אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

"ואתה אומר שאין אלוהים"

מאת רז מנור

להלן קטע שכתבתי לאחר המסע לפולין בתחילת כיתה י"ב

"הטקס ממש ריגש אותי", "ממש טקס יפה" - אלו הדברים שנשמעו ביציאה ממחנה המוות מיידנק. אבל לא אני. המקום הנורא, ערמות הנעליים, הר האפר, ושאלות בלי תשובה, לא היום, לא מחר ואולי אף פעם לא. וביציאה ממאידנק מסתכלים לשמיים ורואים מגן דוד מצוייר בעננים. בתור לא מאמין, אתאיסט אולי, מחפש הסבר וחבר שלי אומר לי משפט שילווה אותי אולי לכל החיים "ואתה אומר שאין אלוהים".

אחרי שבוע בפולין השאלה הזאת פתאום הכתה בי. האם אני חוזר ארצה מאמין, לא מאמין, חוזר בתשובה? כיצד יכול להיות אלוהים, אל רחום וחנון, אחרי מה שראיתי. קברי אחים, משרפות, נעליים, שער ו-7 טון אפר - ואיך יכול להיות אלוהים? ועובדה, היה מגן דוד בשמיים. וגם אם צייר אותו מטוס של חיל האוויר הישראלי (ואכן מסתבר שזה מה שקרה) (1) - מדוע דווקא שאני שם? האם אלוהים, שמבחינתי אינו קיים, רוצה להגיד לי משהו אחר?

עד המסע לפולין שאלת הדת הייתה מבחינתי שאלה סגורה לחלוטין - אין אלוהים כי אין לי שום סיבה להאמין שיש אלוהים. הרי אלוהים הוא מושג הנוגד את כל הלוגיקה שאותה אני רואה מתקיימת.

אבל אחרי פולין שאלה זו נותרה פתוחה וחסרת תשובה. מצד אחד הזוועות לא מאפשרות קיום של אלוהים. אלוהים לא היה מרשה את זה. מצד שני אנשים שרדו והמשיכו להאמין. אם הם, ששרדו את הזוועה והתופת, יכלים להתחזק באמונתם, אז אולי כן ישנו אלוהים.

בפולין קרו הרבה דברים. אולם שלושה אירועים וסיפור אחד הם אלו שגרמו לי לשאול שאלות אלו. האחרון שבהם הוא אירוע המגן-דוד שעליו סופר בהתחלה. הראשון שבהם היה השקיעה באושוויץ. רמז דק, אולי לא, אני עדיין לא יודע. אני כן יודע שהיציאה ממחנה המוות אושוויץ הייתה בשעת שקיעה. השמש ששקעה מאחורי סבך העננים גרמה לשמיים להראות כאילו הם בוערים באדום עז של שקיעה. האם זו תופעת טבע מקרית? או שמשהו רוצה להגיד לי משהו ו"מבעיר" את שמי אשוויץ.

האירוע השני היה במשרפות במאיידנק. רציתי להדליק נר זיכרון, אבל הגפרור לא נדלק. רק לאחר ארבעה ניסיונות הגפרור נדלק ואז ניסיתי להדליק את הנר. גם הנר לא נדלק. רק כאשר הגפרור כמעט נגמר והיד כמעט נכוותה הנר נדלק. כאילו הוא לא רצה להידלק. ובאוטובוס חזרה חשבתי - אולי האש פשוט לא רצתה להידלק שוב במשרפות מאיידנק - שם היא בערה יותר מדי.

בזמן ההרהור בשאלות חסרות-תשובה אלו אני נזכר בסיפור על איש אחד שהיה ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה. גם כשכבר ידע שהוא נוסע אל מותו, והיה ברור שאין לו כל דרך להינצל הוא כתב שיר - "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח..." (2). כיצד אדם יכול לכתוב שיר כזה לאחר שהמשיח בגד בו והפקיד אותו, ואתה כל משפחתו וחבריו למוות. ואם אדם יכול להאמין "באמונה שלמה" למרות כל הזוועות ואובדן התקווה, אולי יש בסיס לאמונתו?

השאלה, כמו רבות אחרות, נשארה מבחינתי פתוחה. עד היום - חודשיים אחר כך - עדיין אני לא יודע מה התשובה שלי לשאלה, אם בכלל אני אדע אותה. "ואתה אומר שאין אלוהים" - אז אני פשוט לא יודע.

חופש

(1) ניצן מצוות חופש מעיר:

האירוע שרז מתאר - ציור מגן דוד - או "ראש חץ" - בוצע בידי מטוסים ישראליים בשמי מחנה ההשמדה בשנת 2003, כששים שנה לאחר השואה, כאירוע לזכר הקורבנות, ואף זכה לביקורת לא מעטה בשל האופי הצבאי שניתן לטקס - ראה:

למרות המחאות, נערך מטס הצדעה באושוויץ

באושוויץ מתנגדים למטס חיל האוויר הישראלי

חופש

(2) דן מצוות חופש מעיר ומגיב:

מה שרז מתאר כשיר שנכתב בידי אחד מהנידונים למוות בשואה אינו אלא פיסקה אחת בתפילה יהודית ידועה, המהווה חלק מתפילה המתמצתת את 13 עיקרי האמונה היהודית לפי הגדרת הרמב"ם - ראה ויקיפדיה:

עיקרי האמונה היהודית

הפיסקה ה-12 של התפילה, העוסקת בביאת המשיח - "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח" הולחנה בצורות רבות הרבה לפני השואה. השיר, מן הסתם, הושר בפני האיש, ולא חובר על-ידו.

- * - * -

רז מבטא ברשימתו התמציתית רגשות טבעיים של אדם נורמלי, שניצב המום אל מול שואה בלתי מובנת ושאינה נתפסת. רגשות אלו מוליכים כמעט כל אדם לכיוונים מחשבתיים שונים, כשכל גירוי, אירוע, תקרית או סממן המלווים את סערת הנפש העמוקה, עשוי לעורר רעיונות שונים, מציאותיים או דמיוניים. רבים מאתנו נסחפים ברגשות אלו, ומבקשים לראות באירועים/תקריות מקריים סימן למשהו. הנפש האנושית מבקשת, מן הסתם, שיהיה משהו, שדברים לא יקרו סתם כך, שלא תהיה מקריות בשום דבר, ושאירועים סמליים לא יישארו כאלה, אלא יסמנו בפועל כיוון על קשר מהותי בין הרגש לאירוע. אלא שמציאות חיינו מלמדת, שרגשות לחוד, חשיבה לחוד, ועובדות לחוד.

רז מפרט ארבעה אירועים/תקריות בהם נתקל במסגרת ביקורו במאיידנק, המסמנים מבחינתו אפשרות לקשר מיסטי בין המציאות עימה התמודד במפגשו עם שרידי השואה, לבין אותו משהו, שמעורר בנפשו ניצוץ של אפשרות (בלתי מובנת אמנם) לקשר עם גורם מכוון, שבמקום אחד בדבריו הוא מתמצה במושג 'אלוהים':

  1. אם הם, ששרדו את הזוועה והתופת, יכלים להתחזק באמונתם, אז אולי בכל זאת יש אלוהים? ואם אדם יכול להאמין "באמונה שלמה" למרות כל הזוועות ואובדן התקווה, אולי יש בסיס לאמונתו?

  2. השמש ששקעה מאחורי סבך העננים גרמה לשמיים להראות כאילו הם בוערים באדום עז של שקיעה. האם זו תופעת טבע מקרית? או שמשהו רוצה להגיד לי משהו ו"מבעיר" את שמי אושוויץ?

  3. הנר לא נדלק. רק כאשר הגפרור כמעט נגמר והיד כמעט נכוותה הנר נדלק. כאילו הוא לא רצה להידלק. ובאוטובוס חזרה חשבתי - אולי האש פשוט לא רצתה להידלק שוב במשרפות מאיידנק - שם היא בערה יותר מדי?

לכל אדם הזכות להאמין כאוות-נפשו, כולל אמונה שלמה באלוהים, למרות כל הזוועות ואובדן התקווה שנלוו לרבים בשואת-אירופה. אלא שאין באמונה זו בסיס לאדם אחר להניח, שאמנם קיימת ראייה והוכחה לאותה אמונה. רז נסחף למערבולת רגשות מובנת, לגיטימית, אבל מסקנתו שגויה. לא משום שאין בסיס לאמונתו של אותו נידון-למוות אומלל, אלא שעצם אמונתו אינה מהווה ראיה לאמיתות אמונתו. מקורם של השניים שונה הוא: האמונה מקורה ברגשות. הראייה לאמת - מקורה בהיגיון, בחשיבה רציונאלית ובהוכחות. שניהם אנושיים, אבל אין להקיש מן האחד על משנהו.

השמים שבערו באור השקיעה דמו, בדין, לאש התופת ולדם הנרצחים. מראה זה של בעירת השמים באדמומיות אור השמש השוקעת מתרחש יום-יום כמעט בכל נקודת-שקיעתה של השמש, אלא שכאן, בישראל, או בחופים הקאריביים, לא קיים ולא נוצר קשר אסוציאטיבי מובן וטבעי בין אודם השקיעה לאודם התופת של מאיידנק. נרות שאינם נדלקים וגפרורים נכבים בהדלקתם הם עניין רגיל ומוכר בשגרת חיינו, וכאשר קורה דבר מעין זה ביום חול רגיל, בבית או בעבודה, איש מאתנו אינו מייחס לדבר כל משמעות מעבר לעובדה הפשוטה שהנר לא נדלק ושהגפרור כבה, מן הסתם - בשל הלחות שבאוויר או במשב-רוח, כפי שקורה גם בנסיבות אחרות ובמקומות אחרים.

שם, במאיידנק, בפלנטה האחרת של קצטניק, בעולם התופת המטורף והמוטרף, במקום ששום היגיון לא פעל ושום הסבר לא התקבל על הדעת, תופעות אלו של נר וגפרור קבלו בנפשו הרגישה של הצעיר הצופה בה משמעות מיוחדת, לכאורה מכוונת.

האם בעירתם של השמיים מעל מאיידנק היא תופעת טבע מקרית? שאל רז בכשרון כתיבתו, או שמשהו רוצה להגיד לי משהו ו"מבעיר" את שמי אושוויץ? האם כיבויו של הגפרור ואי-הידלקותו של הנר סימלו את האש שפשוט לא רצתה להידלק שוב במשרפות מאיידנק, שם היא בערה יותר מדי?

אלו הן אסוציאציות רגשיות ותו לא. הרגשות ותחושות אישיות-פרטיות אלו הובילו את הצעיר לקשר בין דברים, שמבחינה רעיונית-רגשית - ספרותית, שירית, אמנותית - אפשר למצוא ביניהם קשר, אבל לא מעבר לכך. אין כל קשר בין כל התופעות הללו לבין גורם חוץ-יקומי כמו 'אלוהים', אלא האינטרפרטציה האנושית-פרטנית, והצפייה הנפשית של האדם.

כשאמרנו פעם לפרופ' יהודה באואר, מחשובי חוקרי השואה, ומי שעמד בראש "יד ושם", שהרוצחים הנאצים היו חיות ולא בני-אדם, העמיד אותנו הפרופסור בתקיפות על טעותנו: בני-אדם היו אלה שביצעו את השואה הנוראה, לא חיות ולא שום גורם חוץ-אנושי. ה"בריחה" להגדרה "חיות" מסיטה אותנו מן האמת, אמר, ואם חלילה נמשיך להיות עיוורים בעתיד, לא נהיה עירניים לאפשרות של שואה חדשה שעלולה ליפול על ראשינו מידי בני-אדם אחרים, רעים ואכזריים כראשונים, אך ורק משום שלנו הם נראים כבני-אדם רגילים.

השואה מידי אדם באה עלינו, לאסוננו, לא מיד חיות ולא מידי שום גורם שאיננו אנושי. המערכת הדתית ניצלה וממשיכה לנצל את השואה (כמו כל אסון טבע או אסון אנושי אחר) כביטוי לעונש שהוטל על העם היהודי מידי האל בעוון אי-קיום מצוות האלוהים, כדברי הריי"צ מלובביץ, "שואת יהודי אירופה - עונש על חילול השם" (יתד השבוע", ינואר 1991) - ראה ביתר פירוט:

פרשת פינחס

פרשת בחוקותי

הגדיל לעשות בנושא זה הרב החרדי ש"ך, מגדולי הרבנים החרדיים בימינו, וכך אמר בדרשה בז' בטבת תשנ"א (1991) בישיבת פוניבז' ומעל במת "יתד נאמן" באותו חודש:

"... וכי ללא סיבה עמד עלינו הצורר לכלותנו? הלא מאמינים אנו בהשגחה, הרי דבר כזה של הריגת יהודים לא היתה מאות שנים? אלא התאסף חשבון ארוך עד שנתמלאה הסאה, עד שהגיע רגע לתשלום החשבון שמוכרח היה להיות שואה. כך יהודי צריך להאמין, ואם אינו מאמין כך, הרי הוא כופר בעיקר! ולאחר שנהרגו שישה מיליון יהודים, התחיל חשבון חדש! ומי ערב לנו שזה יקרה שוב מאות שנים? אולי הסאה תתמלא עוד שנה שנתיים?... הרי בסופו של דבר עלולה להתמלא הסאה!..."

ראה:

אחרי מות קדושים? - לא תמיד!

תפסיקו להאשים את אלוהים

אמת - פרק 2

אין ספק שהשואה היוותה טלטלה נפשית-רעיונית קשה ומרה למאמין הדתי, שמצד אחד רואה באל בו הוא מאמין אל טוב ומיטיב, אל חסד ורחמים, שאמור לשמור עליו מכל רע. והנה, פתע פתאום, נפל עליו אסון נורא, שבו נרצחו באכזריות איומה שישה מיליון מבני עמו, בהם מיליון וחצי ילדים, על לא עוול בכפם. טלטלה נפשית זו קרויה בלשון המקצועית-פסיכולוגית "דיסוננס קוגניטיבי" = מצב בלתי נשלט, שבו ניצב האדם בפני סתירה חד-משמעית בין שני ערכים מרכזיים בחייו, כל אחד מוצק והגיוני מבחינתו, אבל אין השניים מתיישבים אחד עם השני, ועליו לוותר על אחד מהם, אבל אין בו לא כוח ולא יכולת להחליט על מה ועל מי משניהם לוותר.

שופט בית המשפט העליון חיים כהן ז"ל, שנולד וגדל במשפחה חרדית, והאמין באלוהים במלוא האמונה, חשף את עצמו ואת לבטיו בשידור בטלוויזיה לפני שנים רבות, וכך אמר: עד לשואה האמנתי באלוהים ובמצוותיו בכל נימי נפשי. אולם, משהתחוללה השואה, ניצבו בפני שתי אפשרויות שאין בלתן: או שאלוהים קיים, או שאיננו קיים. אם אלוהים אינו קיים - הפיתרון מבחינתי פשוט - אין אלוהים. אך אם הוא קיים - הרי שהוא אלוהים כה מרושע וכה אכזרי, שאיפשר לדברים כאלה להתרחש, שאין זה האלוהים שלי, ואינני מעוניין בו עוד. הסיר את כיפתו וחדל מאמונתו.

את מכתבו מסיים רז בקטע הבא בנימה ספקנית: השאלה, כמו רבות אחרות, נשארה מבחינתי פתוחה. עד היום - חודשיים אחר כך - עדיין אני לא יודע מה התשובה שלי לשאלה, אם בכלל אני אדע אותה. "ואתה אומר שאין אלוהים" - אז אני פשוט לא יודע. על-כך אשיב בדברים שכבר ביטאתי קודם: לכל אדם הזכות להאמין כאוות-נפשו, כולל אמונה שלמה באלוהים, למרות ועל-אף כל הזוועות ואובדן התקווה שהיו בשואת-אירופה. מאחר ואינני מקבל את השואה כ"עונש" מידי גורם חוץ-יקומי שלהבנתי אינו קיים, קשה לי להבין את נפש האדם, המתאמצת, בכל כוח, לראות בשואה עונש ומטעם גורם הקרוי 'אלוהים'. ההיגיון שלי תואם את הגיונו של השופט חיים כהן, אך עם זאת נפתלת היא נפש האדם, ולכל אחד הזכות לפרש את השואה כרצונו, בבחינת "איש באמונתו יחיה".

ולסיום: הרגשות שמעורר ביקור באתרי השואה בפולין - אושוויץ, טרבלינקה, מאיידנק ואחרים הם עזים בקרב כל אדם בעל-לב, אבל המסקנות יכולות להיות שונות או גם הפוכות בתכלית. כדוגמה לתגובה מנוגדת לחלוטין אני מביא כאן מאמרים נוספים שהתפרסמו באתר חופש:

צדק אלוהי - ילדי העולם בטרבלינקה

עם ביאליק וקורצ'ק לאי הבודד אושוויץ-בירקנאו


אפריל 2007



חברים ב- עוצב על ידי