אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יומן חדשות  לגירסת הדפסה     

חילוניות ליברלית עזה ונועזה

מאת דן מלר

לזכרו של אהרן אמיר

במאמר ההספד על חתן פרס ישראל, הסופר, המשורר, המתרגם, העורך והאידיאולוג אהרן אמיר (הארץ 7.3.2008) מתאר הסופר א.ב.יהושע פגישה אחת, שהתקיימה ביניהם בירושלים בשלהי שנות החמישים. בין השאר כותב יהושע:

"הקוד השלישי ששודר אלי באותה פגישה חטופה היה של חילוניות ליברלית עזה. חילוניות בטוחה בעצמה, לא מצטדקת ולא דוגמטית, שיכולה הייתה להרשות פתיחות גם אל יצירות דתיות ויהודיות מובהקות כמו אלו של עגנון, אפלפלד ואחרים, יוצרים שהיו רחוקים מאוד מהגלעין האידיאולוגי של 'קשת', ובכל זאת הרבו לפרסם בה... הייתה בעיני משמעות עמוקה להופעתו הייחודית של המשורר הזה, שלא שידר נוסטלגיה וגם לא מרירות, אלא דווקא אופטימיות ומבט בטוח קדימה...".

אהרן אמיר, בהרצאתו בפני פורום "חופש" בנושא
"יהדות דמוקרטית- דבר והיפוכו"
אולם "צוותא", תל-אביב, 31.10.2005

דבריו אלו של א.ב.יהושע. עוררו בי צער, לא על עצם הדברים שכתב, אלא לנוכח העובדה, שציבור חילוני גדול קיים בארץ, למעשה רובו של העם החי בישראל, שלא זו בלבד שאינו מוכן לעמוד איתן, בעוז ובגאווה, להישיר עיניו למול כל יריב רעיוני או פוליטי, לדחות כל גינוי או גנאי הנכרכים במושג 'חילוני' - אלא שהוא חש צורך מוזר להצטדק על "אי-דתיותו", ולשחק לידיים עוינות, המנסות ללא הרף לגמד כל ערך אנושי "חילוני", ולהעמידו הרחק מאחורי זרמים אחרים ביהדות ובאזרחות הישראלית.

רק לאחרונה עלה הנושא לדיון גם בוועדת החוקה של הכנסת, בראשותו של פרופ' בן-ששון, כשמתוך כוונה, או גרוע יותר, מחוסר כוונה, נאנסים אזרחי המדינה להשתייך לאחת מהדתות הקיימות. "העדר דת", מסתבר, איננו סטטוס אנושי הולם, לטעמם של נבחרי העם, והמושג "חופש דת" אינו כולל, משום מה, גם את החופש מדת.

עמותת חופש איננה מוותרת, ונציגתו אורה לב-רון המשתתפת בישיבות הוועדה, שלחה מכתב מחאה רשמי מטעם "חופש" לפרופ' בן-ששון, וזה חלק מתוכנו:

האנוסים החדשים

הבעיה העיקרית בעינינו היא, שכופים על כל ישראלי להשתייך לדת, ואפילו לכת מסוימת בדת - במקרה שלנו - הדת היהודית והכת האורתודוקסית. במישור גבוה יותר כופים על המצפון להיות כפוף לדת, בשעה שהדת היא חלק מהמצפון.

משעה שמדינה מפעילה את סמכותה וכוחה כדי לכפות על אנשים לנהוג בהתאם לדת שאינה דתם, והם נאלצים לקיים את אורחות חייהם בחשאי (כגון שליחת חבילת מזונות החביבים על בנם החייל, אך אסורים בכניסה לבסיסי צה"ל כי פסח עכשיו, או שהיא מאלצת אותם להינשא מעבר לים בהתאם להשקפת-עולמם) - מרגע זה אפשר לומר שמדובר באנוסים החדשים: אנוסים להיכלל בתוך דת, שבחרה עבורם המדינה.

החוקה, שכולנו מקדישים לה זמן ולב, היא מסמך היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, דמוקרטיה שאמורה להבטיח גם חופש מצפון וגם חופש מדת, ולהותיר את הדת לתחום הפרט.

נחרוג לרגע מהשיח המשפטי כדי להזדקק למונח של הסוציולוג פייר בורדייה - ה-האביטוס. זהו אותו חלק של העצמי, הנחשב לליבה של מי ומה אנו באמת; או למונח של טוקוויל "הרגלי הלב". בשניהם הכוונה לאותה יכולת אנושית יציבה לייצר תגובות לאינסוף מצבים הנקרים בדרך.

כך מגיב האדם הדתי לאיסור של הקודקס המקובל עליו: הוא יודע מראש אם הוא בעד הגבלת התנהגותו של אדם, מתי ושל מי. וכך גם אנו, חילוניים אתאיסטים (ו/או). כשמגבילים אותנו בהרגלי הלב שלנו, זה פוגע בנו בדיוק כמו אילוץ אדם דתי לנהוג בדרך שאינה דרכו. גם מצפוננו גורם לנו כאבי לב ונקיפות. ולכן לא נוכל להסכים שהפגיעה בו תעוגן בחוק.

מכתבים אין-ספור מגיעים לדואר חופש מגולשים דתיים, חרדים, מסורתיים וחילוניים. מרבית הכותבים הדתיים והחרדיים תוקפים את הישות החילונית, דוחים את הגדרתה ואת עצם קיומה ["אני יודע שבלבכם פנימה אתם מאמינים באלוקים", מתיימר שחצן מצוי לדעת מה בלבנו ומה במוחנו, או הכינוי הדתי השכיח "תינוק שנשבה", פח בו נפל גם מי שהיה בעבר נשיא בישראל, שכל כולו אומר: בשכלכם הלא-מפותח-עדיין אתם חילוניים, אבל בפועל אתם מאמינים דתיים. כשתגדלו ותהיו בוגרים תבינו ותדעו זאת...].

והחילוני המצוי?

החילוני המצוי הוא היפוכה של ההגדרה שהגדיר א.ב.יהושע את אהרן אמיר: חילוניותו דלילה עד עכורה, חסרת עמוד שדרה, מתגמדת וכנועה בפני כל סממן דתי, כמו כיפה, טלית, ספר תורה, בית-כנסת ועוד, שלא לדבר על כריעת ברך מתרפסת בפני אנשי שררה דתיים וחרדיים, ואין צורך לפרט - כל מנהיג חילוני, מנשיא המדינה, ראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת מזכירים זאת לנו בפגישותיהם עם רבנים, אדמו"רים ופוסקי-הלכה, שלא לדבר על פגישות עם דמויות הזויות כמו "מקובלים", משליכי נרות ללהבה ומקדשי קברים זרים ומוזרים. חלקם מוכן אף להגיע לאבסורד מוחלט של "אני חילוני, אבל מאמין באלוהים", בלא להרגיש שהשניים הם למעשה תרתי דסתרי.

הגדרת הזהות "חילוני" איננה זהה אצל כל מי שאינו דתי. אדם שהיה דתי כתב לנו לפני זמן קצר:

לצוות אתר חופש שלום יש לי התכתבות עם בחורה דתייה (אני עצמי דתי לשעבר), והגענו לשאלה "מה הערך בלהיות יהודי חילוני"? אני יכולתי לענות למה יהודי זה לא דווקא דתי. אבל לא הייתה לי תשובה ברורה מה הערך בלהיות יהודי חילוני. האם זה ערך החופש? או שזה יותר מזה? אשמח אם תוכלו לשלוח לי תשובה לאמייל בהקדם. אני ממשיך לחפש תשובה בעצמי.

עמימות זו מובנת לאור עברו של האיש. אבל גם חילוניים מבית ומלידה, חילוניים בהשקפה ובאורח-חייהם, שוגים בכבוד שחובה על אדם לכבד את עצמו ואת זהותו. אני יהודי אתאיסט, אני מגדיר את עצמי, אלוהים מבחינתי אינו קיים, האמונה בו היא עניין פרטי של מי שמבקש להאמין בו, ולכן כל הפולחנים הדתיים, החל בחבישת כיפה, הנחת תפילין, תפילה לאלוהים, וקיום טקסים משפחתיים כמו נישואים, גירושים, קבורה ואבל הם בבחינת "עבודה זרה" לאתאיסט. קיומן על-ידו היא, כמובן, לא מתוך אמונה, אלא כמצוות אנשים מלומדה, בבחינת "לא נעים", או "כך עושים כולם", או גרוע מכך - "ליתר ביטחון; אם לא יועיל - גם לא יזיק"...

אחת ממטרותיה של "חופש", כעמותה וכאתר, היא לחזק את הכרתו של היהודי החילוני בזהותו זו - יהודי-חילוני, ריבוני, שאינו זקוק לשום חיזוק בצורת סממן דתי, שאינו נכנע לדעה, להוראה או לאדם דתי: אינו בוש בזהותו, אלא עומד זקוף, גא ואיתן לנוכח כל מתקפה על זהותו, ערכיו ואורח-חייו, ובעיקר - עומד על זכותו להיות זה המחליט לגביהם!

את המטרה הזאת אנחנו מחזקים בכל הזדמנות, בין אם בשיח, בכתב, בהרצאה, בפגישה, בהתנהגות, בנאמנות לעצמנו ולזהותנו, ולהשגת מטרה זו נמשיך להיאבק.

לא כל אחד יוכל להיות סופר מחונן או מתרגם מעולה, משורר או הוגה דעות מקורי כמו אהרן אמיר. אבל כמעט כל אחד יכול להידמות לו בנחישות, בעוז ובאיתנות עמידתו על זכויותיו לדעה, להשקפת-עולם ולהתנהגות על-פיהן. זוהי מורשת שהותיר אהרן אמיר שנלך בדרכו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.


מרץ 2008



חברים ב- עוצב על ידי