אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

קדיש יתום

מאת שלמה בוקלין

כשחזרתי ערב אחד הביתה, השקט בישר רע. אמא כבר ברחה מבעוד מועד עם רפי הקטן. בכל פעם שהיה מתלהט ויכוח או שאבא היה מתרגז ומתחיל להרביץ, היא היתה נעלמת מהבית בתואנה כלשהי. הפעם היא כנראה ידעה מראש מה עומד לקרות ונעלמה מהבית לפני שהגעתי.

אבא דיבר עם ראש הישיבה, שהטריח את עצמו ובא לבקר אותנו בבית עם המשגיח, והבין ממנו שכבר חודשים אני בקושי מגיע לישיבה. המשגיח עקב אחרי לראות היכן אני מסתובב כל היום וגילה שאני הולך לספריה של החילונים. איכשהו אבא התקשר גם לחוג לשחמט בבית העם ואמרו לו שאני לא משתתף בחוג...

התרמית שלי התגלתה. כולם יודעים עכשיו שאני בורח לספריה וזה הסביר למה אבא ישב על כיסא ליד הדלת וחיכה לי במבט כועס מלא זעם. ביישתי אותו בפני ראש הישיבה. אבא כבר החליט ואין טעם להתווכח - שאחרת הוא כבר יראה לי - כך הוא תמיד היה אומר לפני שהגיע שלב המכות.

אני עובר לישיבה בבני ברק - שם כבר ישמרו עלי שלא אגדל להיות שייגעץ. הקול שלו עלה והתרעם, פרקי האצבעות שלו הולכות ומלבינות כשהוא אוחז בחוזקה את העיקול של מקל ההליכה שלו, הוא עדיין יושב מאגרף את המקל.

"שם כבר יחזירו אותי למוטב ויחנכו אותי כמו שצריך," הוא מודיע לי בהחלטיות. "מחר בבוקר - וזה סופי - אני עובר לבני ברק!"

באדישות סובבתי אליו את הגב ואמרתי שהם יכולים להחליט מה שמתחשק להם, אני לא עובר לבני ברק וגם לישיבה שלי אני לא הולך יותר.

הרגשתי גיבור ולא האמנתי שיהיה לי אומץ לענות כך ובכזו חוצפה לאבא...

אבא מדדה אחרי לכיוון החדר, תוך שהוא נעזר בקירות ובמקל ההליכה שלו, עיניו מאדימות והוא נושך את שפתו התחתונה מרוב כעס.

"מה???" הוא שואל בהלם ותמהון מהעובדה שהעזתי לענות לו, זו הפעם הראשונה שאני עונה לו כך בנחישות ובחוצפה ישירה שכזו.

ידעתי שמייד תגיע המכה או הסטירה, אבל היה לי את האומץ להסתכל אליו ולומר שאני לא הולך לשום ישיבה! הוא התחיל להרביץ - מכה קטנה עם המקל על הרגל שלי - מכה רגילה ולא כואבת - כמו מאפשר לי להתחרט לפני שיבוא העונש האמיתי.

"אתה לא הולך, אהה?" הוא שואל וחובט, שואל ומרביץ.

חופש

עכשיו המכות כבר נוחתות עלי מכל עבר. שוב המבט האטום והכבוי בעיניו, כמו אחוז דיבוק, והוא מרביץ ומרביץ עם המקל ובאגרוף השני.

אני מכונף בתוך עצמי. ידעתי שאם אדחוף אותו אפילו דחיפה קטנה, הוא יאבד את שיווי המשקל ויפול. לא רציתי שיפגע, או חמור מכך להעליב אותו, אני גבוה ממנו וחזק ממנו ודחיפה קטנה ממני והוא יפול - אבל לא יכולתי להשפיל אותו כך.

נשכבתי על הרצפה מסוכך בידיי על ראשי ומצונף בתנוחה ממוגנת. המכות ניתכות בכל הכיוונים, המקל מתרומם ושורק פוגע ברגל ובראש, בגב ובצלעות. מכה אחת פגעה לי בשפה וטעם של דם התפשט לי בפה, מכה אחרת פגעה מעל העיין והראייה שלי מטשטשת, מכה נוספת בצלעות דוקרת בכאב חד.

בכל פעם אני מזיז במעט את היד בניסיון לבלום את המכה וכל היד כואבת כבר. נשארתי מעוקל ומכורבל בעצמי, מכה פגעה לי באוזן וצפצוף עמום התפשט בגלים לתוך הראש, כבר לא שמעתי עוד כלום - גם לכאב המכות נעשיתי אדיש. רק שכבתי מכווץ וידיי חופנות את ראשי.

לבכות - מולו - כבר נדרתי מזמן שלא אבכה. אחכה עד שהוא יתעייף - שירביץ...

אני שוכב על הרצפה, אדיש לכאב וצפצוף עמום באוזן - אפילו את הנשימות של עצמי קרוב קרוב לרצפה אני בקושי שומע. המכה באוזן הכי כואבת וזה מרגיש כאילו נחרשתי - האם זה יכול להיות?

אני שוכב מכורבל ונאנק מכאבים - מבטיח לעצמי שהפעם לא אבכה. עוד מכה ועוד מכה, עד שנשבר לו מקל ההליכה... אני רואה את קצה המקל מקפץ ומנתר באוויר פעם ופעמיים, מסתחרר על הרצפה במהירות מולי ואז מחליק ונבלע מתחת לארון, את החלק השני של המקל שנשאר בידו, הוא זרק עלי בכעס.

בתשישות הוא נשען על הקיר, אני רואה אותו מתרחק ונעלם מאחורי קיר המסדרון.

שניות ארוכות שכבתי שם חסר תנועה - אולי הוא יחזור עם מקל אחר, אבל שמעתי אותו מתיישב על הכורסא שלו בחריקה משתעל, הוא בטח מדליק לעצמו עוד סיגריה חשבתי.

אני ממשש את גופי, הכאב בצלעות דוקר בכל נשימה, הדם מהפצע בשפה נראה שהפסיק, מהמכה מעל העין הראייה שלי מעט מעורפלת, אבל המשקפיים בדרך נס לא נשברו. הכאב באוזן נשמע כמו צפצוף חזק, כמו צריחה רחוקה שלא נגמרת, אבל נראה שאני שלם, רק השפה מרגישה נפוחה מול השן.

לאט לאט מחלחלת בי ההבנה שאבא השתגע.

הוא סיפר לנו לפעמים איך החיילים הגרמניים היו בועטים ומרביצים להם עם הרובים כשהם שכבו ולא יכלו לעשות כלום במחנות, והחיילים הנאצים בעטו בהם שוב ושוב בלי רחמים - גם אבא שלי נעשה משוגע, כמו החיילים הגרמניים חשבתי לעצמי... אני כבר לא צריך לראות תמונות מיד ושם.

קמתי מסוחרר, כל גופי כואב, כל נשימה דוקרת בצלעות.

חופש

הלכתי לכיוון המטבח. רציתי לשתות מים ולשטוף את הפה מטעם הדם. שטפתי מעט את הפנים, ומהמגירה האמצעית - ליד צביר סיבי הפשתן - הוצאתי מספריים. ידי רועדת ועדיין איני יודע מה אני עומד לעשות. ליד שולחן האוכל, מול הכניסה לבית, עמדתי, גזרתי פיאה אחת קרוב קרוב לקו האוזן והנחתי את הפיאה חסרת חיים וחסרת משקל על השולחן בעדינות.

החלפתי יד וגזרתי גם את הפיאה השניה. הנחתי גם אותה בעדינות על השולחן. בין הפיאות המתות ששכבו כך רגועות כמו ציפור מתה, הנחתי את המספרים, הסרתי את הכיפה השחורה.

עמדתי מולו בהתרסה כלשהי, בעוד הוא פוער אלי עיניים לא מאמינות - חסר קול או תנועה הוא היה עסוק בלכבות את הסיגריה שזה עתה הוא סיים לעשן בכעס, הוא מעך את בדל הסיגריה אל דפנות המאפרה.

נשימה עמוקה, מבט מרפרף לאורך קירות הבית הערומים והצבע המתקלף, ויצאתי בנקישה חרישית את הדלת. עמדתי דקות אחדות בחדר המדרגות מנסה לעכל את מה שעשיתי הרגע, האם מעכשיו אמשיך להסתובב בלי כיפה? כמה זמן עד שיצמחו לי מחדש הפיאות? ומה אעשה עכשיו?

ואז שמעתי אותו מעבר לדלת מתפלל: "יתגדל ויתקדש שמי רבא..." הוא אומר עלי קדיש!!!

אולי בעצם אני כבר מת? אולי מתתי מהמכות בחדר לפני כמה דקות ועכשיו זו הנשמה שלי שעומדת מעבר לדלת? אין לי מושג מה קורה בכלל...

האם הצלעות שכואבות זה סימן שאני חי? או שזה כאב כמו שהנשמה מרגישה כאב? איך יודעים?

האם בכמה הדקות שעברו, הנשמה שלי יצאה מהגוף, ובינתיים אבא חזר לחדר וראה שאני מת ולכן אמר קדיש?

חופש

יצאתי לרחוב. ערב אביבי, כמעט קייצי, עשים מזמזמים מסביב לעמודי תאורה. הלכתי עד לפארק העירוני בלי לדעת לאיזה כיוון אני הולך, בלי לשים לב שאני בכלל הולך.

מכל צל עץ ומכל שיח חשוך הציץ מלאך המוות. כל רשרוש בחורשה דמה בעיני לקרקוש המגל או החרמש של מלאך המוות, כמו בתמונות שבהגדה של פסח, קוצר את הנשמות שהגיע זמנן.

לא יכולתי להרדם כל הלילה, הלב מנתר מכל רשרוש ורחש.

רק לאורו החיוור של הבוקר הצלחתי להרדם מתשישות, לקול ציוצם העליז והמרגיע של הציפורים. ישנתי כמה שעות, אדיש לנעשה סביבי.

כשהתעוררתי, שטפתי את פני בברז ושתיתי מים. הרגיש לי מאד מוזר, כמעט כמו ללכת ערום בלי הפיאות, בלי כיפה, ובעיקר בלי חרטה.

הלכתי לספריה, שיקרתי לגברת הופמן שהתפלאה על הסימן מעל עיני הנפוחה, אמרתי לה שנפלתי. אכלתי ברעב מוגבר את התפוז שהיא שמרה לי, נשארתי בספריה עד שהיא נסגרה, וחזרתי לפארק עייף ורעב.

שוב לא הצלחתי להרדם כל הלילה ממחשבות ומפחד.

אם אמרו עלי קדיש, האם אני שקול למת?

רק שלא יכאב לי.

בערבים הארוכים והחשוכים נשארתי לבד עם המחשבות שלי על מוות וסבל, על גלגול חיים נוסף ועד כמה כואב למות? פחדתי בעיקר מהכאבים הקשורים במוות ומייסורי הנשמה.

בבוקר שלמחרת שוב נרדמתי עם אור ראשון ולקול הציוץ העליז של הציפורים המתעוררים לעוד יום אביבי ונעים.

הלכתי לכיוון הבית לראות אם אכן יושבים עלי שם שבעה. על המרפסת אמא השאירה לי בצלחת פלסטיק סנדוויץ' מרוח בגבינה וזיתים ירוקים וכמה מטבעות. אף אחד לא היה בבית.

בשבועות הבאים זה היה סדר היום שלי. כל בוקר אספתי את הסנדוויץ' והמטבעות שאמא השאירה לי, הלכתי לספרייה ונשארתי שם לקרוא עד הסגירה. מדי פעם הלכתי לדבורה שכיבסה עבורי את הבגדים, לפעמים נשארתי לישון שם, לפעמים חזרתי לישון בפארק.

וכמובן אליך, לבית של תמי, אפילו לך לא רציתי לספר שאבא אמר עלי קדיש.

נשאר ער ומפוחד כל הלילה, תמהונים התהלכו בבגדים מרושלים, שיכורים ניפנפו לי בסתמיות, מדברים עם עצמם דיבורים סתומים, תוך שהם מתנודדים קדימה בהילוכם. ושוב, רק לאורו הראשון של יום וציוץ הציפורים הצלחתי להרדם לשינה קצרה וטרופה.

שלושה או ארבעה חודשים עברו כך, בלי תחושה של זמן, של יום שבוע או חודש, בלי ישיבה ובלי פיאות.

לאט חדרה בי ההכרה - אני חופשי.

מדי פעם דבורה קונה לי בגד חדש או חולצה. אתה משמיע לי מוזיקה ונותן לי סיגריות וגברת הופמן נותנת לי תפוזים.

חופש

וביום ששי אחד, בלי חיבוטי קבר, אבא נפטר.

שוב הלכתי לבית של תמי לקרוא לך - ליפא - אמרת בחיוך שאלו חדשות טובות.

נסענו שותקים, שקועים במחשבות, עד לתחנה המרכזית בקו 18.

בבית ההלוויות רב קרע לי בסכין חדה את החולצה החדשה והמשובצת שלי. בחדר אחר, פנימי יותר, רב נוסף הגיש לי צנצנת פלסטיק של שוקולד למריחה - "השחר העולה" - בתוכה רגבי עפר חומים.

על שולחן נירוסטה שכבה גופתו של אבא.

הרב גילה את הראש, שעיה מישש את הגוף לוודא שלא גנבו איברים.

אתה עומד בצד ושותק.

הידקתי מעט מהעפר על עיניו העצומות וקשרתי את סרט הפשתן.

חופש

הרב ביקש שאחזור אחריו:

"יתגדל ויתקדש שמיי רבא..."


נובמבר 2014



חברים ב- עוצב על ידי