אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > החזרה בתשובה  לגירסת הדפסה     

מי שמאמין - יאמין, ומי שמבקש להצדיק את מעשי העוול - שימשיך לטעון שאינו מאמין

27 בנובמבר 2003
צופיה ודן מלר
מחברי הספר "שדים מגיחים מאפלה"
הוצאת זמורה-ביתן, 2000

לכבוד מר ארנון ומשתתפי פורום "דתיים-חילוניים" ב"תפוז",

אתר חופש העביר אלינו את המכתב הבא, לאור שאלה שעלתה באותו פורום, ובו מועלית כנגדנו טענה, שלכאורה אין אמת בסיפור על דינה:

בקשר למאמרכם המצוטט כאן על איך מחזירים בתשובה (מתוך הספר "שדים מגיחים מאפלה"), טוען משתתף בפורום שזה שקר וכזב.

האם וידאתם שהסיפור אמיתי? איך אני יכול להשתכנע לכאן או לכאן?

ואני מוסיף לינק נוסף מפורום "דתיים וחילוניים" בתפוז.

תודה
ארנון

על כך ענה אוהד, מצוות האתר, ואנחנו מצטרפים לדבריו:

אמונה היא זכותו של כל אדם. אותו משתתף בפורום אינו מאמין לסיפור? שלא יאמין. אנחנו מכירים אישית את מחברי הספר. את כל הסיפורים המובאים בו הם קיבלו מאנשים שחוו חוויות קשות אלו ובאו למפגשים של העמותה וסיפרו את סיפורם. המחברים גם ליוו אותם בחייהם למשך תקופות שונות והיו אתם בקשר שנים לאחר האירוע. זו האמת. מי שמעדיף לא לקבלה - זבש"ו.

אוהד מצוות אתר חופש

ולהלן תשובתנו שלנו:

שנו חז"ל: המוציא מחברו עליו הראיה. מי שטוען שהסיפור הוא שקר וכזב - חובתו להוכיח שטענתו אמת. מאחר שמדובר באירוע שהתרחש במקום מסויים ובזמן מסויים, ניתן לומר על דברים בהקשרו שהם "שקר" או "אמת" רק לזה שהיה נוכח באותו מעמד. אותו אדם שטוען שמה שכתבנו בספר הוא "שקר וכזב", חייב להיות אחד מהשניים: מתחרד שהשתתף באותו מעמד, או מטיף חרדי, שכיהן כמדריך באותו סמינר. אלא שגם בזה לא די, שכן לא פירטנו את שם הסמינר, מארגניו, מקומו ומועדו, כך שאותו ספקן אין כל בסיס לטענותיו. אדם כמותו גם לא יקבל תשובה אחרת לבד מהסכמה שמדובר ב"שקר וכזב", ולכן גם אין טעם להשיב לו, וגם אם נציג בפניו דברים מפי חברי העמותה, שהשתתפו באותם מפגשים, הוא לא יאמין להם, אלא לרב המנחה אותו בכל רגע ורגע מחייו. הדברים שנביא להלן אינם מיועדים למשמיצינו. דברינו אלה נועדו למשתתפי הפורום, שאינם מכירים את הפרשיות הכאובות, וחשוב שיידעו במה מדובר.

בספרנו "שדים מגיחים מאפלה" (*) העלינו 25 פרשיות כאובות - חלק קטן ממאות פרשיות אחרות - להן נחשפנו במהלך עשרים השנים האחרונות, במסגרת פעילותנו בעמותה ע.ל.ה.-חופש, שבין שאר יעדיה נתנה ועודנה נותנת תמיכה לכל אדם שחש עצמו נפגע מתהליך ההתחרדות ("חזרה בתשובה"). בהקדמה לספרנו כתבנו: "כל האירועים המתוארים בספר זה הם אמת. כל הפרטים המזהים את הנפשות הפועלות שונו מטעמים מובנים, ואין כל קשר בין השמות שבספר לפרשה כלשהי מהפרשות האמיתיות המסופרות בו... רק שם אחד נותר חשוף וגלוי, ברשות המשפחה ובהסכמתה - שמה של טלילה בן פורת ז"ל... הסיפורים בספר זה מובאים כפי שסופרו והושמעו באוזני החברים הפעילים בעמותה. הסיפורים תועדו... לאחר מכן הוסיפו פעילי העמותה ללוות את המשפחות שרצו בכך, ולתת להן סעד, תמיכה ועצה חברית ואוהדת".

אין שום סיבה לכך, שבגלל טלטלה נפשית של קורא חרדי זה או אחר, או גם של מטיף ופעיל באחת האגודות המיסיונריות הפועלות בשירות המימסד החרדי, נחשוף כאן שם של אדם, ש- (1) ביקש במפורש שלא נחשוף את שמו; (2) עלול להיפגע פיסית או להיות נרדף חברתית בידי אנשים אלימים בחברה החרדית, וכבר היו דברים מעולם.

"דינה" - האישה שחשפה את סיפורה בקטע "שדים מגיחים מאפלה", איננה מוכנה להיחשף, ואנחנו מבינים לליבה. ובכל זאת, על מנת לעשות מאמץ מיוחד עבור אלה מגולשי פורום דתיים-חילוניים ב"תפוז" שדרכם ישרה ופיהם וליבם שווים, פנינו למירי ג', אחת הנפשות שהשתתפו בחשיפה בספר, והיא ניאותה לכתוב מכתב אישי לגולשי הפורום. מירי מוכנה כיום להיחשף בשמה (כמו גם העיתונאי יזהר המופיע בסיפורה), אבל סיבות שונות מונעות ממנה, בשלב זה, לחשוף את שמו המלא של אחיה. כדברים שמירי כותבת להלן - "למרות שכל זיכרון מעלה כאב רב" - רק מי שלבו לב-אבן לא יהיה מסוגל להבין את מניעיה שלא לחשוף את בני המשפחה, על אף השנים הרבות שחלפו מאז... בסיפור "רק לא צה"ל" מירי מופיעה בשם אורלי, אחותו של "אלי", הלא הוא ש'. כל המעוניין יוכל להשוות את הכתוב במכתבה זה לסיפור שהועלה מפיה לפני שנים, ופורסם בספרנו הנ"ל.

הנה, אפוא, מכתבה של מירי ג', שהתקבל אצלנו בתאריך 13.11.2003:

"לצופיה ולדן שלום,

לבקשתכם אני כותבת בקצרה ומנסה לתמצת, ככל האפשר, למרות שכל זיכרון מעלה כאב רב. אני מצרפת את המכתב. ניסיתי לכתוב את הסיפור נקי ככול האפשר מכעס (למרות שהכעס שלי רב), כדי שאנשים יהיו פתוחים ללמוד ולהבין שהעולם החרדי הוא מלכודת. אני מקווה שיבוא יום ואני ואלי נכתוב את הסיפור הזה ביחד.

אחי נחטף בידי חרדים!

נשמע לא מציאותי, לא אמיתי, אבל הסיפור של משפחתי הוא סיפור של משפחה תמימה עם כבוד למסורת. משפחה שבה אחות אחת חזרה בתשובה והתנתקה כליל מהמשפחה. היום יש לה 9 ילדים, וזה כל מה שאני יודעת עליה. יש לי אח, שעמד לפני גיוס, ובדרך ללשכת הגיוס תפס אותו רב שמקורב לאחותי החרדית, שאמר לו שכתוב - שאם הוא יתגייס לצבא הוא יחזור בארון מתים. אחי פחד ונעלם לתוך הישיבות החרדיות, כשהמשפחה לא מבינה מה קרה לאן ש' נעלם? במקביל הגיעה המשטרה הצבאית הביתה, ובאגרסיביות חיפשה אותו בבית באמצע הלילה.

והורי היו כואבים ומבולבלים...

אחותי התחתנה עם אברך חוזר בתשובה. הורי קיבלו תאריך שבו אחותי מתחתנת, כשהרב והרבנית לקחו את תפקיד ההורים. הורי הכואבים הגיעו לחתונה כואבים מבולבלים וחסרי אונים. לחתונה הגיע גם אחי ש' לבוש בשחורים, עטור זקן כבד ונראה כבן 50, למרות שבקושי מלאו לו 18... אך הורי ראו אותו לשנייה מכיוון שהגיעה המשטרה הצבאית ולקחה את אחי לכלא צבאי. באותו בית-כלא הרבנים נפגשו עם אחי בחופשיות, לעומת הורי - שהותר להם ביקור שבו ש' סירב לדבר ולהביט בהם, ולא הפסיק להתנדנד ולהתפלל. הורי יצאו מביקור זה כואבים ועצובים.

לאחר שבוע שיחררו את אחי לחופשה מבלי לידע את המשפחה, ומאז נעלמו עקבותיו. דאגנו לו, מכיוון שבתקופה זו נרצחו חיילים שנסעו בטרמפים באזור (אילן סעדון ז"ל), ולא ידענו האם הוא בישיבה, או שחלילה קרה לו משהו? אמי החליטה להילחם, ופנתה לצבא ולחרדים, אבל נתקלה בקירות אטומים. אמי פנתה גם לעיתון "כל העיר" בירושלים והעיתונאי יזהר באר החליט לכתוב את סיפורו של ש'. אני והעיתונאי יזהר הסתובבנו בין הישיבות וחיפשנו את אחי. השארתי מכתב בכל מקום, שאומר: ש' - רק תן סימן חיים, ואנחנו לא נתערב תהיה היכן שתהיה.

החיפוש אחרי אחי גרם לי להכיר עולם שלם שלא הכרתי לפני כן. חיפשנו בכל הישיבות ולמדתי להכיר את העולם החרדי, את האנשים התמימים שנכנסים מתוך נאיביות לעולם זה ואת המנהיגים את הרבנים שמשתמשים בכל הכלים. אין קו אדום. ימים אלו היו ימים כואבים שנעו בין תקווה לייאוש, ואני הייתי רק בת 22, מנסה לגבש את תפיסתי על החיים על המציאות, ומנסה לגבש את עצמי כאדם.

אבל לא הייתי עוברת את הכאב של הימים הקשים הללו ללא התמיכה הצמודה שקיבלתי מטלילה. טלילה בן פורת היתה אישה מיוחדת מעמותת ע.ל.ה., גרפולוגית שחקרה כתבים של חוזרים בתשובה ומצאה שהחזרה בתשובה מכניסה את החוזרים למצבים נפשיים קשים בדומה לסמים. במקביל יזהר כתב כתבות ענק בעיתון על החיפושים אחר אחי.

ירושלים רעשה מהכתבות, והחרדים שלחו אלי חוקר פרטי במסווה, וטלפונים רבים, שכללו איומים קשים. אמי קיבלה טלפונים מהחרדים שאמרו "אם הבת שלך תמשיך בחיפוש אחר אחיה את תמצאי את הגוויה שלה...."

בחיפוש עם יזהר העיתונאי הצלחנו להבין שאחי נמצא בישיבת ע.ה., אבל לא ידענו היכן הסתירו אותו. פנינו לרב הישיבה עם אבי, והתחננו רק שיתן אות חיים, לא אכפת לנו היכן הוא. אבל הרב אמר לאבי "אתה תראה את בנך רק שתביא לו שחרור מהצבא"... אבי לראשונה בחייו הרים יד על הרב ואמר לו "אני אבא של ש', ואתה לא תציב לי תנאים". אני נבהלתי, אבל לראשונה בחיי הבנתי שאלימות בהחלט מפחידה את החרדים, ודרך אלימות אפשר להצליח במלחמה אתם.

זה זעזע את עולמי, מכיוון שלמדתי חינוך ולא רציתי להאמין שאלימות תביא לתוצאות. ואכן באותו יום קיבלנו מכתב מש', לא בכתב ידו, שאומר שהוא בסדר. במקביל הופעתי ב"ערב חדש" וביקשתי מהצבא שיסייע לנו, מכיוון שש' חייל, הם חיילו אותו, ולכן הם חייבים למצוא אותו.

יום אחד הגיעו אלי יחידה של הימל"ם - זו יחידה מיוחדת של המשטרה, ואמרו לי שהם ימצאו את אחי בתוך 24 שעות. לא האמנתי, ואכן תוך 24 שעות פגשתי את אחי. אבל זה לא היה ממש אחי. לחדר נכנס אברך. מביט ברצפה ומסרב לדבר איתי. מתנדנד ומתפלל ללא הפסקה. ואני עמדתי ובכיתי ובכיתי אבל אחי כבר לא היה שם. בביקור של אימי הוא נשבר ובכה, אבל המשיך להתנדנד ולהתפלל ללא הפסקה.

אך השבר הגדול יותר היה כאשר הצבא שפט אותו. עורך-דין מטעמנו יצג אותו, אבל אחי פיטר אותו ולקח עורך-דין שהחרדים נתנו לו, ובמשפט הוא אמר, שש' היה ילד מוכה, וסיפר סיפור ילדות אומלל שלא תאם כלל את המציאות. אמי התעלפה במשפט, והורי החליטו לוותר ולהניח לו.

לאחר חודשיים, חברה של אמי שעובדת בבית חולים לחולי-נפש סיפרה לה שש' מאושפז שם, והוא התחנן בפניה שתקרא לאמו. אמי הגיעה והוא אמר "אמא! תעזרי לי! קחי אותי הביתה!" ואמי אמרה: בתנאי שאתה מתנתק מהחרדים.

ש' הגיע אלי לתל-אביב חרד ומבולבל. הוא אמר שהוא רואה הכל מטושטש. אז הלכנו לאופטיקאי, שהיה המום ואמר שאחי הלך עם משקפיים לא מתאימות בכמה מספרים. אחרי שהחלפנו משקפיים הוא אמר "ואוו! אני רואה מצוין". מסתבר שמהתחלה החרדים נתנו לו כדורים שטישטשו אותו, והמשקפים שהרכיב לא התאימו לו.

קניתי לו בגדים חדשים וגילחנו את הזקן, ופתאום הוא חזר להיות עלם צעיר ונאה. כשאמא שלי ראתה אותו היא לא הפסיקה לבכות. לקחתי אותו לראות סרט והוא אמר "מירי - אני לא מבין"... לקח לו כמה שנים כדי להצליח לראות סרט ולהבין אותו, להצליח לקרוא ספרים ועיתונים.

היום ש' ממשיך להתפלל, אך אינו חרדי. הוא ממשיך לבחור בש"ס ועובד למחייתו. ש' כיום מעל גיל 30 ואינו נשוי, ומתגורר עם אמי.

יש כאלו שיאמרו שהוא לא נחטף, אלא הלך מרצונו. אך אני ומשפחתי יודעים, שהחרדים גנבו את נפשו, והפעילו עליו מערכת של פחדים ולחצים נפשיים, ולאורך כל התקופה הלעיטו אותו בכדורים מטשטשים. ולבסוף, אחרי המשפט, הם שמו אותו בחדר חשוך וקטן ונתנו לו לשטוף את השירותים והמטבח בישיבה. לאחר ששמו נרשם בישיבה, ועליו הם קיבלו כסף מהמדינה, הם זרקו אותו למוסד לחולי נפש.

הסיפור הזה הוא אבסורד של תמימות וניצול. והוא רק אחד מהסיפורים הקשים של משפחות שלמות שנהרסות ושל רבנים הדואגים לרווחתם על חשבון אנשים תמימים, ובשימוש לא ראוי של הדת".

עד כאן סיפורה המעודכן של מירי ג'. מי שמאמין - יאמין, ומי שמבקש כל דרך להצדיק את מעשי העוול של המיסיון החרדי - שימשיך לטעון שאינו מאמין. בעינינו הוא בבחינת "אם לא תאמין כי לא תיאמן". אגב - סיפור אחר של אחות של מתחרד התפרסם באתר חופש, ואין לנו ספק, שחסרי-האמון ימלאו אחר צו רבניהם, וגם בו לא יתנו אמון.

בברכה,
צופיה ודן מלר
27.11.2003


(*) את הספר "שדים מגיחים מאפלה" ניתן לרכוש בזול ברשת "צומת ספרים" בכל הארץ. על הספר ניתן לקרוא באתר חופש.


יוני 2004



חברים ב- עוצב על ידי