אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

כפרת עוונות בטרבלינקה

מאת שלמה בוקלין

"עורו ישנים משנתכם,
ונרדמים הקיצו מתרדמתכם,
וחפשו במעשיכם
וחזרו בתשובה
וזכרו בוראכם"

כך זעקו מולי האותיות מהספר הישן שדפיו החומים מתפוררים. את הספר, "הלכות ראש השנה" של הרמב"ם, בן 130 שנה, מצאתי בחנות בקרקוב שבפולין. 20 יורו שילמתי עבורו.

חופש

במאה שערים, במתחם שבין בתי ישראל לשכונת שמואל הנביא, היה בילדותי אזור תעשייה זעיר, שכלל נגרייה, מסגרייה, רפד לרהיטים ומפעל לממתקים. "יעל דרומה" - כך קראו לו. הריח המתוק מהמפעל נישא באוויר עד לכוכים האפלוליים, שם ישבנו כפופים ומכונפים, משננים בעל פה פרקי גמרא. מאחורי המפעל הייתה באר ישנה, מגודרת במכסה ברזל מחליד ומנעול.

אחרי ראש השנה ולפני יום הכיפורים היינו יוצאים לשם בתהלוכה, הגבאי בראש. ממתינים שהוא יפתח ויסיט את המכסה מעל פתח הבאר. מתגודדים הצטופפנו מעל לקרירות האפלה של הבור, מנערים לתוך הבאר את תכולת הכיסים. לרוב, רק סיבים של כביסה, כמו צמר כבשים, הציצו ממעמקי הכיסים. לעתים היה זה שבר של קליפת זרעי חמנייה מהפופיטעס של שאבעס... אלו היו העוונות שהשלכנו לבאר.

אלו היו העוונות שלא כופרו על ידי התרנגול שחג במעגלים סביב ראשי, תוך שאמי מתפללת "זאת חליפתך, זאת תמורתך, זאת כפרתך," עוברת לאידיש ואומרת: "שלוימה צים לייבן, די הון צים טוייט" ("שלוימה לחיים, התרנגול למיתה"). בסופו של טקס הוודו הזה הייתי צריך לבעוט קלות בתרנגול המבועת...

באותם ימים ניחנתי בזיכרון מדויק. ידעתי שכמות העבירות שלי זעומה, ושהתרנגול לא חייב מיתה לכפרתי. להיפך, אם היה משהו שהציק על מצפוני, הייתה זו העובדה שאפשרתי לתרנגול למות תמורתי - הרגשתי כמי שנושא באחריות לחייו. וכאילו כדי להדגיש את חוסר ההיגיון שבכך, דווקא השוחט שאליו הלכנו כדי להרוג את התרנגולים האומללים היה האדם המבחיל, זה שנטפל לילדים בפינות המבודדות שבמקווה ומחטט בגופינו.

כשלא היו ילדים בקרבתו, הוא היה מתחכך אל מול הקיר, מתנודד בתוך המים הכהים, מניע את האגן שלו כמו בתפילה, עם בולבול זקור, דק וארוך, שנראה כמו עפרון מחודד.

הרב שמעון קראו לו, ואמי הייתה מבקשת ממנו: "מעך א-טוייבא ראב שימע'ן" - שיעשה טובה...

אם מישהו היה זקוק למחילה וכפרה, היה זה הוא.

חופש

במקום להלוויתו של אחי, בחורף קשה, נסעתי לפולין.
מעל אדמת גרמניה נקלע המטוס לכיס אוויר וצנח כמה מאות מטרים.
אינסטינקטיבית לפתתי את מסעד הכיסא. זה לא עזר. הכיסא צלל איתי.

הבחורה במושב שלידי, בלונדינית מגונדרת בחליפה מחוייטת עם סיכת זהב בדש צווארונה - סוכנת מכירות של Xerox, נעצה את ציפורניה העשויות בבשר זרועי. היא חשבה בטעות שאני הכיסא, אחר כך הקיאה את מרבית הארוחה בשקית נייר. שארית הארוחה נזלה במורד מכנסייה.

20 שניות ארכה הנפילה הזו.
20 שניות שבמהלכן לא נשמתי ולא חשבתי.
רק תחושה של פחד מצמית, חוסר אונים משתק ובטן מתהפכת.

המטוס נחת בוורשה - וטוב שכך. הריח בחלל המטוס לא היה נעים. הבלונדינית המגונדרת שלצדי לא הייתה היחידה שהקיאה.

נסעתי לפולין. ביקרתי בוורשה, קטוביץ וקרקוב לפני שאזרתי אומץ לנסוע לאושוויץ. בקרקוב, כמו הרבה תיירים אחרים בעיר, נכנסתי לחנות עתיקות ליד הרובע היהודי וחיפשתי יודאיקה. המוכר מצא עבורי ספר ישן, משנת 1880, כתוב בכתב רש"י.

שמחתי לראות שאני מצליח לקרוא ולהבין את הכתוב, זו הייתה תחושה מוזרה. כתב סתרים שלא ראיתי מעל 30 שנה מתבהר מול עיני, הסימנים הופכים למילים, שצוברות משמעות וטומנות בחובן אוצר של מושגים ודימויים שדומה היה שנקבר כבר מזמן, לצד רבדים רבים מילדותי. רבדים שנברתי בהם בעקבות מותו של אחי.

20 יורו שילמתי על הספר - כנראה שאין הרבה קוראים בכתב רש"י בקרקוב.

ואז נסעתי לאושוויץ.

מי מכם שהיה שם וביקר בחדרי העינויים, מי שעמד אילם מול ערימות הנעליים, מי שלא שלט בדמעותיו מול הררי השיער והצמות הזהובות, לא צריך את המילים החיוורות שלי, לתאר את מה שמלים אינן יכולות לתאר. הזעם הכבוש, השיניים החורקות, הלחי הרטובה והאגרופים הקמוצים לא מצאו נוחם.

שעות הסתובבתי שם, צועד על האדמה הקפואה מתחת לשמיים נמוכים ושפופים, שכמו מבטאים הזדהות באפרוריותם. מביעים הבנה עם התסכול המבעבע בדמי. העצים הערומים מול ההריסות המכוסות שלג דוקר, שלוליות הבוץ בשבילים המהודקים, הקרירות הנושבת מדרגשי שלוש הקומות, הקרח על מדרגות ביתן 11 וטיפת המים שקפאה על חוד גדר התיל.

כל אלו חידדו עבורי את הסיבה עבורה נסעתי - לנסות להבין את אבא. ידעתי שם שחבטות המקל ושריקות החגורה על בשרי היו רכות בהשוואה לפרגולים ולמסכת הייסורים המתמשכת שהוא חווה שם, מבלי לדעת אם יזכה לראות אפילו זריחה נוספת. שלא כמותו, לא ראיתי שם את עשן המשרפות.

הוא ראה אותו יותר מדי פעמים. הוא גם זכר את הצבע השחור - כפתחו של הגיהנום, העשן של מאמע וטאטע. שם, לרגלי הארובות המנותצות - סלחתי לו.

חופש

מתייפח, מסתיר את דמעותי, חזרתי למלון. עלעלתי שוב בספר העתיק שקניתי. הגעתי לפרק העוסק בכפרת עוונות. הספר היה במצב טוב.

ככל הנראה, הספר לא עבר את מסכת התלאות שעברו שם האנשים. לא היה שם על הספר ולא יכולתי לנחש למי הוא היה שייך לפני שקניתי אותו.

חשבתי - האם בעל הספר סובב גם הוא, כמוני, תרנגול סביב ראשו?

האם גם הוא מלמל את שמו שלו - לחיים, ואת התרנגול למיתה?

ומי מהם הלך לחיים ומי למיתה? מי למחנות ומי לגזים?

ובראשי זמזם השיר של ליאונרד כהן ששמעתי כל כך הרבה פעמים עם ליפא אחי, הקלרינט המתייפח העלה דמעות שזלגו ונספגו - נבלעו בצווארון הסוודר.

והאם שם, בטרבלינקה, על הרציף או בתאים הסגורים, כשהגז החל זורם מראשי המקלחות, האם הם עוד חשבו והיכו על חזם בנשימות אחרונות: אשמנו, בגדנו, גזלנו ,חטאנו,

פ   ש   ע   נ   ו.


נכתב: פברואר 2012; פורסם: אפריל 2015



חברים ב- עוצב על ידי