אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

דמי חנוכה

מאת שלמה בוקלין

כמו זנב של שממית הרגישה פתילת הצמר גפן ספוגה בשמן זית.

חופש

את חנוכה אהבנו לחגוג בבית.

על הלאטקעס אמא היתה בוזקת מעט סוכר ועל לוחית השיש הקטנה שעמדה על אדן החלון העמדנו בשורה את כל החנוכיות בבית. ובמיוחד ככל שהתארך החג, נוספו עוד ועוד נרות מול החלון.

אפילו דבורה ופרידה וליפא הדליקו חנוכיה משלהם ושרנו כל מיני שירים עד שכבו הנרות - כי אסור לעשות שום מלאכה בזמן שהנרות דולקים - שלא יחשדו שאנו עושים מלאכה לאורם של הנרות כי כתוב "הנרות הללו קודש הם..."

לפעמים היינו מקבלים "חנוכה געלט" - דמי חנוכה, והיינו משחקים מלחמה בקלפים.

היה אס שזה היה הכי חזק, ומלבד המספרים היו גם קלפים עם דמויות. היה הנסיך, ה"דאמה" היתה המלכה, והיה גם "קינג" שסימן מלך עם זקן גדול וחרב גדולה. ומכל צד שהסתכלנו על הקלף היה נראה שהראש עומד למעלה.

דבורה הסבירה לי שיש עלה תלתן ולב ועלה רגיל ויהלום.

אלו היו ארבעת סוגי הקלפים שהיה להם ריח של טבק, כי אבא שמר אותם בארון הקטן ליד הקופסה של הטבק - אבקה חומה שהוא היה אוסף קמצוץ קטן ושם בנחיר, וזה היה עושה לנו להתעטש וגירודים בגרון.

תמיד שאלתי את עצמי לשם מה אנשים שמים דברים חריפים כאלו בתוך האף שגורם להתעטש, אבל אהבתי לקבל את קופסאות הפח הקטנות והצהובות. כשהקופסה היתה מתרוקנת הייתי מקבל אותה והריח היה נשאר בתוך הקופסה גם הרבה אחרי - במיוחד כששמרתי את הקופסא סגורה.

לקלפים גם היה ריח דומה לטבק.

חופש

אז אחרי האס היה נסיך, מלכה ומלך. אלו היו הקלפים ששווים הכי הרבה בחבילה ודבורה תמיד החביאה אותם בתחתית החבילה שהיא אחזה ביד, ובכל פעם שחשבתי שאני הולך לנצח במשחק המלחמה, כי יש לי הרבה קלפים, היא היתה מוציאה קלפים חזקים מתחתית הערימה, ולי נשארו רק ה"פושטים". שמות הדמויות בקלפים היו המילים הראשונות שלמדתי באנגלית וזכרתי אותן טוב.

כשהפסדתי את החנוכה געלט שלי מהשטיקים של דבורה ופרידה, שהיו מבלפות אותי בקלפים, הייתי עצוב, אבל בסוף הן ויתרו לי והחזירו לי את הכסף.

אני לא זוכר מה עשיתי עם הכסף, אבל "מעשר" הייתי צריך לשים בקופת הצדקה השמנה והכבדה שעמדה גם היא על השיש ליד החלון, ואמא היתה משלשלת לשם מטבעות לפני הדלקת הנרות של ערב שבת.

לפעמים היה מגיע הרב מאיזה כוילל ואוסף את כל הכסף שהצטבר בקופה ושופך את המטבעות לתוך תיק עור ורושם לאמא סוג של צעטאלע על חתיכת נייר, לתת לה אישור שכך וכך לירות וכך וכך אגורות הלכו לצדקה - והמקום יברך את בעל הבית.

ואני אף פעם לא קיבלתי צעטאלע על המעשר מהחנוכה געלט שלי.

משום מה, חנוכה היה גם החג היחיד שאבא היה נראה יחסית רגוע, אולי כי הוא אהב את הטעם של הלאטקעס שפרידה ודבורה היו מטגנות ובוזקות עליהם אבקת סוכר מתוק ודק.

כבר משעות אחר הצהריים הוא היה יושב על הכיסא ליד שולחן האוכל, בין הברכיים הוא היה מחזיק חבילה של צמר גפן רפואי סופג - כך היה כתוב על החבילה - מוציא ממנה סיבים ומגלגל אותם בין האצבעות החומות שלו מכל עשן הסיגריות והטבק שהוא היה מריח בבית הכנסת בשבתות.

לנו - לילדים היו נרות בחבילה כחולה.

44 נרות חנוכה - מנורה.

חופש

רק לאבא היו מבחנות כמו של קופת חולים, שהיו אוספים בהן דם לשלוח למעבדה אם מישהו היה חולה, רק מבחנות שמנות יותר. הוא היה ממלא בהן חצי מים וחצי שמן זית, השמן היה צף למעלה, ובתוך השמן הוא היה מטביל את הפתילות מהצמר גפן הרפואי הסופג שלו. קודם הוא היה מודד עד איזה גובה בתוך המבחנה היה מגיע השמן, ולפי זה הוא היה עושה את החלק של הפתילה שיושבת בתוך השמן שתגיע בדיוק עד המקום שנגמר השמן ומתחילים המים בתוך המבחנה.

הוא היה מעביר סיכה חדה באמצע עובי הפתילה, בערך סנטימטר מהקצה האחד, והיה נשאר בערך שלושה סנטימטר של פתילה מהצד השני. את החלק הארוך הוא היה מכניס לתוך המבחנה בדיוק עד להיכן שהגיע השמן, ואת החלק הקצר של הפתילה, הסיכה היתה מחזיקה מעל שולי המבחנה - את החלק הזה אבא היה מדליק ומברך.

השמן הירוק עשה להבה ממש יפה ונקיה, לא כמו הנרות של מנורה שהפתילה שלהם היתה מתקפלת וחצי מהשעווה היתה מטפטפת וגורמת לנר לכבות ממש מהר, ורק הפתילות עם השמן הירוק היו ממשיכות לבעור הרבה הרבה אחרי שנגמר לי כל הכסף בשטיקים של דבורה ופרידה עם האס והנסיך, הדאמה והקינג.

הלהבה היתה נראית ממש מושלמת כך. עגולה, לא גבוהה מדי ולא נמוכה מדי, לא מעשנת ולא רועדת. כשנגמר השמן במבחנה, המים היו מתחילים לעלות בפתילה ומכבים את הלהבה בלי טיפה של עשן.

תמיד רציתי חנוכיה כזו לעצמי, אבל היו לאבא רק תשע מבחנות שעמדו בתוך חנוכיה מיוחדת שהוא בנה מברזלים ישנים וצבע אותם בצבע שחור.

חופש

הוא הסביר לנו על המרד של החשמונאים, ואיך הם טיהרו את בית המקדש וה' עשה נס למנורה ופך שמן טהור אחד הספיק לשמונה ימים, ותמיד היינו מעטים מול רבים, אבל שאסור להתייאש כי בסוף מתרחשים הניסים ובגלל זה קוראים לזה סופגניות - כי זה ספג את כל השמן מהמחבת. והראש שלי כבר מחשב כמה מעשר אני צריך לתת, אם המעשר היה מהכסף שקיבלתי או מהכסף שנשאר לי, כי לפעמים רק פרידה החזירה לי את החנוכה געלט שלי.

ובר כוכבא לקח רק אמיצים למרד שלו, והם היו צריכים להוכיח שהם אמיצים ולקטוע לעצמם אצבע בחרב.

הוא היה מדגים כאילו הוא מחזיק חרב ביד ומניח את היד השניה על משקוף הדלת, ועם המכה של החרב, מי שרצה להתקבל למרד של בר כוכבא היה קוטע לעצמו את האצבע הקטנה. ולחשוב על זה עשה לי צמרמורת.

אני לא היה לי אומץ, חשבתי לעצמי כשדבורה הסתירה את העיניים בזמן שאבא עשה את התנועה עם החרב הדימיונית.

לדבורה היתה קשת בשיער. היה לה שיער חום בהיר ארוך מאד - עד אמצע הגב, והיא היתה אוספת אותו בקשת מעל המצח. הוא תמיד יצא איתה להסתובב ברחוב אחרי שהיא היתה מסתרקת, והשיער שלה היה יפה וחלק, והיה אומר ומראה לכולם את המיידלע שלו.

אם אני אחבר גומי בין הקצוות של הקשת, אולי אני אוכל לירות חיצים עשויים ממקל של ארטיק. צריך רק לעשות אותם חדים, אבל גם כשניסיתי הם תמיד עפו לכיוון הלא נכון.

אני לא טוב בשביל מרד. בר כוכבא ממילא לא יקבל אותי. וממילא אין לי אומץ לקטוע לעצמי אצבעות עם חרב על משקוף הדלת.

חופש

כולנו ישבנו על הרצפה מתחת לשיש שליד החלון, כשאבא סיפר לנו שהוא היה פעם ילד בצ'כוסלובקיה - ואני התבלבלתי בלומר את המילה הזו, ואיך גם הוא היה מבעיר נרות של חנוכה עד שבאו הגויים ולקחו את כל היהודים והפרידו אותו מאמא שלו ומהאחיות שלו, והוא לא ראה אותן יותר, רק את אבא שלו הוא ראה כשלקחו אותם למחנות, ובטרבלינקה הם היו צועדים כל בוקר בקור הקפוא למפעלים של הנאצים, והוא היה צריך לסחוב דברים מאד כבדים מברזל, וכל הגב שלו הרגיש שבור עד שהוא אפילו לא הצליח לישון מרוב כאבים, ולמחרת שוב הם היו צריכים ללכת למפעל, והחיילים הגרמנים היו מרביצים למי שלא הלך מספיק מהר. ושלא נחשוב - הם לא ישנו על מזרונים כמו בני אדם, הוא אמר, רק קרשים זה היה המזרן שלהם. וריחמנו עליו שהוא היה צריך לעבוד קשה ולא הצליח לישון אפילו, כי בלילה היו אנשים שבוכים כי הם דאגו למשפחה שלהם.

ואף פעם לא היה להם מספיק אוכל, ואם מישהו היה מת בדרך, הם היו מתנפלים על הכיסים שלו לחפש אם הוא החביא לחם בכיסים.

ובשמיים היו מטוסים של אמריקה, שהם התחננו שיפילו פצצות על המפעל שלהם ושיפסיקו להרוג שם את כל היהודים.

וזה עשה את כולנו עצובים, עד שכבר לא רצינו יותר לשיר "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים..."

חופש

אבל כשהתחלתי לשחק עם הגפרורים ולחפור בתוך ערימת השעווה שטיפטפה על השיש, אבא התרגז ופקד עלי להפסיק.

ידעתי שהוא במצב רוח טוב מהלאטקעס, אז לא ממש הפסקתי, ועניתי לו בצחוק שהוא רחוק ולא יוכל להשיג אותי אם אחליט לברוח ממנו.

וכשהוא קם, התרחקתי לכיוון הדלת של המרפסת. כשהוא התיישב חזרה, שוב חזרתי לשחק עם הנרות וכתם השעווה שנזל.

עוד פעם הוא הזדקף, ועוד פעם ברחתי לכיוון הדלת, רחוק מספיק הייתי ממנו, וידעתי שאצליח לברוח בלי בעיה.

המשכתי להקניט אותו בצחוק. גם אחרי שהוא איים עלי שהוא יתן לי סטירה, ועניתי לו שהוא לא יצליח לתפוס אותי בכלל. והוא אמר גם כן בצחוק שאם אצא, יתנו לי סטירה מהשמיים ולא האמנתי לו.

ומיד כשיצאתי החוצה אחרי ששוב הוא קם והתקרב לכיוון שלי - קיבלתי פלאסק כזה גדול בלחי, שהייתי בטוח שזו היתה היד של מלאך המוות. רוח חזקה שרקה בחוץ ובחושך לא הצלחתי לראות מי נתן לי סטירה.

חיוור נכנסתי מיד לחיוך המסתורי של אבא. רק ביקשתי שדבורה תחבק אותי, כי בחוץ ראיתי את מלאך המוות.

ולא הבנתי איך אבא ידע שמהשמיים יתנו לי סטירה כל כך כואבת ומפחידה.

חופש

רק בבוקר למחרת היה לי אומץ לצאת שוב למרפסת.

במקום שעמדתי אתמול בלילה עמדה גרב שנפלה מחבלי הכביסה של משפחת וויץ שגרה מעלינו - זו הגרב הרטובה שהחטיפה לי סטירה אתמול.

עדיין לא הצלחתי להבין איך אבא ידע שיתנו לי סטירה מהשמיים, אבל ליד מנורת החשמל, איפה ששני החוטים יצאו מהקיר, עמדה שממית קטנה.

היא הרבה פעמים עמדה שם וחיכתה ליתושים שהסתובו מסביב לאור המנורה.

ניסיתי לתפוס אותה ולהפחיד את דבורה שפחדה מלטאות - אפילו מלטאות טובות שתופסות יתושים, אבל כשאחזתי בזנב השממית, הזנב שלה נפל והמשיך להתפתל על הרצפה והשממית ברחה.

דבורה פחדה אפילו מהזנב. החזקתי אותו בכף היד ורצתי - רדפתי אחרי דבורה עם הזנב שהמשיך להתפתל ולהתעקם על כף היד שלי. זה הרגיש טיפה כמו הפתילות מהצמר גפן שאבא עשה לחנוכיה שלו.

וידעתי שיותר אני לא אשחק עם הנרות של חנוכה אף פעם בחיים.

שלא יתנו לי סטירות מהשמיים.


יוני 2014



חברים ב- עוצב על ידי