אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

המוותרים על הדרת יופיו של ההר בשל אהבתם לעמק שלמרגלות ההר

סיפור יציאתי בשאלה

מאת: איילה

רציתי להגיד לכם שאני ממש מעריכה את פועלכם, ושאתם עוזרים מאוד לאנשים מבולבלים כמוני. תודה לכם שאתם נותנים לי במה להתבטא - זו הנחמה שאינני הנורמאלית היחידה בעולם המטורף בו אנו חיים.

איילה

היציאה בשאלה הינה מסע שלעולם אינו נגמר. היוצא בשאלה משול למטפס הרים נועז, הנחוש להגיע לפסגתו של הר שאין לו סוף. כל יום הוא חוקר, שואל, בודק, מהרהר, מתווכח ונלחם עם עצמו ועם זולתו. לעיתים הוא חושב "הנה! הגעתי לפסגה!" אולם המציאות טופחת לו על הפנים באכזריות בגלותו שלפניו עוד עליה תלולה, חדה ומסוכנת בהרבה מכל עליה אשר העפיל לפניה.

בפני היוצא בשאלה ניצבים אתגרים אין-ספור וקשיים רבים הפוקדים את מנוחתו, אולם הוא שלם עם הדרך בה הוא הולך, נחוש להגיע לעוד פסגה ולתקוע בה דגל של ניצחון. שרידי דעות קדומות כנגד דרך החיים אליה הוא חותר מושכים תדיר בבגדיו ומפנים את מבטו אחורה אל השלווה של העמק המנומנם שלמרגלות ההר, המזכירים לו את הביטחון הנסוך בעצמותיו של אדם המאמין כי יש דבר מה גדול ממנו המשגיח עליו ואוהב אותו.

אולם גם אם מבטו מוסט אחורה לרגע קט, מיד שב הוא ונמשך אל יפי האתגר העומד מולו, מעריך כל אבן ואבן הפוצעת את רגליו היחפות, כל זיז סלע השורט את ידיו הבלויות ממסע הדרכים. יודע הוא שאין אמת בכל הסיפורים המאיימים, אותם מספרים הורים ומורים לילדיהם ולתלמידיהם בעמק השלו למרגלות ההר, אודות מטפס ההרים המפקיר נפשו לטובת טיפוסים מפוקפקים ומאיימים אותם מוליד ההר. גם יודע הוא, שגודלו של ההר אינו מלמד על גודל בונהו, אלא על האתגר הגדול שבכיבוש כל פינה מפינות ההר ותקיעת דגלו האישי, התרבותי והריבוני בכל פסגה. נחוש הוא לכתת רגליו, להזיע ולהתאמץ על-מנת לכסות את ההר ברגליו, צמא לכל שעל אדמה אשר כף רגלו טרם דרכה שם.

לא אחת נתקל הוא בילידי ההר, ומצטרף אל קהילתם ליום, לחודש, לשנה ולעיתים אף לכל חייו. לעיתים נתקל הוא בזרים החוקרים גם הם את ההר, בין אם נולדו בו, בין אם בעמק. ולעיתים - ואז נצבט ליבו בכאב, פוגש הוא אנשים החוזרים מן ההר אל העמק, בין אם נולדו בהר והעדיפו את הביטחון שבעמק, בין אם נולדו בעמק והם עולים אל ההר לטיול קצר אולם שבים מיד אל חיקו החובק והמגונן של העמק. לעיתים הוא מדבר אתם, מנסה להתווכח, להסביר את דרכו במעלה ההר, לעיתים גם מצליח, אולם לרוב הוא מניד ראשו כנגד אלו מהם המוותרים על הדרת יופיו של ההר בשל אהבתם לעמק שלמרגלות ההר.

שמי איילה. אני צעירה כבת שמונה עשרה, אתאיסטית גאה, החיה בבית דתי-לאומי בשכונה דתית-לאומית. את כל חיי חייתי בבועה מעוטפת ומגוננת של ציבור זה, כך שמעולם לא קיימתי שיחה רצינית עם אדם חופשי מכבלי הדת ומתכתיביה הרעיוניים והעקרוניים. מאז ומתמיד בערה בי אש שלא שקטה על שמריה, שעודדה וממשיכה לעודד אותי לשאול שאלות, להרהר, למתוח ביקורת, לחקור ולא לקבל דברים כפשוטם, או רק משום שלכאורה הוכתבו בידי כוח עליון המחייב לנצח.

יש לי הרבה טוב להגיד על הציבור שבו גודלתי, ובין כל הדברים הטובים שיש לי להגיד עליו בולט יחסו הסובלני והפתוח לשאילת שאלות. ציבור זה לאושרי עודדו אותי תמיד לשאול את השאלות שמטרידות אותי בבחינת "לא הביישן למד", ומעודי לא נתקלתי בדיכוי מחשבתי.

לא אחת נתקלתי אומנם בתשובה "ישנם דברים אותם איננו מבינים" אולם קבילותיי הנחרצות על משפט זה נתקלו גם הם בהבנה ובאורך רוח הראויים לשבח. נחישותי ללמוד הרבה ככל שיכולתי, והקפדתי היתרה על קלה כבחמורה הקנו לי עד מהרה שם של "דוסית"- שם אותו אימצתי בגאווה בבחינת "שוס להיות דוס".

מעולם לא הייתה לי סיבה כלשהי לעזוב את הדת, אולם גם האש שבתוכי מעולם לא חדלה לבעור, מחפשת את מעט החמצן, גם אם ברגע מסוים היה הדל ביותר, על-מנת להמשיך לבעור, וביתר-שאת, ולמשוך את תשומת ליבי אליה, אל הלהבה הלוהטת והנלהבת. שריד-חמצן זה הגיע אליי לבסוף בדמות הרצח הנורא של חמשת ילדי משפחת פוגל בידי מרצחים ערביים - בחורים צעירים אשר שיספו גרונה של ילדה בת חמישה חודשים, שעוונה היחיד הייתה העובדה, שהיא נולדה לעם הלא נכון לטעמם. הסיבה לרצח מתועב זה הייתה ברורה: הדת כאמת בלעדית-נצחית, והאמונה בחיי הנצח, על הבטחות הכזב בדבר עינוגים דמיוניים בגן-עדן הינם הסיבות היחידות היכולות להוביל אדם שטוף-שכנוע טירוף דמיוני למעשי זוועה כאלה, עד כדי לידתה של אמונה מזוויעה שתינוקת זו או אחרת חייבת למות כתוצאה מצו עליון של אל-עליון. כביכול.

בעודי משוחחת עם חברותיי על אותו רצח עלתה מפיהן מסקנה, אותה שמעתי לא אחת בעבר, אולם עכשיו היא זעזעה אותי עד עמקי נשמתי, ובאופן שלא הייתי רגילה אליו. הצעתן כתגובה על כל רצח כזה הייתה לזרוק מספר פצצות על הכפר הערבי ממנו באו המחבלים, מעשה הקרוי בימינו "עונש קולקטיבי".

מראה פניה התמימות של התינוקת הנרצחת עמדו לנגד עיניי כשהתווכחתי עם חברותי לגבי חוסר המוסר בהרוג חפים מפשע כמטרה למנוע רצח של חפים מפשע. בהולכי באותו יום לביתי חשבתי על כך, שדבריהן נאמרו מתוך כאב כן ומתוך התלהמות נעורים. דברים דומים לאלה אמרתי גם אני עשרות פעמים בעבר, בעקבות אירועים כואבים שהשאירו בנפשי חותם עמוק. אולם בהרהרי זאת הפעם עלתה בלבי השאלה האולטימטיבית: מה יש ליהדות לומר על מצב זה?

התשובה המחרידה לא איחרה לבוא. בדומה לג'יהאד האסלאמי, גם ליהודים יש מצב בו הם נדרשים - על-פי צו אלוהי - לרצוח תינוקות חפים מפשע. הכוונה היא כמובן לציווי החד-משמעי והבלתי מתפשר להשמיד את זכר עמלק מתחת השמיים. התחלתי לחקור ולדרוש בשאלה זו שוב ושוב, לאחר שהייתי בטוחה שהייתה כבר פתורה במוחי בעקבות מחקר דומה שעשיתי שנים אחדות קודם לכן. אולם, אט אט התבררה לי תמונת המצב הזוועתית לאשורה: הציווי המקראי של השמדת זכר עמלק, שעל פי התנ"ך אף קוים ע"י שאול המלך בהוראת שמואל נביא ה', משתמש בדיוק באותם הצדקות וטענות ששימשו את הנאצים להשמדת העם היהודי, ומשמשים כיום את האסלאם הרדיקלי ברציחותיו החוזרות ונשנות.

המשך החקר שעשיתי גילה לי טיפין טיפין את כל הכיעור של דברי התנ"ך, אותם טרחו לייפות לי מורות ורבנים במשך שנות לימודיי הרבות. ציוויים זוועתיים אלו כוללים את חיוב השמדת שבעת העממים, היחס לגר תושב, היחס לאישה שבגדה בבעלה, היחס לאנס, היחס לעבד כנעני, העונש לבת כוהן שזנתה, האיסור לכהן נכה לעבוד בבית המקדש, איסור נישואי כהן וגרושה, מוסד הממזרות, היחס לרצח גויים ולגויים בכלל, היחס לאפיקורסים, היחס לשונים מבחינת נטייתם המינית, וכמובן הציווי שהחל את כדור השלג המתגלגל הזה, שהוא הציווי המפורש להשמיד את עמלק - כל אלו גרמו לי להגיע למסקנה בלתי נמנעת: אם אלוהים קיים, ואם התורה נכונה, אני מחויבת להאמין שציווים אלה מוסריים, והייתי מחויבת לקיימם, לו הייתי נולדת בתקופת המלך שאול במלחמתו כנגד עמלק ובתקופת המקרא בכלל. אולם, אם אלוהים אינו קיים - קיימות בפניי כל הסיבות בעולם לנטוש את הדת המרושעת ואת האל האכזר, המגלומן, ההומופובי, הקנאי, הנקמן, צמא הדם, הגזעני של התנ"ך.

החיפוש אחר האמת הפכה מטרתי העליונה, ונברתי בקדחתנות אחר כל פיסת מידע הקשורה לדת עליה הצלחתי להניח את ידי ואת עיני. לילות ארוכים ביליתי מול המחשב בביתי, מחפשת, חוקרת, בודקת, לומדת, משווה נתונים ומתלבטת - כמה מתלבטת! שלוות הנפש לא הגיעה בבת אחת, אולם לבסוף הגעתי אליה, אמנם לאט לאט. למדתי שסיפור המבול וסיפור הבריאה המקראי סותרים כל עובדה מדעית הידועה לנו על תקופות אלה. למדתי שגילאי האנשים המפורטים בתנ"ך (שם בן 500, ארפכשד בן 430, תרח בן 250, אברהם בן 175, שרה בת 127, משה בן 120, יהושע בן 110) סותרים גם הם תיאוריות מדעיות מרחיקות לכת, ושאין אף עדות לכך, שאנשים באותן תקופות חיו כל כך הרבה שנים, אלה, למרות שעפ"י התנ"ך גילאים אלה היו נפוצים באותה תקופה.

גם למדתי, שהטיעון המרכזי של היהדות הנקרא "טיעון העד" הינו חסר בסיס לחלוטין, כיוון שבבסיס הטיעון עומדת ההיפותזה שלא ניתן "לעבוד" על עם שלם שמשהו שכלל לא קרה אמנם קרה. היפותזה זו בועטת לעצמה ברגל, כיוון שבעסקת חבילה עם סיפור מעמד סיני ויציאת מצרים התורה גם אומרת לנו שקרה מבול - אירוע שכל אדם המכבד את עצמו יודה שמעולם לא קרה.

מסתבר אפוא שאפשר לעבוד על עם שלם שמשהו שכלל לא אירע לכאורה אירע, כיוון שאנשים מאמינים באמיתות מיתוס התיבה בדיוק כפי שהם מאמינים באמיתות מיתוס יציאת מצרים. העדויות הארכיאולוגיות העדכניות ביותר אינן מוצאות כל בסיס לקבל את מיתוס יציאת מצרים ומעמד הר סיני כאירועי-אמת, גם לא נמצאה שום ראיה עובדתית למסעות בני-ישראל במדבר במשך 40 שנה, למרות חיפושים נרחבים שנעשו.

למדתי את תיאורית האבולוציה של דארווין, איך היא מייתרת את קיומו של אלוהים- בורא-עולם ואיך היא סותרת באופן המדהים ביותר את טיעון השעון והשען של הכומר פיילי, הגורס שלכל יצור יש יוצר. צללתי אל תוך הרצאותיו וספריו הנפלאים של פרופ' ריצ'ארד דוקינס והבנתי לבסוף את הרגשות שקיננו בי זה תקופה כל-כך ארוכה, לפיהן הדת, ביחוד זו המונותאיסטית, הינה "שורש כל הרוע", והרעתי בליבי לאותו מדען אמיץ המתאמץ כל-כך קשה להביא את העולם למקום אחר, טוב יותר.

בעוד אני עוברת תהליך נפשי ארוך וקשה זה, נותרה משפחתי לוטה בערפל, ממשיכה לראות בי את הדוסית של המשפחה, את "הילדה הטובה". את מסע החיפוש הארוך והקשה הסתרתי מהם היטב, הן לטובתם, והן מחוסר הנעימות שלי. ראיתי זאת כסימן חולשה שלי בהתרחקותי מהדת, ובלבי ייחלתי לתשובות של רבנים שיבהירו לי הכול, ויוציאו אותי מן הסחרור הנפשי אליו הכנסתי את עצמי ואת חיי, וזאת מבלי לערב את משפחתי.

אט אט החלו להיווצר שתי איילות. איילה אחת המתווכחת עם חברותיה על הדת והיא אתאיסטית גמורה ואנטי-דתית מוצהרת, ואיילה אחרת, דתייה, הצמאה לידע המתפרש בטעות כ"דוסיוּת". איילה אחת שלא התפללה מזה כחצי שנה, שאינה טורחת לברך בבוקר או לאחר השירותים, המדליקה אור בחדרה בשבת כשזה נוח לה ומקשיבה למוסיקה שבעה ימים בשבוע, והאיילה האחרת, שהולכת לעשות שירות לאומי בשנה הבאה, אידאליסטית, ועפ"י כל הידוע למשפחתה היא דתייה רגילה לחלוטין.

במצב בלתי אפשרי זה אני תקועה היום, מצב בו הפער בין חיצוניותי לפנימיותי זועק לשמיים. אולם אני יודעת שאין זה הזמן המתאים, משום בחינה שהיא, להצהיר עכשיו ברבים על יציאתי בשאלה. רק לפני חצי שנה הייתי מדריכה בתנועת הנוער "אריאל", התנועה של הדוסים, ואילו עכשיו, החניכות שלי - המדהימות, המתוקות, אינן מודעות כלל ל"אסון" בעומד לנחות עליהן. אני תקועה במקום, מצד אחד אינני מסוגלת עדיין "לצאת מהארון" של האתאיסטים, ומצד שני אינני רוצה ואינני מוכנה לחיות כדתייה, עדיין נאבקת בתוך תוכי בשרידים של אהבת-דת שעדיין נותרו בי, במנהגים כפייתיים שמקורם באמונות תפלות של תקופת האבן, מייחלת לשחרור מכבלי הדת, אך בה בעת נצמדת אליהם בכל כוחי.

אני מבקשת להודות לאתר 'חופש' שנתן לי נקודת מבט חדשה ומרעננת על הדת, ועזר לי בתהליך הקשה אותו אני עוברת ברגעים אלה ממש. חזקו ואימצו - אתם אנשי 'חופש', וכל היוצאים בשאלה למיניהם. האמינו לי כשאני אומרת שהדת היא בולשיט אחד גדול.

איילה, אתאיסטית גאה


אוגוסט 2011



חברים ב- עוצב על ידי