אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

אשת לוט

מאת שלמה בוקלין

"הרב קליין כבר לא מלמד בישיבה," אמר לי הרב גלבשטיין שבא אלינו הביתה, לראות מדוע לא הגעתי ללימודים כבר שבועיים.

בהתחלה הוא חשב שזה בגלל בעיות בבית ובגלל שאבא כל הזמן היה בבית החולים, כי היתה לו אינפקציה במקום שחתכו לו את הרגל, אבל הוא לא ידע שאני בורח לספריה אחרי התפילה של שחרית - אף אחד לא ידע...

אמא היתה מכינה לי בבוקר סנדוויץ' עם מרגרינה, חצי חביתה וזיתים ירוקים שהיא היתה חותכת ומקלפת מהחרצן עם הסכין החלבית, זו עם הידית הירוקה. היא חושבת שאני הולך לישיבה אחרי התפילה, ורגילה שאני חוזר הביתה מאוחר בערב - אחרי החוג לשחמט.

את הסנדוויץ' הייתי מחביא עמוק בכיס ומחכה ליד הדלת של הספריה כמה דקות לפני שמונה וחצי בבוקר, כשגברת הופמן עם נעלים לבנות וגרביים חומות היתה פותחת את הדלת, בחיוך.

כל בוקר היא מחייכת. איזה חיים טובים יש לה, היא תמיד סבלנית, נעימה וחייכנית, מדברת בלחש עם מעט אודם על השפתיים, שיניים לבנות ונקיות, חולצה סגורה עד הכפתור האחרון. אני מקנא בשקט ששורר אצלה בבית - הלוואי והיא יכלה לאמץ אותי. אני לא חושב שיש לה ילדים, אולי הם כבר גדולים - לא שאלתי אותה - אני מתבייש.

חופש

"אכלת משהו?" היא שואלת אותי בקול דאגני ואימהי כמעט כל יום.

"עוד לא," הייתי עונה לה נבוך, ולרוב היא היתה מושיטה לי מתוך התיק שלה תפוז, כשהכיפה שלו כבר מקולפת וארבעה חריצים לאורך הקליפה הנותרת מקלים על הקילוף.

"יש בזה הרבה ויטמינים," היא היתה אומרת בקול רך וחנון.

האמנתי לה ולקחתי את התפוז בביישנות. היא קראה המון אז היא מבינה בוויטמינים. את הפרוסה עם החביתה הייתי אוכל בצהריים, כשיצאתי מעט לדשא שמסביב לספריה ונשמתי אוויר צח - גם את זה נהגתי לעשות בגלל שגברת הופמן ביקשה.

היא אמרה שהמוח שלנו לא יכול לקלוט כל כך הרבה, ושזה טוב לעשות הפסקה ולהסתובב מעט, ושאחזור עוד חצי שעה. אז יצאתי לדשא. שם בצל אחד העצים התחבאתי - לא רציתי שייראו אותי עם הכיפה והפיאות ויתחילו לצחוק עלי, כמו יואב ואורן שעדיין היו מציקים לי לפעמים, למרות שאני כבר לא נמצא איתם בחוג לשחמט - נראה שהם סתם ילדים לא מחונכים שנטפלים לילדים אחרים - אפילו אל אסתי הם נטפלו עד שהיא עזבה.

מזל שהרב גלבשטיין ראה אותי בבית באותו אחר הצהריים כשהוא בא לבקר.

ישבתי בחדר הקטן וקראתי ספר על מערכת השמש. היה עוד ספר אחד על גליליאו, שמאד רציתי לקרוא אחרי שאסיים את זה שגברת הופמן שמרה לי בצד, כי לא רציתי לקחת יותר מדי ספרים הביתה בבת אחת.

גברת הופמן הרשתה לי לקחת ספרים הביתה.

היא רשמה בעפרון על כרטיס החבר, שהיתה לה קופסה מלאה כרטיסים כאלו על השולחן שלה. ליד שם הספר היא היתה רושמת באיזה יום לקחתי את הספר ומתי החזרתי אותו.

התאריכים היו במספרים.

אצלנו כל לוח השנה היה לפי החודשים הרגילים, אבל בספריה ובראש של גברת הופמן היה לוח שנה אחר, על מספרים, והשנה היתה נראית לי מוזרה. אני יודע "ה' אלפים תשל'ח", או 5738.

אנחנו לא ב-1978...

הבנתי אמנם שזו השנה מאז שישו נולד או משהו כזה, אבל לא הבנתי מדוע בישראל - בארץ של היהודים - צריכים להשתמש בלוח שנה של נוצרים, שממילא אנחנו יודעים שהוא לא משיח וכל הסיפורים שיש עליו שהוא הבן של אלוקים.

חופש

כששמעתי את הרב גלבשטיין מדבר בכניסה לבית עם אמא, ידעתי שאני כבר בבעיה חמורה.

יצאתי משם עם פנים עצובות ושפשפתי את העיניים חזק - שיהיו אדומות. אולי הוא יחשוב שאני עוד עצוב על המכות עם החגורה שהרב קליין הרביץ לי.

זה התחיל עוד שבועיים לפני זה, מישהו הלשין לרב קליין שאני הולך לספריה של החילוניים בבית העם. ובכיתה הוא ממש התעצבן וצעק עלי בפני כולם. הוא התחיל להעליב אותי וקרא לי מטומטם וששום דבר לא יצא ממני.

ניסיתי להסביר לו שאני הולך לשם עם הרשות של אבא, כי מלמדים אותי שח.

למרות שזה היה שקר, כי אבא לא ידע שאני לא באמת הולך לשח, אבל זה לא באשמתי, זה בגלל שגיורא מבקש ממני לחכות בקומה למעלה, כי אף אחד מהילדים "הפושטקים" לא רוצה לשחק עם "ווזווזים" - כך הם קוראים לנו, בגלל הבגדים והפאות.

אבל הרב קליין לא מענין אותו מה שאומרים לו, הוא רק צריך לצעוק כל היום.

ובגלל שהוא מאד העליב אותי ואפילו איים עלי שמהשמיים יתנקמו בי, כי השם יודע מי תלמיד חכם ומי הולך בטל ועובר עבירות, זה העליב אותי אז עניתי לו שוב.

כבר הייתי צריך לזכור שלענות בחוצפה לרב קליין רק גורר עונשים קשים, אבל ממש כעסתי עליו, אז ברגע של "דריתחא" כמו שאומרים אצלנו, עניתי לו שלא תמיד ה' מעניש רק את הרעים.

"מה זאת אומרת?" הוא צעק עוד יותר - וביקש, התעקש שאומר לו.

ידעתי, כבר היתה לי ההרגשה שאני הולך להתחרט על זה, אבל עניתי לו...

שאפילו בסיפור של סדום ועמורה, המלאך הופך את אשתו של לוט לנציב של מלח רק בגלל שהיא המרתה את פי השם והביטה אחרונית וכל מה שהיא רצתה זה לראות את הבית שלה בפעם האחרונה.

אבל שתי הבנות שלו, שהלכו והסתתרו עם לוט במערה... ובלילה הראשון הן נתנו ללוט יין עד שהוא השתכר ואז הבת הגדולה שכבה איתו, ובלילה השני שוב נתנו לו יין והפעם, הבת הצעירה שכבה איתו... שזה בפירוש גילוי עריות!

וה' לא עשה להן כלום...

חופש

הרב קליין כבר היה ממש מרוגז.

כבר ראיתי את המבט של המשיגינער בעיניים שלו - גם לאבא היה את המבט הזה לפעמים כשהוא מרביץ לנו בלי לשים לב, בעיקר לך, ליפא, ולי.

אתה זוכר כשזה היה קורה, אמא היתה לוקחת מהר את רפאל התינוק והולכת איתו לשכנים. ולא איכפת היה לאבא, שהכיסאות נופלים מזה שאנחנו בורחים ממנו מסביב לשולחן. ואת הדברים שהוא היה מעיף מהשולחן עד שהיה תופס אותנו כשברחנו עד למיטה שלנו ואז היה מצליף בנו עם אותו מבט בעיניים.

גם הרב קליין כבר הסתכל עלי ככה. באותה פעם.

הוא סחב אותי כשהוא תופס אותי בעורף וצובט חזק, גורר אותי לשולחן שלו ומושך לי את המכנסיים למטה. הראש שלי צמוד חזק לשולחן, עד שהלחי שלי מרגישה מעוכה לגמרי. המכנסים שלי מגיעות לי לברכיים.

ואז הוא התחיל לספור, ביידיש.

"איין,"

הכאב השורף מהחגורה שלו על הטוסיק שלי הרגיש כמו סכין.

"צווי,"

צבטתי את השולחן בכל הכוח שלי, היה נראה שהציפורנים נכנסות לתוך השולחן מרוב כאב.

"דרייי,"

וכבר ללא הרגשתי כלום, לא שמעתי כלום, וכל הכיתה הסתחררה והתערפלה מולי בגלל הדמעות שזלגו מעיני וגם מהכאב והבושה - להיות עם מכנסיים מופשלות על שולחן המורה, והוא מרביץ לי בחגורה על הטוסיק.

הרגליים שלי מרגישות משותקות והטוסיק שלי כאילו עולה באש. כמו ששפכו עליו נפט מהמדורה של ל"ג בעומר והדליקו.

"פיר,"

העיניים שלי נעצמו...

את המכה החמישית רק הרגשתי מזה שהשולחן זז. אני לא בטוח - אולי התעלפתי...

חופש

אני כבר לא כל כך זוכר מה היה אחר כך.

בכיתי כל כך חזק, ואפילו לא שמעתי את הבכי של עצמי. עברתי במסדרון הארוך, ביד אחת אני מחזיק את המכנסיים שלי וביד השניה את הילקוט.

מורים אחרים פתחו בבהלה את הדלתות של הכיתות שלהם כשעברתי במסדרון, הביטו בי במבט תמוה ומבוהל, מכיתה אחרת הציצו ראשים של תלמידים ששמעו אותי אולי עובר ובוכה במסדרון. לא שמעתי מה הם אמרו או אם הם דיברו איתי בכלל.

בקושי הצלחתי לדחוף את דלת הברזל הירוקה עם הזכוכיות בכניסה לישיבה ויצאתי החוצה.

האור החזק של השמש שרף לי עוד יותר בעיניים. כמעט ולא ראיתי כלום - רק הלכתי הביתה. את כל הדרך ברגל.

כל פסיעה נשכתי את השפתיים מהכאבים, כל פסיעה גרמה לי לבכות עוד יותר וכבר התייבשו לי כל הדמעות, רק רוק לבן בפה וטעם מלוח וקול משתנק. אם היה לי איך לבקש מהמשטרה או אמבולנס שייקחו אותי הביתה - אבל אף אחד לא ראה אותי. אפילו אמא נבהלה נורא כשהיא ראתה אותי נכנס כך הביתה.

רק הלכתי לחדר שלי, לא רוצה לדבר עם אף אחד ולא שמעתי אף אחד.

אני לא יודע כמה זמן ישנתי שם מהכאבים, אולי שעה אולי יומיים.

אמא הביאה לי תה עם לימון ולא יכולתי לשבת אפילו, אז שכבתי על הבטן עם מגבת עם מים קרים על הטוסיק שלי.

אז אחרי שזה קרה, אמא הלכה לדבר עם ראש הישיבה, שיבין אותי - כי "אני בתקופה קשה", ואולי בגלל זה הרב גלבשטיין בא לדבר איתי, כי אמרתי לאמא שאני לא הולך חזרה לישיבה הזו בחיים.

הוא רצה שאחזור ללמוד ונשכח מכל מה שהיה, ושאני יקר לו כאילו שאני הבן שלו ממש, כי הוא לא רוצה שאהיה ילד רחוב.

לא הרגשתי ילד רחוב.

עם הסנדוויץ' בכיס הלכתי לספריה כל בוקר, החזרתי את הספרים לגברת הופמן, שכתבה בכרטיס החבר שלי שהחזרתי אותם. היא היתה מכינה לי ערימה חדשה של ספרים שנראים מעניינים, לפי מה שאמרתי לה שאני רוצה לקרוא.

וקראתי כל היום - בכלל לא הייתי ילד רחוב.

חופש

והרב גלבשטיין אמר לי שאולי הוא יעביר אותי לישיבה אחרת, לישיבה של הרב קצנלבוגן - אבא של מנשה של המיצשכוליות - חשבתי לעצמי...

ובסוף, אחרי הרבה שכנועים ושאמא התחילה לבכות, הסכמתי ללכת חזרה לכיתה של הרב גלבשטיין.

אבל הראש שלי המשיך לברוח כל הזמן דרך החלונות. כל פעם שציפור באה לשבת על אדן החלון ולאכול את הפירורים שהשארנו שם - המחשבה שלי ישבה על גב הציפור ועפה מחוץ לכיתה.

שאר התלמידים היו נחמדים אלי ואמרו לי שסילקו משם את הרב קליין והיה טראראם גדול. אפילו ראש הישיבה בא לכיתה ודיבר עם כולם והסביר שהרב קליין חולה במחלה קשה שלא מדברים עליה ולכן הוא היה נוח לכעוס, ושאין שופטים אדם בכעסו...

ואני המשכתי לחשוב על כל ערימת הספרים שגברת הופמן שומרת לי בצד.

אני לא הרגשתי כמו ילד רחוב - אבל גם לא יכולתי לומר כלום לרב גלבשטיין ליד אמא - למרות שמאד אהבתי אותו והוא אהב אותי.

אפילו גיורא מהחוג לשח היה מאד נחמד אלי.

הוא ראה אותי פעם יושב על המדרגות של הספריה, מחזיק את הספר על מערכת השמש, והוא אמר לי שאם אני רוצה, שאבוא לבית שלו - בלילה - והוא יתן לי לראות מהטלסקופ שלו.

לא ידעתי איפה הבית שלו, אז הוא צייר לי על נייר מפה איך להגיע - תמיד היו לו המון עטים בכיס של החולצה, ולא ידעתי מה יש לו לכתוב כל כך הרבה - אולי זה מהלכים בשח.

אף פעם לא הייתי במושבה הגרמנית, ועוד בלילה!

אבל החלטתי שאני אלך - כי לראות את הכוכבים בטלסקופ אמיתי, זה חייב להיות משהו מיוחד - גיורא אמר שזה מה שהוא עושה כמעט כל ערב...

וכשאבוא הוא יסביר לי. מאד שמחתי מזה וסיכמנו שאבוא ביום שלישי. הוא רצה ביום רביעי, אבל ביום רביעי זה יום ששדים מסתובבים ברחובות בלילה, אז שיקרתי ואמרתי שיום שלישי יותר טוב לי.


אוקטובר 2013



חברים ב- עוצב על ידי