אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

אני מנסה להיזכר באותו תשעה באב לפני בערך 5 או 6 שנים

סיפורו של ד.

אני מנסה להיזכר באותו תשעה באב לפני בערך 5 או 6 שנים. באותה תקופה שעוד לא היו ספיקות, שפשוט חונכתי לדבר מסוים וזה היה נראה פשוט וטבעי.

אני זוכר שהגעתי עם האבא והאח לבית כנסת שתמיד נהגנו ללכת אליו בתשעה באב מסיבה כלשהי. הבנתי עוד בבית הספר שתשעה באב הוא יום אבל, יום עצוב שמתענים בו ומקוננים על אבלנו הרב, שהרי נחרב בית המקדש וכך האומה היהודית וכו' וכו' וכו'.

אבל אני יושב שם על הרצפה ובכנות עם עצמי, אני לא מרגיש שום עצב, שום אבל. ממש כעסתי על עצמי. איך זה שאני לא מרגיש אבל ביום כל כך נורא, מה - לא אכפת לי מבית המקדש?? אין לי לב?? הסתכלתי על המתפללים השונים. היה קשה לי לדעת אם הם באמת מרגישים אבל כשהם צועקים תפילות ומרכינים את ראשם, או שמא כל זה מעושה, אולי גם הם מרגישים כמוני, אולי גם הם אינם מרגישים דבר לבית המקדש שנחרב ולא נבנה, וכך הם מחפים על ההרגשה הזאת בצעקות ובקימוט פנים.

כבר לא עמדתי בזה ושאלתי את אבי למה אני לא מרגיש אבל ואם זה בסדר. היה נראה כאילו שאלתי אותו שאלה מכשילה, כאילו הוא גם שאל את עצמו אותה שאלה פעמים רבות. והוא ענה לי שחשוב שאנסה שהרי זה בית המקדש והעיקר שאני אגיד את המילים בסידור וחזר מהר לשקוע בסידור העבה. אמרתי את המילים, מהתחלה עד הסוף, אבל האמת שזה הרגיש כל כך מיותר, כל כך מלאכותי, אני זוכר שספרתי כל פעם עוד כמה דפים נשארו, מתי זה כבר יגמר.

חופש

אני לא זוכר את השנים שאחרי זה, אבל אני זוכר שבשנה שעברה הלכתי שוב לבית הכנסת בתשעה באב לאחר לחץ של ההורים, אבל הפעם הלכתי לבית כנסת לבדי, לבית כנסת אחר, לא זה שנהוג ללכת אליו כל שנה. היה לי הרבה יותר ידע, יותר יכולת שיפוט. ומצחיק, או עצוב, ההרגשה לא השתנתה ואולי רק התעצמה. אנשים יושבים שם ומרמים את עצמם אני יודע שאם קצת הייתי יותר אמיץ באותו רגע הייתי יוצא מבית הכנסת כרגע סמלי.

לא, איני מאמין שאפשר להתחבר לאירוע שהתרחש לפני אלפי שנים, ואי אפשר לקונן על העבר לעד, לא משנה כמה חשוב היה בית המקדש. והאמת שבית המקדש באיזשהו רגע התבהר לי כממש לא חשוב, הוא כבר לא אור וזהב רוחני כמו שהצטייר בדמיוני פעם. היום הוא מבנה מעשה ידי אדם, שם נעשו פולחנים, טקסים מאגיים שונים ונשחטו שם פרות לאל שמעולם לא ענה ולא קיבל, רק אגדה שנועדה לשרש דת ואמונה לאותו אל.

אולי למעטים יש חיבור אמיתי רוחני כתוצר של חינוך, אך על השאר הוא נכפה, ע"י מערכת מגבילה ושמרנית שמתאימה לבודדים. רבנים לא יאמרו לי מתי להיות עצוב ומתי להיות שמח. אני, בשונה מאחרים מקבל את ההחלטות לבדי ואיני בובה על חוט. אני לא צריך שיגידו לי איזה מילים למלמל ומה חשוב שאגיד. אני אצור את המילים. את בעיותי אני אפתור, ולא אפנה אל אל בלתי נראה באשליה שהוא כבר יסדר הכל. אני אדם חופשי.

אני עוד לא החלטתי אם השנה אני אצום, אבל בטוח שאני לא אבקר בבית כנסת. במקום זה אמצא לי עיסוק קצת יותר מועיל ואמיתי.


אוגוסט 2006



חברים ב- עוצב על ידי