אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

תפילין של יד

מאת שלמה בוקלין

בבוקר קריר וירושלמי שגרתי, אני מוצא את עצמי נגרר בצינת הרחוב המתעורר לעוד יום, רגיל, חסר הדר.

השמש מחייכת במזרח מבעד לעננים הספורים, שאריות הוורוד והסגול של הזריחה מתאדים במהירות, מפזרות את עצמן, דוהות אל הרחוב המתעורר. הציפורים - כדרכן, מצייצות לי שיר בוקר עליז. אני יורד במדרגות האבן לבית הכנסת. שאריות הטל נספגות באבן הקרירה והטחובה.

אל מול מושלמות הטבע, ומבושם מהתפרחות, איני יכול שלא לחשוב על הפסוק: "ההולך בדרך ושונה ממשנתו - אפילו אומר מה נאה אילן זה, מה רבו מעשיך ה' - הרי הוא מתחייב בנפשו"...

ואם העונשים הם כה קשים, פתאומיים וכואבים, גם על משהו פעוט וחסר ערך, איך לא אחטא? אם חורגים מהפסוק ובלב מלא תשבחות והלל אל מול שפעת הבריאה, איך אוכל, אני הקטון, להימלט אי פעם מעונש?

וגם אם אשתדל בכל מאודי, שלא לפסוח ולו על אחת מתרי"ג המצוות, איך לא אמעד? איך לא אכשל? הנפילה, קלה, מיידית ופתאומית - כמו על מדרגות האבן החלקות מטחב, טל וירוקת, מוקדם בבוקר.

חופש

אני כבר מול בית הכנסת.

מבעד לחלון הקטן, אדים התקבצו בשולי השמשה, אני מצליח לראות חלק מהמתפללים. אחדים כבר כרכו על זרועם הלבנה את רצועות התפילין שהוציאו בעדינות ובזהירות מתוך כרית הקטיפה - כמו פרוכת זעירה ורקומה. עיניהם סגורות ופניהם מביעות ריכוז והכוונה.

ואני - שרוי בהזיות...

אני משווה מי מהם מהדק חזק יותר בסגפנות את הרצועות השחורות, שיוצרות ניגוד חריף בין לובן העור לבין הרצועות הנראות בבוהק כהה.

הקופסא מעל הקיבורת - נטויה מעט לכיוון הלב, שתי אצבעות מעל המרפק - בדיוק כמו שלימדו אותנו. שני ליפופים מעל המרפק, שבעה ליפופים על הזרוע, הצלבת הרצועה באלכסון על פרק היד ליצור את מראה האות 'ש', ליפוף וכריכה כפולה של הרצועה על האצבע האמצעית, תחיבת עודף הרצועה אל תוך הליפופים שבכף היד הפנימית, נישוק פרק היד...

והם פותחים את הסידור.

עוד מתפללים התאספו למניין, אחד מהם טופח לי על הכתף, מעיר אותי מהחלומות בהקיץ בהם אני שרוי, ומאיץ בי שאכנס. "עוד דקה," אני נוהם לעצמי, רוצה להתענג על ריח העולם כשהוא מתעורר, רק עוד טיפה.

מתפללים אחרים נכנסו בחיפזון - ממהרים לעיסוקיהם. אלו תמיד רושפים מבטי שיטנה במתפללים המתמהמהים - שעיתותם בידם. במיוחד בימי שני וחמישי שיש בהם עלייה לתורה והזמן קצר. קל וחומר בראש חודש כשמוסיפים הלל, לתפילה המתארכת.

משהושלם המניין היו מתחילים בתפילה. הזריזים כבר עטו על עצמם טלית ותפילין, בעוד אני טורח באצבעות מגושמות על פתיחת רוכסן הניילון שעוטף את שקית התפילין שלי.

חופש

אבא קנה לי תפילין אצל אברום אייזנבאך, בעוד כמה חודשים יש לי בר מצווה.

שקית הניילון שמגוננת על פרוכת הקטיפה ששומרת על התפילין הקדושות - הרוכסן שלה תמיד משתבש. גם כך אני נבוך מהבוהק הטרי של רצועות התפילין החדשות שלי. יש לי אותן כמה שבועות ואין עליהן שום סימן של בלאי - הרצועות עדיין ריחניות ושחורות בדיוק כמו ביום שקיבלתי את התפילין עם השם שלי שרקום על השקית.

רצועות התפילין של המתפללים האחרים דהויות ובלויות. בעליהן צדיקים גמורים - כמה פעמים הם התפללו בהן... ושלי, חדשות וקשות.

לעומת זריזים אלו הנחפזים בתפילה - כנראה אנשים שעמלים לפרנסתם - ישנם גם האחרים: בלאות עצלה הם פוסעים מאחד לשני, מברכים לשלום, מחליפים עם האחד דבר חידוד ועם האחר דבר שנינה או בדיחות, משפט של חכמה או רכילות לשמה.

שהרי אהבת הבריות, גם היא מצווה, והלל הזקן כבר אמר "והווי דן כל אדם לכף זכות. וכל התורה כולה אינה אלא 'מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך', והשאר פרשנות, צא ולמד." ו"דרך ארץ קדמה לתורה," יטענו הלאים והמברכים לשלום. בעוד האחרים נוזפים בהם ב"נו" קולני...

ואותו מתפלל חייכן כבר מתחיל להתפלל בשעה שהוא עוטה על עצמו את הטלית, שפתיו זעות בתנועה מהירה וזמזום חרישי. הוא מדביק את הפער בינו לבין המתפללים האחרים שהחלו עוד לפניו, מילה דבוקה לרעותה. בזמזום קצוב והפסקות נשימה הוא מצליח על נקלה להגיע לאותו העמוד בו האחרים מתפללים.

הרצועות שעל זרועו מוכיחות שאין הוא זקוק לסידור - הוא כבר התפלל תפילה זו מאות - אם לא יותר – פעמים, ויודע את הכל בליבו.

ואילו אני, מחליף ומעביר את הדפים שניים שניים, חייב לדלג על מנת להישאר עם שאר המתפללים, שלא אתפס מפגר בתפילות בשל הזמן שבהיתי בחלון ושניתי ממשנתי.

חופש

מחשבתי נודדת למכות שקיבלתי מהרב קליין, הרב המאנפף שרוטן בקולו "אין הבישן למד". הבושה צורבת בליבי הפצוע, הריאות שלי מחניקות יבבה המבקשת לפרוץ - אני עדיין מרגיש עלבון צורב בכל פעם שאני נזכר במכות הסרגל על ישבני.

כילד, סיפרו לנו תמיד על ילד אילם שמאד רצה להתפלל, ורק הצליח לעמוד מול פרוכת הקודש בבית הכנסת, וכל מה שהוא הצליח להגות היה רק "אא...הה" ארוך ומשתנק. וכל באי בית הכנסת לא יכלו לעצור את פרץ הדמעות ובכו עם הילד שפתח שערי רקיע, כי כולם ידעו שהשם הקדוש יודע לקרוא מחשבות.

ואני רוצה שהשם יבוא, עכשיו, ושיקרא את מחשבותי שלי.

"שיוויתי לנגדי ה' תמיד" - כתוב מעל ארון הקודש. אם ה' לא עסוק עכשיו - שיקרא את מה שהלב שלי אומר... גם אם הרגליים שלי לא עומדות בזווית המדוייקת, ה' יודע שהלב שלי טהור.

אבל הרב קליין הרביץ לי בכל זאת.

והאם באמת אני צריך לחזור על כל התפילה?

אני שקורא והוגה מילה במילה, מבטא וחושב על משמעות של כל פסוק, בעוד האחרים בכלל לא חושבים, הוגים או אפילו מבינים את מילות התפילה...

חופש

וכן, אני יודע ה', שאני לפעמים לא מצליח להתרכז, ומפנה את הגב לחלון לא לראות את פרחי התכלת היפים של עופרית הכף.

אבל, זה לא בגלל שאני חושב שהתפילות לא חשובות. אני עוד צעיר וקשה לי להתרכז, הנה, תראה כמה חדשות רצועות התפילין שלי. כשאגדל - אתפלל כמו שצריך.

ובכוח אני מפנה את הגב לפרחי העופרית, כי פעם באמצע התפילה שמעתי רעד חזק בזכוכית עד שחשבתי שזה הליקופטר, וכשהסתכלתי - בקושי הצלחתי לראות, אבל זה היה יונק הדבש - ציפור קטנה ופיצפונת שחיפשה צוף בפרחים - ומייד אמרתי לעצמי "מה רבו מעשיך ה'".

ובכל זאת פחדתי שמאכלת אש תרד מהשמיים ותשסף את גרוני, כי לא הקפדתי בתפילה. ומי בכלל יהיה עצוב אם אמות? אולי רק דבורה, קצת.

אני סוגר את הסידור ועוצם עיניים חזק, והולך אחורנית שלושה צעדים, כי כולם כבר הגיעו לסוף תפילת שמונה עשרה.

לא התפללתי כמעט מילה היום, רק חשבתי מחשבות בטלות.

כולם מתחילים לצאת מבית הכנסת, ואני חושב אם יונק הדבש קיבל מספיק צוף, כי קראתי שהוא צריך לשתות צוף כל חצי שעה, אחרת הוא יכול להתעלף.

ואם הייתי זוכר - הייתי מתפלל שה' יעשה מספיק צוף בפרחים בשביל שהוא לא יתעלף.

חופש

אני מטפס במדרגות הפונות חזרה לכביש, השמש כבר בהירה והיום בעיצומו.

שוב אני צריך ללכת עכשיו לתלמוד התורה ולראות את הרב קליין. מתי הרב גלבשטיין כבר יחזור?

האם גם הרב גלבשטיין היה מבולבל כמוני כשהוא היה צעיר או שהוא התפלל כמו שצריך?


אוגוסט 2014



חברים ב- עוצב על ידי