אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

סאדאת בכנסת

מאת שלמה בוקלין

מצאנו אותך, ליפא!

דבורה אמרה שאתה בסדר עכשיו, שאתה גר במושבה הגרמנית עם בחורה בשם תמי - כנראה לא רחוק מהבית של גיורא, חשבתי לעצמי. אתה לוקח כדורי הרגעה אבל אתה בסדר, היא אמרה.

ביקרתי אצלך כמה פעמים. אתה ותמי מעשנים סיגריות. יש לכם המון תקליטים ואתם שומעים מוזיקה, שירים של ליאונרד כהן וג'וני מיטשל - באנגלית.

תמי מאכילה את חתולי הרחוב מצלוחיות שהיא מניחה על אדן החלון והם באים לאכול מתי שמתחשק להם - היא נותנת להם שמות מצחיקים - לאחד מהם היא אפילו קוראת אשמדאי. היא גם מציירת על בקבוקי זכוכית גדולים של בית מרקחת - אמא שלה רוקחת.

לפעמים אני הולך אליך לשבת איתך, להקשיב למוזיקה ולעשן סיגריות.

מפעם לפעם באים לשם חברים אחרים שלך, יש להם חבר בשם קוקי ששם לעצמו צלב בשרשרת על הצוואר.

הוא אמר לי שבאותה מידה שאדם יכול להתגייר, הוא בחר להתנצר... ואני חשבתי בלב שאומרים "ישראל - גם אם חטא - ישראל הוא" וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואיך יקבלו נוצרי לעולם הבא - ושאם השם יחליט להעניש אותו באותו רגע שקוקי אומר את דברי הכפירה שלו, וישלח ברק שיפגע בו, האם גם אני אפגע? אולי כדאי שאשב רחוק ממנו?

בזמן שהם הולכים למטבח לאכול, אני חושב אם צריך להכשיר במקווה את הצלחת שהוא אכל ממנה ואם חלים על זה חוקי 'פת עכו"ם'... ואם היה בקבוק יין פתוח, האם זה היה נחשב יין נסך וכל הדינים הכרוכים בכך. ואם על מנת להתגייר צריך גם לטבול במקווה - מה צריך לעשות על מנת להיחשב לנוצרי ובאמת איך יכולים להחליף סתם כך דת.

קוקי אפילו הראה לי שיש לו בתרמיל את הברית החדשה כתוב בעברית וחשבתי לעצמי מי הכופר שכתב את דברי הכפירה הללו בשפת הקודש???

חופש

סוף סוכות, הימים מתקצרים ומאפירים, בתפילה התחלנו לבקש "ותן טל ומטר", מהעירייה אוספים את כל הסכך שזרקנו מהסוכה ושנערמו בצידי המדרכות, את הקישוטים מהסוכה אספנו ושמרנו בשקית לשנה הבאה, את כל הקישוטים שהתקלקלו והתקמטו מדי, זרקנו יחד עם כל הזבל.

העולם שלי מקבל צלע נוספת.

לפעמים אני הולך לליפא ותמי אחרי הספרייה, לפעמים לדבורה לשמור על מירי התינוקת, לפעמים לבית של גיורא והאורז שאמא שלו מכינה, ולהמשיך לחפש אנשים על המאדים - לפני שנעשה מעונן, כי בחורף אי אפשר לראות, גיורא אומר. ועד כמה שאני ממשיך להסיט את הטלסקופ ולהביט בירח אני רוצה לראות עוד ועוד ומתפלא על העולם המופלא.

בבית אני כמעט ולא נמצא - רוב הזמן אני רק חוזר לשם בלילה - לישון.

כל מה שיש לי באופק זה עוד לימודים, עוד פרקי גמרא או משניות, ספרי פוסקים כאלה ואחרים - חידודים וקושיות שלא מעניינות אף אחד על דברים שבכלל לא הגיוני שהם יקרו - מה הגורל של העבדים שהיו על השדה שירשתי והאם הם צריכים להיות משולחים לחופשי בשנת השמיטה - מי בכלל יורש שדה ואיפה בכלל קימים עוד עבדים???

כל כך משעממים השיעורים הללו עד שאני נרדם או שוקע במחשבות על דברים שאני קורא בספריה.

חופש

את האתרוג שנשאר מסוכות הקודם ונשמר בקפידה, עטוף בכבוד בקופסת קרטון מיוחדת ושקוע במצע רך וסופג של סיבי פשתן - הוצאנו מהעריסה. פרידה סימנה עליו קווים ישרים בעיפרון לכל האורך מהפיטמה לפטוטרת. לאורך הקווים, במרווחים מדוייקים, הייתי צריך לחורר חור קטן במסמר חלוד שהוצאתי מהמגירה האמצעית של הכלים וכל השמונצע'ס במטבח. שם גם שמרנו את סיבי הפשתן, למקרה ויהיה איזה ברז דולף. בכל חריר באתרוג נעצנו תפרחת מיובשת זעירה של התבלין צפורן. עכשיו האתרוג משמש לנו כבשמים למוצאי שבת.

אחרי ההבדלה, לפני שאבא היה מכבה את הנר, היינו מעבירים מיד ליד את הבשמים לנשימה עמוקה. אחר כך לאור הנר היינו צריכים להביט על אצבעותינו ולחשוב על הברכה שנראה בעמל ידינו. שרנו יחד "המבדיל בין קודש לחול - חטאותינו הוא ימחול". את הנר היינו מכבים ביין שטיפטף מהגביע לצלוחית, ומחזירים את הנר למגירה האמצעית במטבח - ליד סיבי הפשתן עד מוצאי שבת הבאה.

חופש

כשאבא חולה ואינו בבית, אמא מבקשת ממני לערוך את סדר ההבדלה ואני קורא מהר בסידור. בסוף ההבדלה, כשאני מחזיר את הנר והאתרוג למגירה - ליד סיבי הפשתן - אני נזכר שבצמר הזה, אתה, ליפא, ואני, היינו מגלגלים אותו לצורה של שפם ותוחבים אותו מעל מתחת לאף ומעל השפה העליונה - מעמידים פנים שיש לנו שפם.

לי כבר יש ניצני שפם זעיר משל עצמי, אתה כבר לא צוחק יותר, ואני משתטה רק עם עצמי עכשיו.

אתה לא צוחק, במיוחד לא עכשיו כשאתה שוכב על המיטה בבית החולים, אח יקר שלי.

לו רק היית יודע עד כמה אני מתגעגע, בדקות אלו ממש מטפטפות הדמעות ומכתימות את הדף, בלב אני כבר מרגיש שאין הרבה סיכוי שתקרא את המכתב הזה.

אני נזכר בפעם הראשונה בחיים שהלכתי איתך לראות סרט. לקחת אותי לסרט קראטה עם ברוס לי שמחטיף מכות לכולם ואף אחד לא מנצח אותו - כמעט כמו שמשון הגיבור חשבתי אז לעצמי.

את הכיפה הורדתי עוד לפני שהגענו לסרט - שלא יראו בחור דתי הולך לסרט ובכך אגרום לחילול השם. בחלק בסרט הראו בחורה שלא לבשה חולצה. הסמקתי והפשלתי את המבט - הייתי בטוח שתאמר לי משהו על זה, אבל לא אמרת כלום, גם לא אחרי הסרט, המשכנו כאילו כלום לא קרה.

חופש

החזירו את אבא מבית החולים ושוב חזרו הצעקות, הגערות והמכות.

הוא שכב במיטה רוב הזמן, וביקש מפעם לפעם את הטפל'ה - סיר לילה קטן לתוכו הוא היה עושה פיפי. הייתי צריך להמתין מעבר לדלת עד ששמעתי שהוא סיים ואז נכנסתי לקחת את הסיר ולרוקן אותו, גם אז הוא היה מזעיף לי פנים.

לפעמים כשהשירותים היו תפוסים, הייתי מרוקן את תכולת הסיר אל מעבר לחלון הקטן בחדר הצדדי ושופך את השתן לגינה הקטנה שהיתה מתחת למדרגות.

עשיתי שם ניסוי לראות אם באמת אפשר לגדל תפוחי אדמה רק מהקליפות - כמו שאבא אמר שהוא עשה בגיטו - אולי נוכל לחסוך כסף ולא לקנות יותר תפוחי אדמה. גם זרעים קטנים של חסה זרעתי שם.

החסה גדלה מאד מהר, ירוקה מאד, אבל נגעלתי לאכול חסה שהשקיתי בפיפי ומהר מאד היא התמלאה בחלזונות ותולעים שאכלו את כל העלים. את תפוחי האדמה לא ניסיתי להוציא מהעפר שהריח כמו שירותים, רק חשבתי אם על גינה קטנה בגודל של מטר גם חלים החוקים של "לקט פיאה ושיכחה" או שמיטה?

אבל יש לי דברים מעניינים בהרבה לחשוב עליהם: על גוף האדם, על גיל העולם, על מוצא המאובנים ויצורים בחלל כמו שהיו באיזה ספר שקראתי בספריה על יצורים מהחלל שעשו את הפסלים באיי הפסחא וביקרו בעולם שלנו לפני המון שנים בלי שהשאירו סימנים ברורים.

את השבתות שנאתי ממש ותמיד הקפדתי שיהיו לי מספיק ספרים לקרוא, אחרת היה מאד משעמם. הספרייה היתה סגורה, באופניים לא יכולתי לנסוע ואם בחרתי ללכת אליך, למושבה הגרמנית, הייתי צריך לקחת איתי בכיס כסף על מנת לשלם לאוטובוס בנסיעה חזרה, ובבית, אמא כל הזמן מנדנדת שאלך להתפלל ואקרא תהילים שאבא יבריא.

רק כשאני התרחקתי מספיק מהבית - באזור עמק המצלבה - הורדתי את הכיפה מהראש והמשכתי ללכת בלי כיפה ופיאות מוחבאות מאחורי האוזן.

חופש

ואז,

התקינו אצלנו טלוויזיה!

על מנת שהשכנים לא יראו שיש לנו טלוויזיה, שמו את האנטנה מעל המתלה של הווילונות והחלון היה צריך להיות כל הזמן סגור.

כל הזמן אבא וכל האנשים בבית הכנסת או בישיבה דיברו דברים כל כך גרועים על הטלוויזיה, שתמיד דמיינתי אותה בתור איזה קופסה מלאה שדים רעים, ועכשיו היא מול המיטה של אבא על ארונית קטנה.

לי אסור להסתכל על התכניות בטלוויזיה - רק יכולתי לשמוע את הקולות דרך הדלת, ורק לפעמים כשהוא היה מבקש את הטפל'ה נכנסתי.

מדי פעם היו בובות ודמויות שדיברו בערבית. למדתי שקוראים להם 'סמי וסוסו', ולאט לפי המנגינה ידעתי לזהות איזה תכנית יש עכשיו והייתי יושב קרוב לדלת להקשיב לטלוויזיה.

הכי אהבתי את התכנית 'חידושים והמצאות'.

אם אבא היה מת, הייתי רואה את התכנית הזו כל היום וכל הלילה - אבל במחשבה שניה - כשהוא ימות, אמא תמכור את הטלוויזיה יחד עם האנטנה...

חופש

רק פעם אחת אבא קרא לי שאבוא לראות טלוויזיה.

התרגשתי.

בטלוויזיה ראו את סאדאת מגיע לדבר בכנסת.

גם מהחלון הקטן בחדר הצדדי, הצלחתי לראות בין דודי השמש שעל הגגות את הסיבובים של כביש ירושלים תל אביב, ובאותו רגע שראו את שיירת מכוניות המשטרה ואת השיירה של המכוניות השחורות עם הדגלים הקטנים שליד המראות - באותו רגע בדיוק ראו את התמונות גם בטלוויזיה ולא הצלחתי להבין איזה סוג של נס זה, איך התמונות עברו כל כך מהר מהמצלמות לבנין הטלוויזיה ברוממה ומשם לאוויר עד לאנטנה שעל מתלה הווילון, ודרך חוט הנחושת לתוך הטלוויזיה שמול המיטה של אבא.

הרב קליין לא רצה שאהיה חשמלאי, הוא טען שרק עמי הארץ שאין להם שכל - יכולים לעבוד בדברים כאלה, אבל מישהו היה צריך להמציא את הפטנטים האלה, וכל החילונים שלא טובים מספיק בשביל ללמוד גמרא, אבל מסתבר שהם טובים ומספיק חכמים בשביל לעבוד בטלוויזיה ולהמציא כאלו דברים?

אבל גם הרב קליין כבר מת, הוא נפטר מסרטן והיו המון אנשים בהלוויה שלו - שבכוונה לא הלכתי - לא רציתי לחלוק לו כבוד אחרון.


אוגוסט 2013



חברים ב- עוצב על ידי