אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

נשל הנחש

מאת שלמה בוקלין

"בוייי בוי בוי בוייים בוייים בוי בוי בבוייי בויים," עולה הניגון, פותח שערי רקיע. שמחת השבת שורה במעונם ובליבי רק תוגה. כמו עור נחש אני משיל מעצמי את זהותי הקודמת, מקלף ופוצע את נשמתי בריקנות של חוסר אמונה.

מתייסר, אני פוסע בסמטאות שפעם - עד לפני שבועות אחדים, היו כל עולמי, מילאו את הווייתי, לא מצליח לעצור את מבול הדמעות בכל פעם שאני מתבודד עם עצמי.

אין מזור לגודש החונק בגרוני.

הולך ובוכה. צועד ומתייפח. פוסע ומקונן. וסביבי עלטה ריקנית, חושך דביק ומסמא. בכל אשר אשא את מבטי, אראה כפל משמעות. ירח של בראשית מול ירח בטלסקופ של גיורא. השמים החיוורים מסתירים במעט את היושב במרומים. אם אכן הוא רואה אותי עכשיו - שייתן סימן. אחד, קלוש. רק ניצוץ מבליח לרגע, שאדע.

אולי גם אני, כמו שאמרה אסתר במגילה לאחשוורוש - "נתתי נפשי בשאלה"?

האם הוא רואה אותי כעת? את לחיי הספוגות? האם קורא הלבבות מקשיב לרחשי לבי המיוסר?

ענן קטן מכסה בקושי את הירח הבוהק, והצינה חודרת לגופי ממדרגת האבן הקרה שעליה התיישבתי במהלך שיטוטי ליד הגדר העקומה והמעקה המחליד. מסביב רק תריסים מוגפים. הבתים עוצמים את עיניהם לאט.

קול בכי של תינוק מתגלגל מרחוק. אני שומע אותו, אבל מי שומע אותי?

ואיפה אתה ליפא?

תמיד היית חבר כל כך טוב שלי עד שברחת מאבא. למה לא לקחת אותי איתך?

למה השארת אותי שם לבד?

יש לך אוכל?

אף פעם לא הרשית לי לבכות - ביקשת שאהיה אמיץ. אמרת שאנחנו יותר חכמים מכולם. קר לי עכשיו, ולך? אתה זוכר איך שרנו יחד "בואכם לשלום מלאכי השלום מלאכי עליון. ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"??

עכשיו יואל מהקומה השניה שר את זה עם הבנים שלו...

ואני לבד מול כל העולם - גם אותך איבדתי.

המחשבות בבית לא נותנות לי מנוח, עד שאני חייב לצאת החוצה. במיוחד בערבי ששי, כשהספרייה סגורה ושעון השבת מכבה את האור מוקדם, כדי שאבא יוכל לישון. חשוך בבית, ואני לא יכול להירדם כל כך מוקדם.

אתה זוכר, ליפא, איך ראינו בעיתון פעם את המשחק של בובי פישר, ואת המסע המבריק בסוף המשחק, כשהמלך השחור היה תקוע מסביב לכלים שלו עצמו.

רק איתך שיחקתי שח - ואתה כל הזמן ניצחת. בחוג השח בבית העם יש מדריך, גיורא. שוב ושוב הוא מראה לי את המהלכים. כבר בעל פה אני מכיר את המשחק הזה. בכל פעם שאני הולך אליו הביתה לחפש אנשים במאדים, אני מבקש ממנו להציץ שוב על הירח. ובכל פעם שמעט מעונן, הוא מראה לי את המהלכים של המשחק הזה של בובי פישר.

חייל לבן ד'2 ל-ד'4

חייל שחור ד'7 ל-ד'5

פרש לבן ב'1 ל-ג'3

וכן הלאה וכן הלאה.

"איזה משחק גאוני," הוא מתמוגג שוב ושוב, ואני כבר מתחיל להשתעמם, מוצא את זה חסר תוחלת, וחסר עניין לבצע שוב ושוב את אותם מסעים על הלוח, כשהתוצאה הסופית כבר ידועה מראש.

ואני חושב, אולי כל החיים הם מסעים, מסעים ידועים מראש. שהרי השם יודע הכל, יודע את קיצו וגורלו ומעשיו של כל אחד. אז מה הטעם לחיות?

אם הוא יודע מה אעשה, היכן אחיה, למי אנשא ומה יעלה בגורלי, מה הטעם בחיים שהוא נתן לי?

ואם אני רק חייל על לוח השחמט של כל העולם, מה הטעם לזוז ממקום למקום אם התוצאה הסופית כבר ידועה? כבר אינני יודע מה לחשוב ומה להחליט ואין לי עם מי להתייעץ.

חופש

לפני כמה שבועות נכנס ראש הישיבה בכבודו ובעצמו לאולם הגדול שבקומת הקרקע - מאורע נדיר, שכן ראש הישיבה שלנו ספון כל הזמן בחדרון הקטן שבקומה העליונה, ורק בודדים מצליחים להיכנס אליו בשאלה מיוחדת או חידוש מבריק.

כשנכנס לחדר נפלה דממה כבדה על האולם. ידענו שמשהו חשוב ונדיר מתרחש. בתחילה בקעו המילים מתחת לזקנו העבות והלבן בלחישה, אך אט אט התגבר קולו. "צריך להקים קול זעקה מרה על הנבלה שנעשית בימים אלו, נגד העוון הנורא של הציונים יימח שימם, שרוצים לאשר ולעשות ניתוחי מתים חס וחלילה חס ושלום," הוא אומר. הייסורים שהנשמות צריכות לעבור במסע לשמיים וחיבוטי הקבר מעבירים צמרמורת בגבי. קולו רועם, הוא מוחה על בזיון המת. "לא יקום ולא יהיה," ואגרופו חובט בשולחן. "הגוף היהודי הוא קדוש ואין דבר שהרופאים יכולים ללמוד ממנו," הוא כבר צועק וקצף מופיע בזוויות פיו. "הגוף של היהודי והנשמה של היהודי הם מיוחדים במינם, בצלמו ובדמותו, ולכן - קדוש קדוש קדוש!" והוא נעמד על קצות האצבעות כמו בתפילת הלל, שלוש פעמים. "וזה שונה באלף אלפי הבדלות מהגוף של הגויים," הוא כבר מתרה בכולנו שנגיע להפגנה הגדולה שמתארגנת עכשיו, על קולינו שיישמע! על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת החובה להקים קול זעקה.

אט אט הוא מתעייף, והעוזר שלו תומך בידו כשהוא מתיישב על כיסא הגלגלים שלו, תשוש, ובדממת המוות שהשתררה, מגלגל אותו אל מחוץ לאולם. כמו מותיר מאחוריו צוואה אחרונה.

המשגיחים סידרו אותנו בקבוצות, שבהן נעמוד ונצעק. אפשר גם להביא מכסי סירים וכפות או מצקות, להרעיש ולקרקש עד שיבואו הגדולים והרבנים החשובים לנאום בכיכר השבת.

קבוצה אחת תעמוד ליד החנות של לוסטיג, אנחנו ליד המעקה מול חנות הנעלים, וכיתה אחרת תעמוד ליד החנות של שמיכות הפוך - זו עם הברווז בחלון. וכולנו נרעיש עולמות.

רציתי ליפא, שתהיה איתי בהפגנה ההיא - בעיקר כי היה שמח. איזה בלגן עשינו שם! ולא היית.

אתה לא יכול לדמיין כמה אתה חסר לי, במיוחד עכשיו, כשאני לא יודע מה נעשה בעולם שלי.

אחרי ההפגנה ההיא הלכתי שוב לספריה שלי - שם לא ביקרת אף פעם. חבל - היית מתמוגג מכל הספרים המעניינים שיש שם, ודיברתי עם גברת הופמן. היא מחבבת אותי מאד, גם אותך - אם הייתה פוגשת - היא הייתה אוהבת.

שאלתי אותה אם זה נכון שהגוף של היהודי שונה מן הגוף של הגוי. לא סיפרתי לה שראש הישיבה אמר לנו את זה. אבל היא צחקה כהוגן, ואמרה שמי שאמר את זה דיבר שטות מוחלטת. היא נתנה לי ספר שמן על גוף האדם, על השרירים, כלי הדם, העצמות - הכל היה מוסבר שם, כמעט כמו הציורים על הקיר בחדרו של ד"ר ויינברג מקופת חולים. חלק מהציורים היו מזעזעים למדי. נראה היה כאילו חותכים אנשים בכדי לראות איך הגוף שלנו פועל, ואני כבר לא יודע למי להאמין.

קר לי מאוד. אני רועד כשאני מטפס שוב, 22 מדרגות עד הבית. כל הרחוב שקט וחשוך, ורק הלב שלי ממשיך להיות מערבולת.

המעקה החלוד רועד וחורק תחת היד שלי. 22 מדרגות אבן קרות עד שאחזור לפינה שלי בחדר הקטן שבסוף המסדרון.

רק מהבית של יואל הניגון ממשיך "בוייי בוי בוייי בוים בוים בוייי בוי..." והם ממשיכים לשיר: "ברכוני לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון. ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא..."

אני לא שר יותר ואתה הלכת לאיבוד...


אוקטובר 2014



חברים ב- עוצב על ידי