מותר לשקר כדי להחזיר בתשובהמאת: ליאור
מאמר זה נערך ותוקנה טעות שהופיעה בו.
הקדמת מערכת 'חופש': סוגיית האמת והשקר חוזרת ועולה תכופות בשיח ובמעשה האנושי, וככל שמדובר באדם ובהבנתו הבסיסית, מיותר להרחיב את השיח באשר למהי אמת ומהו שקר. כל ילד קטן מבין ויודע את משמעותם. כשיובל הקטן בן השלוש או הארבע משקר, ואימא אומרת לו נו-נו-נו יובלי, אין צורך להציג בפניו מסכתות תלמודיות המעלות אבק בן אלפיים, על מנת שיבין. הוא מבין היטב, ועוד איך, שהוא שיקר, ומהו השקר. הבעיה עולה כאשר בין בני האדם מתערב, או מערבים בתוכם, דמות דמיונית כמו 'אלוהים', שהמאמינים בו טוענים, ומבקשים לשכנע את האחרים, שכביכול האמת היא מה שרצוי או טוב בעיניו. מנגד יצרו דמות נגדית הקרויה שטן, והשקר, לטענתם, הוא כל מה שטוב ורצוי בעיניו. עמדות דתיות שונות, בייחוד בשפתם של מטיפי הדת - המקצועניים והחובבניים גם יחד - יוצרות פער בלתי גשיר בשיח שבין המחנה הדתי לבין המחנה החילוני ביהדות ובחברה האנושית בכלל. פער זה מבוסס על מצבים בהם מותר לשקר ועל מצבים קיצוניים יותר של ערבוב המושגים, עד כדי כך שהאמת היא שקר והשקר הוא אמת (ראה להלן דברי הרב אליהו דסלר). חמור מכל הוא ההכשר הדתי להטפה הדתית, ולשכנוע שהמטיפים מבקשים לשכנע לעבור למחנה שלהם, קרי - להאמין באלוהים ולקיים את פולחניו, קרי - "להחזירם בתשובה". שם כבר לא מדברים על היתר לשקר לצורך זה או אחר. שם פשוט משקרים. טעויות או הטעיות בתחום הבסיסי של הבנת מושגי-יסוד בחיים לא יעבדו על האדם הבוגר, השקול והמלומד. אבל צעיר חסר ניסיון, המתלבט בדרכו, בייחוד כשהוא ניצב אחד מול אחד למול מטיף דתי, בלא שיהיה באמתחתו מילון פשוט להבנת הנושא, עשוי לבלוע את התרמית בהגדרות המעוותות של אמת ושקר, וליפול בפח. הגמרא במסכת יבמות סה' ע"ב כותבת: "אמר ר' אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון, מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". כלומר - מותר לשקר כדי למנוע מריבה וכדומה. אין ספק שיש מצבים בחיים, שאמירת האמת אינה רצויה מסיבה זו או אחרת (למשל - החשש מהתקף לב אצל חולה לב אם יספר לו את האמת על מות אחיו). חיי המסחר רוויים בשקרים, בין שמטרתם למנוע מריבה, כדבריו הנ"ל של ר' אילעא, בין שמטרתם רעה, או על מנת לזכות ביתרון כספי או אחר. זה וזה שקר הם, ומתן לגיטימציה מראש לדבר שקר היא פסולה. לא יעמידו את יובלי או את אמו לדין אם יאמרו דבר שקר, ויש להשאיר להם את הטווח הגמיש לפתור בעיה זו בעצמם, בכנות וביושר, מבלי לחוקק חוקים או פסקי הלכה בנושא. שכן, חוק או פסק הלכה הקובעים, שבתנאים מסוימים מותר לשקר - פותחים שער לפרשנויות אישיות אינסופיות, בהתאם לרצונו, נוחיותו ושיקולו האינטרסנטי של כל אדם ואדם, ומשם המרחק אל האנרכיה והכאוס קצר ביותר.
על המושג 'אמת' העלינו באתר ארבעה מאמרים מקיפי ידע ודעת - כאן, כאן, כאן וכאן. אמת היא אמת, ושקר הוא שקר. מי שטוען שהאמת היא מה שטוב לאלוהים ומה שמתבקש בידי אלוהים - הוא טועה, ובעיקר מטעה. עד כאן הקדמת המערכת. מכאן לדבריו של ליאור.
הגמרא במסכת יבמות סה' ע"ב כותבת: "אמר ר' אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון, מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". כלומר - מותר לשקר כדי למנוע מריבה וכדומה. זה הבסיס לכל ההתפלפלות מה נחשב "דרכי שלום", וכמה רחוק ניתן למתוח את האישור לשקר. הבן איש חי (ר' יוסף חיים מבגדד, 1909-1984) לקח את זה צעד קדימה: בשו"ת 'תורה לשמה' סימן שעא', הוא קבע שמותר עקרונית לזייף מסמך כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור שמן התורה. נידונו היה הצעה שהועלתה לבדות צוואה, כדי למנוע חלוקת ירושה על פי הדין האזרחי, הסותר דין תורה. וזה מה שכתב:
כלומר, הבן איש חי הרחיב את דברי חז"ל המתירים לשקר מפני דרכי שלום גם על כל דבר שיסייע "להקים דגל תורה". בהמשך דבריו בסימן שעא', הוא אף מוסיף את הסיבות שלו, וחוזר על העקרון לפיו בתוך "דבר השלום" נכנסת גם שמירה על אינטרסים דתיים:
ייתכן ולקח סימוכין לפסיקה זו גם מהתלמוד הירושלמי במסכת ברכות, פט' ה"ה, שם נכתב:
כלומר, כל פטפוט הוא רע אבל כל פטפוט על דבר תורה הוא טוב, וכל שקר הוא רע, אבל כל שקר לשם התורה הוא טוב. על כן, אכן מותר לשקר כדי להעמיד דבר תורה. מכאן הדברים רק הדרדרו:
המשמעות החמורה של דברים אלו היא, שקודם כל אנשי התורה מגדירים מהי אמת: כל דבר שמקרב לעבודת האל, בלי קשר לעובדות בשטח, ואחר כך קובעים אם אמירה מסוימת היא אמת או שקר רק בהסתמך על השלכותיה: אם האמירה הזאת מובילה למסקנות שמרצות אותנו, או לא. הרבנים שצוטטו לעיל מדברים על עיקרון. זהו עיקרון שעל פיו יש להתייחס לשקרים כאל אמת, אם הם מובילים לתוצאה הרצויה, ורבנים אלו נחשבים גדולי תורה ודמויות מופת עבור יהודים רבים בדורות האחרונים. "ההבדל בין שקר לאמת נמדד על ידי תוצאת הדברים הנולדת מזה, ואם התוצאה היא אמת, גם האמצעים הממציאים אמת זו הינם אמיתיים," אמר ירוחם ממיר. מדובר כאן ממש ב"המטרה מקדשת את האמצעים", ואם עליך לומר לאדם חילוני, ביודעין, דברים שהם אינם נכונים עובדתית (כלומר לשקר) כדי לגרום לו לחזור בתשובה (ולעשות את רצון האל, שאוטומטית הופך כל דבר שתגיש ל"אמת" מבחינת ההלכה), הרי זה מותר, ואף מומלץ! הרב דב שטיין, שעושה כיום מאמצים אדירים למנוע יציאה לשאלה בציבור החרדי, מתיר גם הוא לשקר לחילונים ולדתיים כאחד על מנת להחזיר אותם בתשובה או להשאירם בדת. אין לו מעמד של פוסק הלכה, אבל הוא ראש ישיבה מכובד לכל הדעות, ואין ספק שצאן מרעיתו מתחשב בקביעה הזו:
אגב, גם בדבריו של שטיין וגם בדבריהם של דסלר וירוחם ממיר, שלוש הנקודות [...] המובאות בין המשפטים הן מקומות בהם מביאים הכותבים דוגמאות פושרות שירחיקו מהם ביקורת, הנוגעים לעניינים פחותים של בין אדם לחברו (כמו למשל האם יעליב אדם בדבריו, מתוך דבריו של דסלר) או עניינים רגשיים סוחטי דמעות כמעט (לשקר כדי "להציל" מהנוצרים ילדה ניצולת שואה שגדלה במנזר, מתוך דבריו של שטיין). אך כמו שניתן לראות מדבריו האחרונים של שטיין, בהחלט ניתן לעשות שימוש בשקרים כדי להחזיר בתשובה או למנוע יציאה לשאלה, כדבריו: "שיקול הדעת לשקר כדי להחזיר בתשובה או למנוע התנבלות צריך להישקל לפי גנותו של השקר לפי התועלת הטקטית וההפסד האסטרטגי." גישה זו של מטיפי הדת מציבה בסימן שאלה רציני כמעט כל דבר שמחזירים בתשובה אומרים, ועל כל אחד, בעיקר המועמדים להחזרה בתשובה (מרצונם או באקראי) לקחת זאת בחשבון כשהם שוקלים האם להאמין בסופו של דבר לדברי המטיף.
אסיים במאמר פרי עטו של הרב יצחק בלומנטל, שהתפרסם באתר "כיכר השבת" - האתר החרדי, בתאריך ה-23.9.2009, וכותרתו "מותר להמציא סיפורי ישועות?" - המאמר מדבר על המצאת סיפורי בדים הן לצורכי שנור כספי והן לצורכי כל אינטרס דתי אחר, לרבות החזרה בתשובה. כמו למשל בפסקה הבאה:
להלן המאמר, ככתבו וכלשונו (נכון לזמן כתיבת דברים אלה), ללא כל תוספת או הערה, והדברים מדברים בעד עצמם:
נכתב: ינואר 2011; עודכן: אוקטובר 2018 |