אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

בר מצווה

מאת שלמה בוקלין

צינת הערב של מרחשוון החלה לחדור מבעד לחולצה הלבנה, ברחבת בית הכנסת במוצאי שבת לפני שצירפו אותי למעגל הרוקדים.

קנו לי השבוע מגבעת.

בתחילה זה נראה מוזר כשעמדתי מול המראה שהיתה תלויה על דלת ארון הבגדים של דבורה, וריח נפטלין בכדוריות לבנות שתמיד היו תלויות שם בגרביים ישנות - יצא משם והתכרבל באוויר החדר.

העיניים שלי עדיין שובבות כי אני ילד, אבל המגבעת משווה לי מראה מבוגר מיושב. עוד מעט ואהיה "א-מאנטש", אמר לי הרב.

בעוד כמה חודשים יהיה לי בר מצווה - ואבא מודאג כי עדיין לא הכנתי את הדרשה.

כמה פעמים הלכתי בשבת לבית של הרב שלוימה גלבשטיין. ישבנו בסלון של ביתו. היו לו שם המון מדפים של ספרים חכמים ותמונות של צדיקים על הקירות, והתריסים תמיד סגורים. אשתו נהגה להביא לי כוס של מיץ, והיתה מוזגת לו מהמיחם של שבת כוס תה עם פרוסת לימון. היא היתה מניחה בצלוחית קטנה כמה עוגיות, ופורשת למטבח בחיוך מנומס.

"אולי תכתוב משהו על מסילת ישרים?" הוא שאל, תוך שהוא מחפש את הספר, מדלג באצבעו מספר לספר במדף, "אולי משהו על פרשת השבוע?"

כמה ניירות מקופלים ומרשרשים הופיעו וצצו פתאום. "הנה, זה הדרשה של חנוך, הבן שלי," הוא אומר עם חיוך מנצנץ. אני מסתכל בנימוס וקורא:

"הורים יקרים ואורחים נכבדים, הגמרא אומרת..."

זה בדיוק כמו הדרשות של אריה וחיים מהכיתה שלי, הבר מצווה שלהם היתה גם כן לפני כמה שבועות. זה משעמם, כל מי שלמד גמרא יודע כבר על החידוד הזה, בעבור מה לחזור עליו שוב?

אני רוצה לכתוב דרשה משלי, אבל אבא צועק. הרב גלבשטיין מרגיע אותו. הוא אומר לאבא שהוא מכיר אותי והכל יבוא על מקומו בשלום.

אני מקווה שהוא באמת צודק, כי בינתיים אני רק יודע מה אני לא רוצה לכתוב, אבל אין לי מושג על מה אני כן רוצה לכתוב. הרב גלבשטיין סומך עלי - אבא, אף פעם לא.

חופש

מבעד לעננים המתקדרים של מוצאי שבת מציץ הירח. כולם מתקבצים להביט בשלט עם הצבע המתקלף ונוסח ברכת הלבנה. כולם ממלמלים את הפסוקים:

הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים. הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צבאו [צְבָאָיו]. הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר.

ואז, בהבזק של רגע, ידעתי!

אכתוב על לוח השנה והירח.

עוד לפני שכולם התכנסו למעגל ורקדו ביחד - חום גופם של האברכים שבמעגל לידי קורן מעט אלי ומחמם אותי - אני משרבט לי בראש ניסוחים שונים לדרשה.

אין לי כבר סבלנות עכשיו עד שנגיע הביתה. אבא יברך על ההבדלה ונשיר יחד "המבדיל בין קודש לחול חטאינו הוא ימחול". נר ההבדלה הקלוע יטבל ויכבה במעט היין שבצלוחית, אחרי שנביט בצפורני הידיים לאור הנר באמונה שזה יביא לנו מזל ושיהיה לנו שבוע טוב. האתרוג הריחני יעבור מיד ליד להרחה עמוקה ואז כולם יאמרו: "שבוע טוב - שבוע טוב - "א-גיטע וועך". אבא ידליק לעצמו סיגריה וישאף ממנה עמוקות - הוא התאפק מעישון מאז יום ששי אחרי הצהרים - ערב שבת, ואז יפרוש לכורסא שלו, ידליק את הרדיו ואחרי כמה דקות יהיה את הצפצוף של החדשות ויספרו לנו על כל מה שקרה במהלך השבת. רק אחרי כל זה אוכל סוף סוף להתחיל לכתוב את הדרשה שלי.

אייי - איזה נחת תהיה לרב גלבשטיין ממני.

חופש

אמא ממשיכה להתייעץ עם אבא אם להזמין את הדוד בן ציון מבנימינה.

לא ידעתי שיש לנו שם דוד... ואיפה זה בכלל בינימינה? זה נשמע כמו שם של מקום של חילונים. יש לנו בכלל דוד חילוני? והוא יבוא לבר מצווה שלי???

הכי רחוק שהיתי זה במירון. ופעם אחת בבריכות המלך שלמה. איפה זה בנימינה?

ואבא צועק: "זעיי שטיל אייך אוב גיזוגאדט" - שאשתוק כבר, ומרים משהו בשביל לזרוק עלי.

פרשתי לחדר והתחלתי לכתוב.

וזהו.

בתוך כמה שעות סיימתי לכתוב את הדרשה. מחר בבוקר ארוץ לרב גלבשטיין. אייי אייי אייי, איך שהוא יאהב את זה. אני כל כך גאה - זה מסביר הכל, טיפה מהגמרא, טיפה מהאנציקלופדיה לנוער, יצא ממש מצויין.

שוב ושוב אני מעתיק את הכל על נייר נקי ובכתב יפה. משמיט פה מילה שחוזרת על עצמה, משנה את הניסוח בשורה הזו, אבל זה באמת מושלם. בפעם הראשונה שעשיתי משהו משלי מההתחלה עד הסוף. הרב גלבשטיין צדק.

חמישה דפים כתובים בכתב יפה ומסודר עם רווחים. וזה מסביר מההתחלה, איך שפעם היו מדליקים מדורות על ראשי ההרים ומסמנים כך מקהילה לקהילה שנכנס חודש חדש. אבל אז הפרושים רצו לבלבל את כולם והתחילו גם הם להדליק מדורות בחושך. והיו צריכים לטכס עצה אחרת.

יש בשנה 12 חודשים בני 29 יום ובני 30 יום, וביחד יש בשנה 354 ימים.

ואז קבעו שיהיו שנים מעוברות במחזוריות של 19 שנים. כל 19 שנים מתחילים בספירה חדשה של שנים מעוברות. זו היתה השיטה של בית הלל, שקבע שבכל 19 שנים יהיו 7 שנים מעוברות, עם חודש נוסף של אדר א' ואדר ב'.

אבל הכי מסובך היה לקבוע מתי יחול ראש השנה.

כי על מנת שיום כיפור לא יחול ביום ראשון או ששי, שאז זה יוצר בעיה גדולה של חילול שבת, החליטו שראש השנה לא יחול בימי ראשון, רביעי או ששי, או בקיצור "לא א-ד-ו ראש".

חופש

הרב גלבשטיין התחיל לקרוא את הדפים וגירד בראש.

הוא שקע בקריאה ומדי פעם דפדף אחורנית. שוב הוא קרא ושוב הוא דפדף, והמשיך לגרד בראש.

"אין בזה טעויות, הרב," אמרתי לו, מנסה להשקיט את החשש שלו, שאולי דילגתי על משהו.

"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לכתוב?" הוא שאל.

אולי הוא חשב שלא אצליח לזכור את הכל בעל פה. הוא שוב גירד בראש ושאל אותי שאלה. מיד דפדפתי לו והראיתי לו את ההסבר בעמוד הרביעי. כבר ידעתי את הכל בעל פה. אני מוכן.

נשארה רק בעיה אחת: אני ביישן ובמיוחד עכשיו כשהקול שלי משתנה. ומה אם אהיה צרוד בדיוק באמצע?

אני בטוח שכולם יהנו מהדרשה. קצת על כוכבים, קצת גמרא ומלחמות של פרושים, ואיך תמיד כמה שיש כאלה שרוצים להחמיר ולדקדק, באים בית הלל ונותנים פירוש נוח לעשות וקל לחיות איתו. בדיוק בדיוק כמו שאני אוהב.

חופש

הגיע היום.

כולם יושבים באולם. אני מזיע בחליפה החדשה ובקפילוץ' שלי. הדפים עם הדרשה מקופלים עמוק בכיס הפנימי, למקרה ואתבלבל מההתרגשות. האף טיפה מדגדג לי מטיפות הזיעה.

הרב גלבשטיין נעמד ומקיש במזלג על כוס היין. כולם מפסיקים לדבר.

הוא אומר כמה מילים על אבא ועל הנחת שאני אביא לו, שהוא המורה שלי ושהוא מאד גאה בתלמיד שלו.

כולם צחקו כשהוא אמר שאני עקשן, תוך שהוא מושך לי באוזן - הפעם בבדיחות. ואני הסמקתי, לא חשבתי שאני עקשן...

ואז, תורי.

אני עומד ומתחיל להסביר. אני מדקלם בעל פה מהזכרון, מנסה לא להצליב את המבט שלי עם אף אחד, שלא אחייך ואתבלבל.

מאחורי הוילון אני שומע את הנשים מעזרת הנשים. עד אלי מגיע הריח של הבושם של כמה מהן.

מאחורי הקיר שפונה למטבח אני רואה את המלצרים כבר עומדים עם עגלות ועליהן צלחות מרק, ואני ממשיך להקריא.

הגעתי כבר לחצי. אני זוכר הקול שלי לא נהיה צרוד - אז זה סימן טוב.

ואז, כמעט שאני מגיע לחלק שמסביר את כל מה שאמרתי בתחילת הדרשה, אני עושה הפסקה קצרה ועומד להמשיך להסביר לכולם.

בן ציון - הדוד עם הכיפה הסרוגה מבנימינה - מתחיל למחוא כפיים.

וכולם - בלי לשים לב שאני בכלל באמצע - ממשיכים למחוא כפיים...

"רגע, רגע, יש המשך," אני מנסה ללחוש. והרב גלבשטיין מושך לי בחליפה: "זיץ זיץ" - שאשב.

צלחות המרק כבר מוגשות. נראה שאף אחד בכלל לא מענין אותו "הא-ד-ו ראש" שלי. הם ממשיכים למחוא כפים ומזיזים כסאות. מקרקשים עם הכפות.

"רק מי שיקשיב עד הסוף יצליח להבין," אני אומר לרב שממשיך למשוך לי בחליפה.

רציתי להסביר שזה מאד מסובך. כי העולם מסתובב סביב השמש ב 365 יום 5 שעות ו... והרב גלבשטיין שוב מושך לי בחליפה. ואני ממשיך להסביר לו, שזה לא מתחלק שווה ל-12 חודשים.

"הם לא מבינים..." אני אומר לו, והקול שלי מתחיל להישבר. הם לא יבינו... העיניים שלי נפוחות, "אבל אתם לא מבינים," והוא אומר לי "זה בסדר זה בסדר זיץ זיץ."

גם אבא כבר מושך לי בצד השני של החליפה - שאתיישב.

הם לא הבינו.

הם לא מבינים, הם אף פעם לא מבינים.

אף אחד, אף פעם לא מבין אותי.

חופש

עכשיו אני כבר ממש בוכה.

אני נשמט על הכיסא ומתייפח לתוך מפת השלחן הלבנה.

רק אתה, ליפא, מגיח מאחורה, מתכופף לעברי ולוחש לי קרוב לאוזן "יותר טוב שכך - לפחות נפטרת מזה."

גם אצלך זה היה בדיוק כך בבר מצווה, אתה מזכיר לי, "אנשים באים לחגוג ולאכול, לא ללמוד על כוכבים ולוח שנה. תגיד ברוך שפטרנו," אתה מחייך אלי ומנחם אותי בעיניים החכמות שלך.

ועכשיו העיניים שלך כבויות ואתה שוכב בבית החולים.


מרץ 2014



חברים ב- עוצב על ידי