחרת. "חיה ותן לחיות," הוא אמר, "תהיה פלורליסט." צחקתי - פלורליסט? אותי צריך ללמד על פלורליזם? מעולם לא אמרתי שיש להגביל את פולחני הדת או להתערב בענייניהם. אני רק רוצה להגיד בקול רם את האמת - אין אלוהים, והרעיון עושה יותר נזק מתועלת. בין היתר - בשל חוסר משווע בפלורליזם בצד הדתי. ולמרות זאת, הפלורליזם כלפי הדתיים והדת גדול בהרבה מהפלורליזם של דתיים - והרבה אחרים - כלפי אתאיסטים. האמת היא שהמונח "פלורליזם" לא מתאים. כלפי הדת (ונציגיה) יש יראה עמוקה. כבוד מיוחד שלא שמור לאף אחד אחר. כבוד שמבטל אוטומטית את הערכים ואף את יצר השימור העצמי של כה רבים. כלפי עמדות אתיאיסטיות המצב הפוך - הן נתפסות כמיותרות במקרה הטוב, או חתרניות ומחרחרות ריב במקרה הרע. רק לפני מאתיים שנה התחיל להיות בטוח להגיד שאתה לא מאמין באלוהים. בהרבה מקומות - גם בישראל - עדיין אי-אפשר להגיד זאת ולהרגיש בטוח. עדיין אתה נתקל בתגובות של פליאה, בוז ועוינות - ואפילו כעס - אם תגיד שאתה אתאיסט. לקדם דת נתפס כלגיטימי. אנו מקבלים את הקשקוש הזה - אלוהים - בבתי ספר ממלכתיים, בצבא ובכל מוסד ציבורי. ולא מדובר על תרבות יהודית או שמות מכובסים אחרים (אני יהודי במלוא המובן החילוני של המילה) אלא בפירוש בניסיון להכפיף אנשים לעול הדת הממוסדת, ולהשתתף באשליית האל! הרבה הרבה פחות לגיטימי לקדם אתאיזם. מטיפי דת מנסים ללא הרף לדחוף את הדת שלהם לאחרים, ואנחנו מקבלים את זה בהבנה ובכבוד. האם רוב הדתיים יגלו הבנה וכבוד כאלו כלפינו, אם ננסה לשכנע את הילדים שלהם שאין אלוהים?
אלוהים היה פעם הסבר טוב לתופעות טבע בלתי מובנות, והדת שימשה כדי לתרבת ולאכוף התנהגויות רצויות. היום האל הפך לתירוץ האולטימטיבי לשנאה ואלימות. נכון, לא כל מאמין הוא חמאסניק או כהניסט, אבל אין דבר מסוכן יותר מאותם אנשים שמאמינים שהם פועלים בשליחות כוח עליון ושהם נעלים מאלו המאמינים במקרה באל מומצא אחר. הרבה יותר אנשים נרצחו בשם הדת מאשר בשם כל אידיאולוגיה. מאות מיליונים נרצחו ביבשת אירופה במלחמות הדת וכן בכל יבשות אמריקה ואפריקה, בשם הנצרות שהביאה את "דבר האל" לאינדיאנים ולכושים "המפגרים". נכון, בני אדם תמיד רצחו זה את זה, והדת היא רק עוד תירוץ. אבל היא התירוץ החזק ביותר בימינו. להגיד שממילא אנשים רוצחים זה את זה בשם אידיאולוגיות כמו נאציזם וקומוניזם, ולכן אין סיבה להיאבק בדת - זה כמו להגיד שבגלל שממילא נמות בסוף, לא שווה לחפש תרופה למחלת הסרטן. התנגדות אקטיבית לדת היא קרב ראוי, כי הדת מסרסת מחשבה, מהלכת אימים על אנשים תמימים שנולדו לתוכה ומשמשת תירוץ לריסוק מטוסים לתוך בניינים, לביזוי חיילים שנהרגו (כדי להגן על אותם מבזים) אם אמם אולי לא הייתה ממש יהודיה ולסיכון חיים על ידי הימנעות מבניית חדרי מיון, רק כדי לא לגעת בעצמות של מתים. אנשים בבריטניה ואירלנד קיבלו שיתוק ולא היו מסוגלים לצאת נגד כמרים שאנסו ילדים. זה לא היה קורה אם היה מדובר בכל קבוצה אחרת של מבוגרים בעלי סמכות. בדיוק כמו שאף קבוצה אחרת לא הייתה מצליחה לעשוק באופן חסר בושה את המדינה ולחיות על חשבון אחרים בגלוי, כמו החרדים.
האשמה היא לא רק על הכנסייה שהשתיקה את הנאנסים וקרוביהם - היא לא רק על ממשלת ישראל שנכנעת לחרדים - אלא היא בעיקר על המיליונים שמאמינים או רוצים להאמין במידה זו או אחרת באלוהים ולא מסוגלים לצאת נגד אנשי דת רק כי הם אנשי דת. כי הם "שליחי האל". מראשית קיומה האנושות מכורה לגירסה זו או אחרת של רעיון האלוהות. וכמו עם כל סם, בהתחלה ההרגשה הייתה טובה. וכמו עם כל סם, הנזק הוא אדיר, לכולם - חוץ מאשר לסוחרים בו.
הערת המערכת:
נובמבר 2010 |