|
האם יש משמעות לרעיון בחירת עם ישראל אחרי השואה?אליעזר שביד
פרופ' אליעזר שביד הוא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ירושלים בדף הזה - חלקו הראשון של המאמר. את המאמר בשלמותו אפשר לקרוא כאן (קובץ zip/word). העמדת השאלה על משמעות רעיון בחירת עם ישראל בזמננו באופן זה, מבטאת את הקושי הרגשי והאינטלקטואלי שבעצם העלאתו לדיון אחרי השואה. הקושי מגלם בחובו שבר עמוק ברציפות ההיסטורית של תודעת זהות העם היהודי. המחשבה על עצמו כעם שנבחר להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", או "עם סגולה" לאלוהי היקום האחד והיחיד, שבאמצעותו הוא נודע לכל העמים כמלכם - מחשבה זו מזהה את העם היהודי הן ביחסו לעמים הסובבים אותו והן בעיצוב אורחות חייו. נראה שכתודעה היא נתמסדה לאחר חורבן ממלכת יהודה ובית מקדשה ויציאת העם, שנקרא מאותה שעה בשם "יהודי", לגלות בבל. ההיסטוריונים יודעים, שהויכוח על הבחירה ומשמעותה נמשך בתוך העם ובינו לבין עמי מלכויות פרס ורומי, ואחר כך עמי מלכויות הנצרות והאיסלם, לאורך כל העידן רב התהפוכות שבין שיבת ציון הראשונה לשיבת ציון השניה. תכונתו הדתית המיוחדת של העם היהודי, וגורלו יוצא הדופן תחת שלטון דתות מתחרות, שדיכאו אותו וקבלו ממנו השפעה מכוננת, נעשו למוקד בוויכוח על הזהות הקיבוצית שאיחדה את פלגיו של העם כל עוד לא נפרדו זה מזה. אפילו המתמרדים נגד רעיון הבחירה אך נשארו יהודים, החזיקו בו בעל כורחם, לו גם בדרך המהפכת את כיוונה. אילו שאלנו, אפוא, האם יש אחרי השואה תנועות המחזיקות ברעיון בחירת ישראל כ"עיקר" דוגמטי, היתה התשובה החיובית מובנת מאליה. כל התנועות האורתודוקסיות מחויבות ל"עיקר" הזה, כשם שהן מחויבות ל"עיקר" "תורה מן השמיים". אך לא הן בלבד. גם ה"רפורמה" וגם היהדות "המסורתית" מחויבות לו בגרסה אחרת, ובמידה מסוימת גם תנועות חילוניות לאומיות-ציוניות. אולם דבקות ב"עיקר" כהנחה מקובלת מדורות מכוח מסורת או זיכרון תרבותי-היסטורי, אינה זהה עם אמונה מכוונת המעצבת התמצאות אקטואלית. האם תודעת הבחירה מגדירה את היעדים שתנועות אלה חותרות להגשים בפועל? האם הויכוחים המתנהלים כיום במדינת ישראל ובתפוצות בשאלת הזהות היהודית, מעלים אותה? האם תודעה זו קובעת שליחות מוגדרת שעם ישראל נדרש למלא בזמננו? דומה, שהשאלה האחרונה היא החושפת את עיקר הבעיה. א. הבחירה והשליחות בחירה משמעה שליחות. השאלה שאנו עומדים מולה בזמננו היא: האם אחרי השואה מפעמת בעם היהודי תודעת שליחות בעלת משמעות אוניברסלית? האם המשך קיום העם בעולם שקם על חורבות מלחמת העולם השניה מגלם בתודעתו (ובתודעת העמים הסובבים אותו) איזה מסר ערכי התובע התגשמות, שלמענה הוא מתעקש להחזיק מעמד מול איומי אויבים שלא נעלמו, ופיתויי ההתבוללות שגברו? סקירת הנושאים העומדים על "סדר היום" של כל התנועות הפעילות בעם היהודי מעלה תשובה שלילית. התנועות הדתיות מניחות ביסוד עמדותיהן הפוליטיות את תודעת היות העם היהודי עם נבחר בקשר לארצו ולמדינתו ומתייחסות, מצד אחד למעמד הדת במדינת ישראל, ומצד שני למעמד המיעוטים הלא יהודיים בתוכה. נגדן, מתייצבות תנועות המתנגדות לעמדות הללו כבלתי מוסריות. לכן הן מגנות את רעיון הבחירה שביסודן. רבים ממייצגי תנועות אלה טוענים, שעל רקע התנסותם בשואה ראוי ליהודים שיתנערו מכל סוג של "תודעת עליונות", מפני שהיא גזענית ומחייבת יחס לא שוויוני ומעוול כלפי בני המיעוטים במדינת ישראל. האם פירוש הדבר שבעלי הביקורת תובעים מעמם שיראה בהתנערות מאנוכיות לאומית ודתית את שליחותו בעולם שאחרי השואה? האפשרות קיימת, אבל עובדה היא, שגם יומרה כזאת נראית לרוב כסוג של הרגשת עליונות צדקנית. לא מדובר בשליחות, אלא בהפקת לקחים מגורל העם היהודי כמיעוט נרדף במשך דורות רבים. המסקנה היא, אפוא, שגם המחזיקים ברעיון הבחירה כאמונה דוגמטית וגם המגנים אותו מעדיפים להתחמק מדיון בו לגופו, מן הסתם מפני שבעיני בני הדור שבגר אחרי השואה, נראה הרעיון הזה כבלתי מתיישב עם המציאות שהעם התנסה ומתנסה בה, הן מנקודת הראות הדתית-תיאולוגית (יחס אלוהים לעמו) והן מנקודת הראות ההומניסטית (יחס האנושות לעם היהודי). משתי פרספקטיבות אלה צופן רעיון הבחירה את מלכודת האבסורד, או אם נציג את הדבר מן הפרספקטיבה הקיומית: נראה שהדור שגדל אחרי השואה לא הפנים מתוך מגמות החיים שחווה בעמו, תודעה של היות נבחר במובן הייעודי. השאלות שיש לברר למען עתיד העם היהודי הן, אפוא, קודם כל: מה הביא לכך? שנית: מהן ההשלכות של היות נבחר במובן הייעודי, על זהות היהודים כעם בעתיד? ולבסוף: האם גם אחרי השואה - או ביתר שאת בגללה - ניתן למצוא בהמשך קיום העם היהודי מסר שליחותי חיובי בעל משמעות אוניברסלית, שבו מתבטא ייחודו? התמודדות מעמיקה עם שאלות אלה מחייבת לבחון את התפנית שהתחוללה ביחס לנושא הבחירה, בתקופה שבה נוסדו כל התנועות המפלגות את העם היהודי בזמננו ובה נעוצים הן גורמי השואה, והן דרכי התגובה על מה שאירע בה.
שורשי התנועות המפלגות את העם היהודי בזמננו - כולל התנועות החרדיות - נעוצים כידוע במשבר האמנסיפציה. המהפך הדו-ערכי שהתחולל ביחס העמים הנוצריים אל העם היהודי, והמהפך המקביל שהתחולל ביחס העם היהודי אליהם, העלה את שאלת משמעותו של רעיון הבחירה, ועשאו מוקד למחלוקת שונה מסוג חדש, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. מתוך כך נעשתה הבעיה אקטואלית אפילו יותר מכפי שהיתה בימי הביניים, הן בגלל ההתפצלות המורכבת יותר בתוך העם והן בגלל הפנמת היחס השלילי ליהדות, מצד הנצרות והלאומנות האירופית ע"י היהודים עצמם.
עד כאן חלקו הראשון של המאמר.
הפרקים הנוספים במאמר: דצמבר 2000 |