אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

מפרי עץ הדעת -
פרשות השבוע בפעמת הזמן

מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן

מנחם כותב:

בעקבות הופעתו המרשימה של הספר "מפרי עץ הדעת" - פרשות השבוע בפעמת הזמן ( צופיה ודן מלר, משה גרנות) אני מבקש להעיר: חז"ל אמרו: "שבעים פנים לתורה", ואחת מפניה מוצג בספר זה, אשר מפרש את התורה באמצעות הפרשות השבועיות, כנכס לאומי היסטורי וכבסיס ממנו צמחו השורשים של עם ישראל, ארץ ישראל והאמונה המונותיאיסטית.

הבעיה הקשה ביותר בדרך פרשנות זו היא התמודדות עם אירועים, התנהגויות וערכי מוסר עם מוסכמות החברה במאה ה-21. בסמינר למורים נוצרים-קתוליים שבו השתתפתי, נשאלתי על ידי אחד המורים, איך ניתן ללמד תלמידים את התורה העברית (הברית הישנה) אשר בה מופיע האלוהים כאיש מלחמות, המצווה על משה את השמדת עמי כנען ושאר מעשי אכזריות. תשובתי הייתה, שכאשר מלמדים את התורה, יש לזכור ולהסביר את הנורמות הנהוגות באותם ימים בהם התרחשו הדברים, ואת הרקע המציאותי שבו הם נכתבו ונערכו.
לא ניתן בשום אופן לקבוע אמות-מידה שלנו לגבי אירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים. התהוות התורה, כפי שהיא קיימת היום, היתה תהליך אשר נמשך מאות שנים על ידי העברת מידע מדור לדור, תחילה בעל פה ולאחר זאת בכתב. העריכה נערכה הרבה לאחר ההתרחשויות, בדיעבד, כאשר המגמה הייתה לתת לגיטימציה אטיולוגית לדברים שבעבר, שכבר לא ניתן לשנותם, ואשר יצרו את המציאות שבה נערכו הדברים. ההכרה בעובדות אלה היא תנאי מוקדם לכל חקר התורה.

בדיון בפרשת בראשית, אשר בו מתוארים בריאת האדם (זכר ונקבה), ישנה התייחסות מאוד אינטנסיבית וקשה למעמד האישה אשר נקבע כבר עם יצירתה כנחות לגבר. תיאורים אלה מתבססים על מציאות חברתית קדומה אשר קיימת עד היום ברוב חלקי העולם המזרחי ובאזור בו אנו חיים (אפילו בשוויצריה קיבלו הנשים את זכות הבחירה רק במאה העשרים). תופעה זו איננה "דתית-יהודית" אלא חברתית עולמית הקשורה לתהליך האבולוציוני של האנושות. תמוה בעיני שעד היום טרם נשמעו מחאות משום תנועה חילונית או פמיניסטית נגד השימוש של המילה "בעל-בעלי" במקום "איש-אישי" בשפה העברית, כאשר משמעות ה"בעל" היא בעלות.

אך למרות מעמדה הנחות של האישה במציאות הקדומה, דווקא בתורה ממלאת האישה תפקידים מכריעים לגבי ההיסטוריה התנכית-יהודית, ולהלן רק מספר דוגמאות:

האישה הראשונה, חוה, היא אשר נותנת לאדם את הדעת הפוקחת את עיניהם;
שרה, אשת אברהם, היא אשר קובעת את ממשיך זרעו. היא גורמת לגירוש בכורו ישמעאל ובכך מעבירה את הירושה והרצף ליצחק. ללא מעשה זה הירושה הייתה עוברת לבכור;
רבקה גם היא גורמת לשינוי בתהליך הטבעי של העברת הברכה והירושה לבכור והיא שולחת את יעקב לקבל את הברכה שיצחק התכוון לתת לעשו;
בנות צלפחד (במדבר כ"ז / 1) - סיפור זה מהווה מהפך בנורמות הקיימות כאשר זכות הירושה ניתנת גם לבנות (כאשר אין בנים). דרישה זו מצד נשים בעלם הגברי של אתם הימים, היא ממש מאבק פמיניסטי למען זכויות האישה אשר הצליח לשנות סדרי בראשית.

כך יש עוד ועוד דוגמאות בתורה, אשר מצביעות על ניסיונות של חקיקה חברתית מתקדמת במסגרת המוסכמות החברתיות והמציאות של אותם ימים. אכן, צריך הרבה אמפתיה כדי להבין דברים שהתרחשו בעולם מושגים כה שונה מפעמת הזמן שלנו.

מנחם.

מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן

ד"ר צופיה מלר משיבה למנחם:

אני מעריכה מאד את הכנות שבה נכתבו דבריך, מנחם. כנות - כן, אבל עקביות לוגית - לא ולא. אנסה להשיב על דבריך ראשון ראשון ואחרון אחרון.

א. אתה מדגיש שאיננו רשאים לדון את אירועי העבר הרחוק על פי נורמות, ערכי מוסר ומוסכמות של החברה במאה ה-21. אכן. הייתי מסכימה איתך לו הסכימו גם כל מאמיני הדתות המונותיאיסטיות - ואדבר ספציפית על היהדות, ולא על השתיים האחרות - לוותר על כפייתן של אותן נורמות ומוסכמות, והחלתם של אותם ערכי-מוסר גם על חיינו כאן ועתה. ואולם - אם דורשים מאתנו לקדש גם היום את תרי"ג המצוות, למשל, ולנהוג לפיהן, ולנהוג גם היום לפי נוהגים וטכסים מלפני אלפי שנים (האישה כקניין לבעלה בנישואין, למשל, או חוסר זכותה לתבוע גירושין על בסיס שווה לזה של הגבר, כדוגמה שנייה) - אין אנו יכולים שלא לשפוט תביעות אלה, הנתבעות מאתנו היום, אלא על פי אמות המידה המוסריות של היום. הייתי מוותרת על שיפוט זה וביקורת זו, לו הסכימו אנשי המימסד הדתי להשאירם כפרק בהיסטוריה האנושית והיהודית, ולא להחילם עלינו כאן ועכשיו. אבל ממה נפשך - אם עלינו גם להתנהג לפי עקרונות אלה כאן ועכשיו - זכותנו וחובתנו גם לשפוט ולבקר עקרונות אלה, ולהחליט אם מוכנים אנו לחיות לאורם כאן ועכשיו - על פי אמות-מידה של זמננו!

הביקורת שלנו, לסיכום חלק זה של תשובתי, אינה תובעת שינוי העבר, שכפי שטענת - ובצדק, כמובן - "לא ניתן לשנותו". הביקורת שלנו נועדה לשנות את ההווה והעתיד, אותם חייבים אנו לשנות אם בכוונתנו להיות מוסריים יותר, צודקים יותר, שוויוניים יותר, ובקיצור - יותר הומניים!

ב. בחלק השני של תשובתי אתייחס לאותן נקודות ספציפיות שאתה התייחסת אליהן: נכון שיש בתורה התייחסות חיובית לאישה יותר מכפי שעולה מן הפרשנות החז"לית המאוחרת שלה, וממילא - מההלכה היהודית של ה"שולחן ערוך" של ימינו, אבל מכאן ועד לתיאורה והצגתה של האישה באור חיובי ושוויוני ממש עוד רבה הדרך. אשתמש, כאמור, בדוגמאות שלך:

חווה, אמנם, היא שנתנה לאדם את הדעת, והיא שפקחה את עיניו. אמת ויציב. אבל מדוע מתארים זאת המקרא והפרשנים המאוחרים - ביהדות ובנצרות - כחטא? ולא סתם כחטא, אלא כחטא הגורר בעקבותיו עונש כבד מנשוא, וכוונתי לא רק לעצב הלידה אלא - ובעיקר - לשיעבודה הנצחי של האישה לגבר! האם זה צריך להיות שכרו של זה אשר "פוקח עיניים"? האם היו אנשי המימסד הדתית הנוצרי מוכנים שייענשו הכמרים על שהם "פוקחים את עיניהם" של בני-עדתם ומאלפים אותם בינה? האם היה המימסד הדתי היהודי מוכן להעניש את רבניו על שהם מאירים את עיניהם של צאן מרעיתם ומלמדים אותם כיצד עליהם להתנהג? מדוע העונש לאישה, אם כל כך חיובי וראוי הוא המעשה שעשתה? על מעשה חיובי אין מענישים, ואתה הוא זה שמנסה להחיל את פרשנותך (והרואה את חיובי שבאכילה מעץ הדעת) על הטקסט המקראי התמים, שפירש אותו באור שלילי הראוי לעונש!

שנית - שרה, אשת אברהם, היא שקבעה את ממשיך זרעו, אתה אומר, ורואה זאת ברוח חיובית. כן רואה אתה גם את השינוי שגרמה רבקה באור חיובי. צר לי, אבל אני רואה את הדברים אחרת ממך:

שרה השיגה את רצונה - שבנה יירש את אביו, ולא האח הבכור - כרצון טבעי של כל אם, שרוצה בהעדפת בנה כיורש. כך גם היו נשותיו של דוד ושל שלמה נאבקות זו בזו כדי להמליך את בניהן אחריהן ולזכות במעמד היוקרתי של אם-המלך, או אם יוצר השושלת. האין זה טבעי וברור? מה שאינו קביל עלי הוא הדרך השלילית שבה זה הושג: לשלוח המדברה למוות את שפחתה ובנה רק משום החשש, שמא יזכה גם בן-הגר בנתח מן הירושה. זה מעשה לא מוסרי בלשון המעטה, ומעשה פלילי במושגי זמננו. אני הייתי מתביישת במעשה כזה, ולא מרוממת אותו, ודאי לא שמה אותו כסמל לחיקוי ולהערצה. אשר לרבקה - כאן קשה אפילו יותר לסלוח לה, כי כאן היא ממש מפלה בין שני בניה שלה! האפלייה בין הבנים היא הגורם לשנאה, ואף לרצח: כמו באפלייה שמפלה אלוהים לטובה את הבל - היא שגרמה לקנאתו הרושפת של קין אחיו.

אבל יותר מזאת: הנשים באותה תקופה נאלצו לנקוט דרכי-עורמה כדי להשיג מה שמגיע היום - לפי עולם ערכינו ומושגינו דהיום, לכל אם - להיות צד שווה בקבלת ההחלטות על גורל הבנים והבנות. רבקה נאלצה לרמות ולהסית את בנה למעשה מירמה, כי החברה לא איפשרה אז לנשים להיות צד בהחלטות המשפחתיות. זה, שוב, אינו מן הערכים שהייתי מציעה לאמץ ולקדש!

בנות צלפחד, אכן, גרמו אף הן לשינוי קל בחוק, דהיינו - נותר בעינו החוק שהבנים יורשים והבנות מנושלות כליל מן הירושה, ואילו רק במקרה שאין שום בן-זכר במשפחה, רק אז רשאיות הבנות לרשת. תודה רבה! לא אחי האב, ולא בן אחי האב, ממש כמו בתקופת המקרא - אלא הבנות עצמן - זוהי אמנם רפורמה שהיה ראוי לה שתתקדם לקראת שוויון, אבל - מה קרה במשך אלפי השנים שחלפו מאז? מדוע גם היום אין הבנות זכאיות לרשת את אביהן ואת אימן על פי ההלכה היהודית? מדוע אין האימהות זכאיות גם היום לרשת את בעליהן, אלא רק הבנים הזכרים במשפחה? אם לא נקום ונבקר, ונצביע על השלילה - כיצד ומתי יבוא השינוי לטובה?

מסתבר, שלא די באמפתיה כדי לשנות ולהזיז דברים. אמפתיה יש לנו, אבל אחרי אלפי שנים, מסתבר שצריך יותר מזאת. הספר "מפרי עץ הדעת" הוא שעושה צעד באותו כיוון: ניסיון להצביע על הקיפוח, האפלייה והעוול, כדי לתקנם לעתיד.

בכבוד רב,

ד"ר צופיה מלר

מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן

שירה מוסיפה הערה:

תמיהתך, מנחם, על שלכאורה "טרם נשמעו מחאות משום תנועה חילונית או פמיניסטית נגד השימוש של המילה 'בעל-בעלי' במקום 'איש-אישי' בשפה העברית, כאשר משמעות ה'בעל' היא בעלות" היא משום שאינך יודע, שמחאות כאלה נשמעות גם נשמעות, ולא רק בחוגים פמיניסטיים. יותר ויותר משתמשים היום במונח "אישי" במקום "בעלי". קיים קושי עצום בביטול מושגי-יסוד במסורת הלשונית של עם, אבל ככל שרעיון השוויון של האישה לגבר יגבר ויעמיק בחברה שלנו, כן יפחת השימוש הפסול והמעליב במילה "בעל" או "בעלי". אני, למשל, אינני משתמשת במילים אלו, ואישי הוא אישי, ולמילה "בעל" אין קשר לשנינו כבני-אדם הנשואים זו לזה, לבד מהיותנו בעלים של רכוש משותף.



חברים ב- עוצב על ידי