אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

הטלסקופ של גיורא

מאת שלמה בוקלין

נסעתי בחושך עם האופניים לפי המפה שגיורא צייר לי, ברחוב עמק רפאים. רק מהשם של הרחוב פחדתי ושיננתי לעצמי את הפסוק מתהילים "גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארא רע כי אתה עמדי", אבל זה לא עזר - המשכתי לפחד.

חשבתי על התהילים שהרב גלבשטיין ביקש ממני לקרוא על מנת שאבא יבריא ויחזור הביתה מהר, ובלב שלי ידעתי שאני לא רוצה שאבא יחזור. ליפא, אתה כבר ברחת מהבית ומאד שנאתי אותך על זה שהשארת אותי שם לבד.

אבא אמר סתם "ברוך שפטרנו", כאילו שבכלל לא איכפת לו ממך, ואמא בכלל לא הלכה לחפש אחריך. לא ידענו לאן הלכת אבל בלב שלי כעסתי שעזבת אותי לבד.

המשכתי לדווש באופניים במהירות כשעברתי ליד המנזר החשוך. אורנים גבוהים עמדו מסביב למנזר וצלב גדול היה על הגג שלו. קצת כמו ברחוב החבשים, אבל עם גדר ברזל שבקלות אפשר לטפס ולברוח משם - אם מצליחים לברוח מתוך המבנה.

חיפשתי איפה זה רחוב אמיל זולא - ולא ידעתי איזה מין שם זה, מי מסכים לגור ברחוב עם שם כזה של גויים ומי הוא היה בכלל?

שם הרחוב היה על שלט פח כחול כהה שלא הצלחתי לראות בחושך ובטעות נכנסתי לסמטה אחרת. כלב גדול עמד בחצר ונבח עלי. פחדתי שמישהו יצא ויקרא למשטרה. בוודאי לא הייתי שייך לשם, הנשמה שלי פרחה עד שמצאתי את המקום.

חופש

גיורא עמד בחוץ על המרפסת וכשהוא ראה אותי מרחוק הוא קרא לי "שלמה". אני רגיל שקוראים לי "שלויימה" - ובתחילה חשבתי שזה מכוון למישהו אחר.

אמא שלו הכינה אורז ברסק עגבניות והם חכו לי עם ארוחת הערב. התביישתי לברך בקול רם כמו שעשינו בבית עם ברכת המזון, אז אמרתי מהר בלב את הפסוק הראשון על מנת שהם לא יצטרכו לחכות לי הרבה מדי זמן.

גיורא ואמא שלו שתקו כל הארוחה וגם אני אכלתי בנימוס ובשקט.

גיורא הסביר לאמא שלו שאני תלמיד מהחוג לשחמט, אבל שאני מתעניין גם באסטרונומיה, אז באתי אליהם להסתכל בטלסקופ.

הוא פינה את הצלחות מהשולחן. הודיתי לה על האוכל הטעים, סידרתי את הציציות שבלטו לי החוצה ונתפסו לי בכסא שנמשך אחרי בקול חריקה מבהיל כשקמתי - חשבתי שאולי חס וחלילה זו היתה נביחה וגיורא לא אמר לי שיש לו כלבים. אני ממש פוחד מכלבים - חיה טמאה ורעה. עברנו לחדר של גיורא.

החדר היה גדול, עם מלא תמונות על הקירות. היתה שם תמונה גדולה של חלליות ואיש אחד בחליפת חלל, אסטרונאוט עומד על הסולם ויורד לירח. מעל המיטה, בצד השני של החדר, היו רמקולים גדולים בשביל לשמוע מוזיקה.

הוא פתח את הווילון שכיסה את החלון והתקרבתי לטלסקופ.

גיורא כיוון וסובב כל מיני ידיות, עצם עין אחת והסתכל. אחר כך קרא לי להביט. הייתי צריך לעצום ולכסות את העין עם היד, כי לא הצלחתי לסגור רק עין אחת, ולא ראיתי כלום. לא ראו שום דבר בתוך הטלסקופ.

הוא ניקה שוב את העינית עם בד פלנאל כמו של פיג'מה רכה וחורפית, ואמר לי שלפעמים רואים חלליות שטסות עם יצורים - הוא חושב שהם גרים במאדים, אבל צריך להיות מאד זריזים כי הם טסים כל כך מהר ועשה תנועה עם היד שלו בשביל להדגים כמה מהר טסה החללית - אבל אני לא ראיתי כלום.

הוא כיוון את הטלסקופ לירח. בשביל שאתרגל לראות בטלסקופ.

חופש

בחיים לא ראיתי את הירח כל כך בהיר וממש עגול. אפילו את החושך שמסביב לירח ראו. זו היתה הפעם הראשונה שממש ראיתי את הירח עומד סתם כך תלוי באמצע השמים בלי שום דבר שמחזיק אותו. לא יכולתי להפסיק להסתכל, הרגשתי שאני רוצה להכנס כולי לתוך הטלסקופ.

גיורא המשיך לדבר על היצורים מהחלל, ושהם אף פעם לא באים לכדור הארץ שלנו כי החמצן שיש באוויר מאד רעיל עבורם - הם יכולים להיחנק מהאוויר שלנו.

ואני מרגיש שאני יכול למשש את הירח עם הקמטים העגולים שלו.

שאלתי את גיורא אם הוא יודע איך נראים האנשים מהמאדים והוא אמר שבערך - כי היה מקרה שחללית שלהם התרסקה באמריקה אבל הממשלה מחביאה ומסתירה את זה מהאנשים, וזה סודי מאד שאף אחד לא מדבר על זה - אבל שיש לו כמה חברים - ובחבורה שלהם הם כל הזמן מדברים עליהם. הצטערתי שאני צעיר ולא יכול להצטרף לחבורה שלהם.

שוב הוא כיוון את הטלסקופ למאדים ולא ראיתי כלום. רציתי רק להסתכל עוד על הירח, שעמד שם רגוע ובשקט ולא מחובר לשום דבר. עוד ועוד עמדתי שם מתרגש כולי, היה נראה שגיורא משועמם אבל לא יכולתי להפסיק להביט בירח.

בתמונות - אפילו בתמונות הגדולות שבכל הספרים המפוארים שיש בספרייה - רואים את הירח, אבל זה שונה לגמרי כי זו תמונה, פה זה אמיתי.

חופש

נעשה מאוחר והייתי צריך לנסוע את כל הדרך בחושך הביתה. גם כשרכבתי באופניים המשכתי להביט בירח שליווה אותי, הרגשתי אליו קירבה שאי אפשר להסביר.

הבטחתי לעצמי שאם אגיע הביתה בשלום אתן צדקה - כי לימדו אותנו ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים", אז אם אני בדרך לעשות מצווה לא יאונה לי רע. כבר כמעט שלושה שבועות לא הלכתי לישיבה ואיך אחזור שוב לשיעורים המשעממים כשהירח משייט בדמיון כל הזמן.

אם כך נראה הירח - לא יכולתי לשער עד כמה מאדים יכול להיות יפה, אם רק אצליח לראות גם את היצורים שגיורא מדבר עליהם בכזו התלהבות.

התאפקתי כל הזמן שהייתי אצל גיורא בבית מללכת לשרותים, כי התביישתי, ובזמן הנסיעה על האופניים בקור של הלילה הייתי צריך עוד יותר, אבל פחדתי לעצור בצד. אף פעם בחיים לא הסתובבתי ברחובות כל כך מאוחר. פחדתי שאולי היום - כשפעם ראשונה בחיים אכלתי בלי ברכה ובלי ברכת המזון - אולי דווקא היום יענישו אותי מהשמיים, ואגש לבית דין של מעלה. ומה אומר בפני כיסא הכבוד, ועד כמה זה כואב למות?

ביד אחת החזקתי את הכיפה שלא תעוף לי, ביד השניה את כידון האופניים ונסעתי הכי מהר שאפשר, על הכביש ועל המדרכה - כמעט ולא היו מכוניות בחוץ. הפיאות שלי מתנופפות לאחור וגם הציציות מתעופפות ומרחפות באוויר, מאחורי - מהמהירות.

שרק כבר אגיע הביתה ואתן כמה לירות לצדקה.

מקווה שאף אחד לא ירגיש שאני מגיע כל כך מאוחר.

שמתי את האופנים במדרגות ולא הכנסתי אותם הביתה. קודם נכנסתי למיטה ואז עשיתי את עצמי מתעורר והולך לשרותים, שאם מישהו יתעורר מהאור בשרותים, אוכל לומר שחזרתי מזמן ורק התעוררתי שוב.

לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הצורה של הירח שתלוי באוויר בלי כלום שמחזיק אותו.

ממש אהבתי את השם שברא עולם כל כך יפה - חשבתי על הפסוק שלמדנו באחד הפעמים בכיתה: "כל שיצר למעננו עשה" וכל הדברים היפים האלה שיש בעולם שלי, אני מצליח לראות לא מתוך ללכת לישיבה אלא רק מתוך להסתובב בספריה - ואולי לזה התכוונו כשאמרו "מתוך שלא לשמה בא לשמה"?

כי פתאום העולם כל כך יפה.

כולם ישנו עמוק בבית, ואני לא הצלחתי להרדם. רק חשבתי וחשבתי עוד על הירח שתלוי שם בלי ששום דבר מחזיק אותו. והאם גם העולם עומד כך באמצע הכלום, ואז גם המאדים עם האנשים שמקבלים הרעלה מהאוויר שלנו?

ואם האוויר שלנו התפזר ברוח ועף עד למאדים - אולי האנשים שם מקבלים עכשיו הרעלה ואין שום דבר שאני יכול לעשות חוץ מאשר להתפלל ולומר תהילים בעבור אנשי המאדים, שאם אלוקים יצר אותנו הוא הרי גם יצר אותם.

ואם הם נראים אחרת מאיתנו, זה ברור שאנו נבראנו בצלם והם לא.

חופש

המשכתי לחשוב ולחשוב בלי שהצלחתי להרדם.

למה יש כל כך מעט יהודים בעולם אם השם הבטיח שנהיה כחול אשר על שפת הים? והוא בחר בנו מכל העמים?

חשבתי על הקשת שזה הסימן שה' נתן שלא יהיה עוד מבול, אבל אם הוא כל יכול, הוא גם יכול לשנות את ההבטחה - אם כל היהודים יחטאו שוב. ולמה לגויים ה' לא עושה מבול? ולכל הנאצים שהרגו יהודים שקיימו מצוות - איך זה שה' לא מעניש אותם?

המחשבות שלי נדדו כל הלילה.

חשבתי על גליליאו והספר שגברת הופמן נתנה לי לקרוא עליו, שבהתחלה חשבתי שהוא בא מהגליל כי שם המשפחה שלו היה גלילי. בספר היה מוסבר שהוא בא מפיזה - שגם על המקום הזה כבר שמעתי: העיר עם המגדל הנטוי שהתחיל לשקוע בצד אחד תוך כדי הבנייה.

היה כתוב שם מאד בפירוט על הירחים של צדק שהוא ראה גם כן בטלסקופ, לפעמים הוא ראה שלושה ירחים ולפעמים הוא ראה ארבעה ירחים - מה שגרם לו לנחש שאולי הם בעצם מסתובבים סביב הכוכב. ואם כך הדבר, אולי גם הארץ שלנו מסתובבת במעגל סביב השמש, ובזמן שהוא עמד לפרסם את הרעיון שלו, האפיפיור חשב שזה לא נכון מפני שהוא חשב שזה סותר את הפסוק "שמש בגבעון דום".

זה ממש עיצבן אותי.

ראשית, מה האפיפיור הזה מתערב בכלל בתורה שלנו ומה הוא בכלל מבין? הוא יודע איפה זה גבעון? רק כשהולכים לגבעה של "נבי סמואל", בסוף של שכונת רמות, אפשר ממש מרחוק לראות את האזור של גבעון. אז מה בכלל האפיפיור מבין...

אני יכול להסביר לו טוב יותר משהוא מסוגל לחלום - אני זוכר מצויין את המחלוקת בין הרמב"ם לשאר המפרשים, שמנסים להסביר איך יכול להיות שה' עשה נס גדול יותר ליהושע מאשר למשה, וזאת בשעה שברור לכולם שמשה היה צדיק וקדוש מיהושע.

והרמב"ם מסביר את זה שאת הנס בגבעון בו השמש עמדה באמצע הרקיע, והיה נראה שהעולם עוצר את הילוכו - למעשה את הנס הזה ראו והרגישו רק אותם לוחמים שהשתתפו באותו קרב. ולראייה - בנס שהתחולל למשה היה כתוב שכל ישראל ראו, כלומר הנס היה גלוי לפני כולם, אולי אפילו בכל העולם, ומכאן שהיה גדול יותר. אבל ממש הרגיז אותי שהאפיפיור מתערב ומחליט דברים ומתבסס על התורה שלנו.

לבסוף כמובן התברר שגלילאו צדק והאפיפיור טעה. הסיפור מספר שגליליאו אפילו אמר לעצמו בשקט "ובכל זאת נוע תנוע". הנה עוד עובדה כמה האפיפיור לא מבין בדברים שלא שייכים לו. וכשהוא מתערב בתורה שלנו, עברית הוא בכלל יודע???

עוד מעט בוקר וצריך לקום חזרה לבית הכנסת... כמעט לא ישנתי כל הלילה מרוב המחשבות. תרנגול קורא באופק הרחוק מזכיר לי שכתוב בפסוק הראשון של קיצור שולחן ערוך "יתגבר כארי". שוב קריאת שמע, "מודה אני לפניך שהחזרת את נשמתי בחמלה רבה"...

מתחיל עוד יום.

חופש

וממש אין לי חשק לחזור לכיתה ללמוד עוד גמרא בעל פה כשיש לי את כל השאלות המבלבלות הללו.

הכי חבל זה שגברת הופמן היא לא המורה שלי.


מרץ 2014



חברים ב- עוצב על ידי