אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

דבורה זיסל

מאת שלמה בוקלין

חוץ מהכרית שלי - הקישל'ה, שהיתה לפעמים רטובה מדמעות, היתה גם דבורה. גם הלב שלה היה טוב ורך והיא כל כך יפה עם שיער חום ארוך ריחני מבריק וחלק.

כשהיא סיימה ללמוד בסמינר בנות יעקב - היא הלכה לעבוד בביקור חולים.

כל יום ששי כשחזרתי רחוץ מהמקווה, היא היתה מביאה לי שקית נייר חום מרשרש ובתוכו הפתעה. פעם עפרון עם מחק, פעם עט שמחליף צבעים, מחדד או ספר צביעה קטן או מחק עם ריח טוב במיוחד. אבל מכל המתנות, מה שאהבתי הכי הרבה היה המתנה שהיא נתנה לי ליום ההולדת.

אנציקלופדיה.

דבורה ידעה שיש לי המון שאלות ולא הפסקתי לחקור אז היא קנתה לי אנציקלופדיה "מכלל לנוער". ספר מאד מאד שמן וכבד, 418 דפים וכריכה ירוקה.

לא הפסקתי כמעט לקרוא ומה שהיה הכי מרגיז זה שכיבו לנו את האור בחדרים בלילה. ותמיד בדיוק שהייתי באמצע הפרק.

ביום ששי בלילה האור בחדרים היה נדלק ונכבה על ידי שעון שבת. אבל האור בסוף המסדרון היה נשאר דלוק כל היום וכל הלילה ולא חיברו אותו לשעון השבת, שאם אבא צריך ללכת לשרותים באמצע הלילה ובלי פרוטזה, שיהיה לו אור.

אחרי שכולם הלכו לישון, הייתי סוחב בשקט את השמיכה והקישל'ה ואת הספר הירוק והשמן שלי לסוף המסדרון, מקפל את השמיכה לחצי, כשחצי מהשמיכה משמש לי למזרון מהרצפה הקרה ובחצי השני התכסיתי. את הקישל'ה הייתי מכניס מתחת לחזה שוכב על הבטן וקורא שם עד שהתעייפתי.

לכן אהבתי שבתות. לא סיפרתי לאף אחד מתי באמת הלכתי לישון, כי פחדתי שיקחו לי את האנציקלופדיה.

חופש

בעמוד הראשון, בדף הריק שבתחילת הספר, דבורה כתבה בכתב יפה ועגול ובאותיות גדולות 'לה"ו' ("לה' הארץ ומלואה"), ומתחת, באותיות קטנות יותר היא כתבה את השם שלי - שאם הספר פעם ילך לאיבוד...

הרגשתי מאד חשוב עם ספר משלי שהשם שלי כתוב עליו. הסתובבתי כל היום עם הספר מתחת לבית השחי ועשיתי פרצוף חשוב, כמו כל האברכים שמסתובבים בישיבה בקומה העליונה, מחזיקים את המצח מלא קמטים ושקועים בסוגיות מסובכות.

לקחתי איתי את הספר שלי ממקום למקום גם כשלא קראתי בו. אם הוא היה נשמט מבית השחי שלי ונופל, רציתי לנשק אותו כמו שאנחנו מנשקים את הסידורים שנופלים מהסטנדר, מתוך כבוד וחרטה.

הספר לימד אותי המון וגם הרבה מילים שבכלל לא הכרתי. היו שם מילים כמו 'מטאור' ו'רדאר' ועוד כל מיני דברים שבתחילה חשבתי שאלו ניסים שקרו מזמן ואחר כך הבנתי שאנשים אמיתיים אחרים - ואפילו גויים - המציאו.

כשקראתי על הרדאר למשל, הבנתי עוד דברים שלא ידעתי עליהם קודם. למשל שבעזרת הפטנט הזה אווירונים יכולים לטוס אפילו בלילה ושאף פעם לא חשבתי אפילו על דברים כאלו מופלאים. אני תמיד חשבתי שמטוסים יכולים לטוס רק ביום ולא חשבתי בכלל שמטוסים יכולים לטוס ולהגיע למקום אחר באמצע הלילה בלי לאבד את הדרך בחושך.

כשהסתכלתי על השמים בלילה וראיתי אורות מנצנצים, ישר ידעתי שזה אווירון ושיש לו בפנים רדאר. וזה בדיוק מה שהרב גלבשטיין אמר לנו כל הזמן: "להבין דבר מתוך דבר"

פעם אחת אפילו שאלתי אותו אם לכל המטוסים יש רדאר בפנים או רק לאלו שטסים בלילה, אבל הוא לא הבין את השאלה, עד כדי כך, שהיתה לי הרגשה שהוא בכלל לא קרא את האנציקלופדיה שלי. כי אחרת, איך אפשר בכלל לשכוח דברים כאלו מעניינים?

חופש

כשלא קראתי בספר, הייתי מסתכל על הכתב העגול והיפה של דבורה: "להשם הארץ ומלואה", אבל הספר שלי.

וזה היה הגיוני.

כי כמו שהבית שלנו שייך לאבא, אבל האדמה שעליה עומד הבנין - הסבירו לי - שייכת למדינה. כך, כל העולם כולו שייך להשם, אבל הספר שייך לי.

היו לי גם עטיפות של מסטיק דחופים בין הדפים, לסמן לי איפה אני קורא. לא רציתי לקפל את הפינה של העמוד, כמו שעושים בספרים אחרים - שלא יתקמטו לי הדפים.

אהבתי לקרוא על מערכת השמש וכל מיני מטאורים שעוברים בשמיים לפעמים. היתה תמונה של מקום באוסטרליה שסלע גדול כזה נפל פתאום מהשמיים ונתקע באדמה, וזה היה ממש מופלא: איך שבשמיים יש כל מיני סלעים שלפעמים נופלים ומה מחזיק אותם שם באוויר.

הבנתי קצת גם על כח המשיכה - ולא כמו שהרב קליין אמר: "הכח של המשיכה", ועדיין זה לא הסביר לי מה מחזיק את הסלעים הגדולים האלו באמצע השמיים. ותמיד התחשק לי לברך על העולם המופלא שהשם ברא בשבילנו - רק לא הבנתי איך זה שאנחנו לא לומדים בתלמוד תורה על ניסים כאלו.

היו תמונות של מגדל פיזה ששקע בצד אחד והוא עומד עכשיו עקום, והסבירו שם על איבּריה שנתקעה בכח לתוך אירופה וזה עשה הרים גדולים בין צרפת לספרד.

ממש התחשק לי כל כמה עמודים לומר ולברך "מה רבו מעשיך ה'".

המון דברים למדתי מהאנציקלופדיה, למשל איך החשמל עובר בתוך החוט שבמנורה וזה מה שעושה אור. וכשהבנתי דבר מתוך דבר הרגשתי טוב וחשבתי שאם יום אחד אהיה חכם, אולי באמת יעבירו אותי לכוילל של העילויים.

הבנתי גם שאם אפרק את המנורה מהפנס הישן ואדביק אותה למסגרת המשקפיים הישנות של אבא - אלו בלי הזכוכית - ואחבר את החוטים לבטריה, יוכל להיות לי אור מתחת לשמיכה ואוכל להמשיך לקרוא בחושך.

דבורה מאד צחקה מהפטנט שלי והיתה מחבקת אותי בחיבה בכל פעם שהיא ראתה אותי עם המשקפיים האלו והאור שמקרין לאיפה שהמבט שלי היה מופנה.

היא חשבה שזה חמוד. אני הייתי מאושר מזה שיש לי אור בלילה, ויכולתי להמשיך לקרוא בחושך מתחת לשמיכה בלי שאף אחד ידע - חוץ מדבורה שאמרה שזה מקלקל לי את העיניים אבל המשיכה לקנות לי בטריות כל שבוע.

רציתי להראות לרב גלבשטיין את הספר ובמיוחד את הפרק על הדינוזאורים, אבל פחדתי שזה ירגיז אותו ויגרום לביטול תורה מפני שכולם ירצו להסתכל על הספר שלי.

גם לעץ התות שבחצר הלכתי פחות. רק השארתי לפעמים חצי פרוסת לחם לשכן שלי העורב. ידעתי שהוא יחשוב עלי כשהוא ימצא את הלחם, אפילו שהרב אומר שלציפורים אין שכל.

חופש

בחדר הקטן - כך קראנו לכוך השינה החשוך שבסוף המסדרון - שם הצטופפנו ארבעה ילדים על מזרנים על הרצפה: דבורה, פרידה, ליפא ואני.

רפאל ישן עם אמא ואבא. שעייה היה לפעמים נשאר בישיבה וכשהיה בא הביתה היה ישן על ספה ב"הול". ושרה עברה לגור עם סבתא בכיכר השבת.

אז בחדר הקטן - במשך היום אף אחד לא היה בו, רק היה בו ריח של שמיכות ומזרוני קש עם כתמים של דם מהפשפשים שהיינו מועכים בקול פצפוץ והיה משפריץ להם דם מסריח מהבטן השמנה והשקופה.

על ערימת המזרנים והשמיכות המגולגלים הייתי מתכרבל וקורא. עד שכולם כבר תמיד ידעו: אם מישהו היה שואל איפה שלויימה - כולם היו כבר עונים במקהלה: "קורא בחדר הקטן"...

ככל שקראתי יותר, היו לי יותר שאלות, אבל כבר לא היה לי את מי לשאול.

אפילו את המילה 'אנציקלופדיה' נהניתי להגות.

כשיחיאל, השוויצר של הכיתה, בא פעם עם האופניים המבריקות שהוא קיבל לאפיקומן, הסברתי לו על הדינמו שהיה ליד הגלגל ועל המגנטים שיש בפנים, ואיך זה שכשהוא נוסע מהר יותר זה עושה יותר זרם ואז המנורה דולקת באור יותר חזק.

אני לא בטוח שהוא הבין אבל אני שמחתי בעיקר מזה שאני יודע.

ואחר כך, התחלתי לדאוג. שעוד מעט יגמר לי הספר. רציתי לקרוא עוד ועוד וכמה שקראתי יותר, כך נשארו לי פחות דפים. ואפילו דבורה התחתנה ועברה לגור ברחוב אלגאזי.

על דברים גסים לא קראתי כי פחדתי מיצר הרע.

חופש

ולפעמים, שנרדמתי תוך כדי קריאה בחושך מתחת לשמיכה, טיפטף לי מעט רוק מהפה וזה קילקל את הדפים, כמו בהגדה של פסח, כשמגיעים לחלק של החרוסת והאוכל, הדפים בהגדה מתחילים להיות מלוכלכים מאוכל שטיפטף והשפריץ עליהם, וכשמגיעים לעמוד שבו כתוב "שפוך חמתך על הגויים" - גם יש טיפות של יין אדום שהתיז מהצלחת שהיינו צריכים לקחת לשרותים ולהוריד את המים לפני שעוברים לעמוד הבא.

כך גם באנציקלופדיה שלי - רואים את העמודים שבהם נרדמתי מעייפות. רציתי שדבורה תקנה לי עוד אנציקלופדיות - המון.

יש לה לב כל כך טוב ורך, ואני יודע למה השם השני שלה זה זיסל - כי היא מתוקה כמו דבש.

היא האחות שאני הכי אוהב.


דצמבר 2013



חברים ב- עוצב על ידי