אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

"ומה את עצמי תיקנתי בטרם אשקם אחרים?"

על ההחזרה בתשובה

על מבצעיה ותומכיה

27 בדצמבר 2002: נעם אפטר ז"ל, בן 23, תלמיד בישיבת ההסדר בהתנחלות עתניאל, הקריב את חייו בעת התקפת מחבלים על הישיבה והצליח להציל את חייהם של רבים נוספים. הוא נורה למוות לאחר שמנע מהמחבלים להיכנס לחדר האוכל שבו שהו עשרות תלמידים ומורים. שלושה מחבריו נרצחו עמו.

באתר 'חופש' התפרסם באוקטובר 2003 מאמר מאת אקו, שעניינו, בין השאר, נושא ההחזרה בתשובה, וכותרתו: "הסכנה ליהדות החילונית בישראל מצד המחנה הדתי-לאומי המתון - הערות על האתגר והצעת דרכי פעולה ליהודי החילוני ובייחוד לצוות אתר חופש".

אלעד (הפרטים המלאים שמורים במערכת) שלח לאתר את המכתב הבא:

בס"ד

הנדון: תגובה למאמר שהופיע באתרכם

ראשית, השלום והברכה.

באתר האינטרנט של ארגונכם הופיע מאמר החתום ע"י 'אקו', המאמר בנושא: 'הסכנה ליהדות החילונית בישראל מצד המחנה הדתי לאומי המתון' אוקטובר 2003.

את הדברים שאביא בדף זה כתב חברי הטוב נעם אפטר הי"ד שנהרג בפיגוע שהיה בישיבת עתניאל לפני כשנה כאשר הוא סוגר את דלת המטבח ומונע בעקבות כך הרג של תלמידים רבים.

נעם הי"ד ואנוכי התחלנו להתעסק בתחום אשר המאמר יוצא כנגדו [הערת המערכת: כלומר, בהחזרה בתשובה] ביוני 2002, ואלו הדברים שמובאים כאן אותם כתב נעם לגליון שהתפרסם בישיבה. (דברים אלו נבעו מהרהורי ליבו בעקבות העיסוק בתחום והמפגשים החדשים שנוצרו).

את המאמר באתרכם קראו גם הוריו של נעם (אשר ממשיכים ותומכים בדרך אותה החל בנם) והם היו מעונינים לשמוע תגובה לדברים אלו ואף לדבר ולשמע ממש איש את רעהו בצורה נעימה וטובה כמובן.

בברכה,

אלעד

למכתבו של אלעד צורף מונולוג שנכתב בידי חברו נעם ז"ל, שנרצח בפיגוע שהיה בישיבת עתניאל לפני למעלה משנה:

קרובים, קרובים.

מונולוג:

אני פוגש יהודים אנשים טובים, נפלאים. חיים את חייהם, צבא ואפילו כמפקדים, טיול קצת בארץ, בחו"ל, מאבטחים, אונברסיטה, בחינות, עבודות, דירה שכורה, חברה, עבודה, משפחה וכו'...

נשמע מוכר?

משהו לא בסדר? חסר משהו?

לא בטוח, אבל הם יפגשו אולי חוברת, ספרון ליתר דיוק, שיערער להם את כל תפיסת עולמם הכל כך יציבה והמשעממת, משהו שיפתח להם עולם מיוחד במינו עולם שיש בו הכל, חויה מטורפת של בלבול וחוסר אונים, ממש מתסכל. (חיוך מרוח של שמחה לאידם של החילונים שהנה לא יוכלו לעמוד בפני תורות מתוקות ומגה רלוונטיות שימלאו את חייהם במשמעות של חיפוש והעמקה)

ואיך זה נראה מהצד השני?

מה היה רע לי לעזאזל עד עכשיו? לא היה רע, הפוך, היה מצוין, בדיוק תכננתי את החופשה שכל כך חיכיתי לה ואז זה בא, ממש לא במקום, זה נראה כמו המחזירים בתשובה האלה שכל מה שמענין אותם זה שכמה שיותר אנשים יעשו את הטעות שהם עשו. חוץ מהעובדה שאין לי כח לחזור בתשובה זה נשמע דוקא די מענין, נדבר עם אשתי.

או בגרסה אחרת:

חתיכת בולשיט נמאס מהשטויות האלה, כל טמבל רוצה להגיד לי מה לחשוב, מה לעשות. ולחשוב שיש אנשים שזה תופס אותם, נורא. איך הם תופסים מעצמם, כולם טועים חוץ מהם! מה הם יקבלו עוד נקודות במשחק הזה שלהם עם אלוקים? הנחת ליהודים כופרים תפילין ועברת לשלב הבא?

רק זה חסר למדינה הזאת, שהכיפות האלו יחזירו אותנו עם החיוך המפגר שלהם, אני כבר מתגעגע לחבדניק מפרו שלפחות נתן להתארח אצלו בתמורה לאיזה "שמע ישראל" חביב.

ואיפה אני בתמונה הזאת? הייתי כבר שלש פעמים בדוכן תפילין בב"ש בימי שישי, חוץ מהעובדה שזה כיף לא נורמלי זה מעורר לא מעט שאלות: מה זה עוזר? עוד אף שנטיפ או בומבמל לא שאל אותי ברחוב אם אני רוצה איזה מדיטציה קטנה או לפחות קצת רייקי בשביל הנשמה?, ומה את עצמי תיקנתי בטרם אשקם אחרים? וכו'... ואעפ"כ אני מרגיש שדרושה כאן בגרות מסויימת וכמובן טאקט לפני שמנסים להכנס לחיים של בן אדם בטח בנושא שהוא בעצם מאוד קרוב אליו ורגיש אצלו (ומי שלא בטוח שינסה לומר לחילון מן המנין "במה אתה יהודי?" או "אתה גוי דובר עברית" ויגיד לי מה היתה התגובה).

ובאופן טבעי רק מישהו שפתוח באמת לרעיונות וחוויות לא מוכרים ולפעמים גם מנוכרים, ידברו אליו הנסיונות להוציא בפועל את תורתנו אל מחוץ לכתלי בתי מדרשנו.

הבגרות המדוברת היא להשתחרר משתי תחושות שבאופן לא טבעי יכולות ללוות אותנו, האחת היא המתנשאת: אנחנו שלמים בראוי וכמעט גם במצוי, בודאי יכירו כולם בצדקת דרכנו ויצביעו ב' במיוחד שאפי פיין עומד בראשה.

השניה והיא יותר נפוצה בקרב אנ"ש היא המתאהבת: זה להראות להם שאנחנו גם חילונים ותרבותיים לפחות כמוהם ובכלל מה זה "אנחנו" כאילו שמדובר כאן על מגזר הומוגני, חושבים בחילונית (בעיקר מנסים) בקיצור מי אתן לי חילוני ואנשקנו כחמור.

ואני בא להציע לא לדון במגזרים, לבוא (מי שרוצה) טבעיים, מתלמדים בעצמנו עם תהיות ומחשבות, לפעמים בעליות ולפעמים בירידות. זה ברור. לזכור שהמוקד זה לא אני אלא הוא, אני מקסימום כלי להעביר דברים ששיכים גם לו ממני אליו, לגמרי לא בסגנון של "אני אגיד לך מה טוב בשבילך" אלא בענווה ובטבעיות, כי באמת יש כאלה שרוצים לשמוע. להבין שעיקר הענין הוא לתת למעונינים פתח לתורה שיבינו שאין לנו מונופול עליה.

חילוניה שלמדתי איתה משהו אמרה לי בסוף שהיא פתאום קולטת שהתורה זה לא רק האם מותר לחטט באף בשבת או לא. וזה חידוש.

פתוווווח! תי ני ני ני ני

נעם

חופש

את תשובתו של אקו, אליו כוון המכתב, נביא בהמשך. לא נעלמו מעינינו העובדות שפורטו במכתבו של אלעד, לפיהן הוא, נעם בעבר וכיום גם הוריו של נעם, עוסקים בהחזרה בתשובה. על מנת להוציא ספק מלב איש, פנה אוהד לאלעד ושאל אותו שלוש שאלות: (1) האם הוא עוסק בהחזרה בתשובה; (2) האם נעם עסק בהחזרה בתשובה; (3) האם הוריו של נעם עוסקים כיום בהחזרה בתשובה.

והנה מה שענה לנו אלעד:

לאוהד, בוקר טוב. לגבי שלוש שאלותיך התשובות הן:

  1. אכן נעם ואנכי התחלנו ביוני 2002 לעסוק בתחום ההחזרה בכמה אופנים ביניהם הקמת דוכן תפילין, כתיבת חומר והפצתו ועוד.

  2. היום אני עוסק בחזרה בתשובה ואני קשור לאותם ארגונים שעוסקים בתחום זה.

  3. הוריו של נעם אכן תומכים ועוזרים וכן פועלים בתחום זה גם היום גם מתוך הרצון להמשיך את פעולת בנם וגם מתוך הראיה של חשיבות העניין. ואנו בעצם אותם האנשים שכלפיהם הפעילות שלנו מופנה המאמר שנכתב אצלכם.

יום טוב, אלעד.

להלן התשובות שנשלחו לאלעד, הראשונה מאת אקו, שאיננו חבר בצוות האתר, והשניה מאת אוהד, בשם צוות האתר. אלו הן שתי תשובות שונות לחלוטין, האחת, של אקו, המתייחס למונולוג שכתב נעם, והשניה של אוהד, המתייחס למכתבו של אלעד ובעיקר להיותו הוא, נעם והוריו של נעם, מחזירים בתשובה.

חופש

תשובתו של אקו

לאלעד שלום מאקו,

אוהד העביר אלי את מכתבך, וכבר בתחילת דברי אני מבקש להבהיר לך, שאינני נמנה עם צוות אתר חופש, ודעותי אינן זהות בהכרח עם דעת חברי האתר. עוד מבקש אני לומר לך בהקדמה קצרה זו, שעבודתי גוזלת ממני זמן רב, ואינה מותירה בידי שהות להתכתבויות ארוכות מעבר לה. לפיכך, אם תבקש להשיב על תשובתי דלהלן, אנא פנה לאתר, והמשך הדברים נתון בידיהם. וכעת לענייננו:

קראתי בעיון רב את מכתבך ואת המאמר שכתב ידידך נעם ז"ל. כאשר מדובר בנפגע טרור, שחבריו ומשפחתו מנסים למצוא משמעות באובדן חייו, ובמסרים אותם הותיר מאחוריו, העניין רגיש במיוחד ויש לטפל בו בכפפות של משי. צר לי לומר לך, שאני מוצא בכך דווקא חוסר-טעם וחוסר-טקט מצדך לערב את עניין השכול והאבל בסוגיות שהינן פוליטיות. דבר זה הולך ונעשה מקובל בחברה הישראלית, למשל בסוגיות של יישוב הארץ, ההתנחלויות, היציאה מלבנון וכיוצא באלו, ושם יש לו עוד איזושהי שייכות. כאן פשוט אינני רואה קשר בין עובדת הירצחו של נעם ז"ל בידי פושעי-אדם, לבין הנושא בו המאמר עוסק, שהוא פוליטי ועיוני למישרין. ברור כי גם לקורבנות טרור יש דעות פוליטיות, יש להם אמונות ואידיאולוגיות בהן הם מחזיקים, ולאחר מותם אנו, החיים, משתדלים לכבד את זכרם ואת אמונותיהם אלו. על כן, קשה מאוד להתווכח עם אותם נפטרים, והדבר הוא, כמובן, חסר טעם.

בני משפחותיהם, שינסו למצוא טעם ומשמעות במותם, יאחזו באותן אידיאולוגיות, שכשם שנתנו טעם בחיים מספקות טעם במוות - ואינני אומר זאת לגנאי! הדבר יכול להיאמר הן על אידיאולוגיות דתיות והן על חילוניות! - ולא ירפו מהן, ואולי אף יתחזקו באמונתם (הדתית או החילונית), ויסרבו לכל ניסיון לחלוק עליה, או להראות שהיא סובייקטיבית וחלקית, או להכיר בכך שיש מי שחושב שהיא מוטעית. מה שחשוב להבין: זהו איננו דיון רציונאלי. זהו נושא רגשי לחלוטין, טוטאלית, ואין טעם או פשר להתווכח עליו, לא כדי להוכיח מי צודק, לא כדי ללבן נקודות מחלוקת, ולא כדי להגיע לעמק השווה, כי מלכתחילה אין כזה - חוץ מאשר אם בעל הדעה המנוגדת יכפוף את דעותיו לדעות האבלים, כדי לא לפגוע ברגשותיהם. כל זה לגיטימי ומקובל בחברתנו. מה שאיננו מקובל הוא לעשות שימוש במטען הרגשי הזה כדי לחזק צד מסוים בוויכוח שהוא עיוני, רציונאלי ופוליטי.

אינני רוצה להישמע בוטה, אבל מאחר ואתה מעלה במכתבך את נעם ז"ל כהוגה דעה פוליטית, אין ברירה בפני אלא לשאול אותך ישירות: האם עם דעותיו של נרצח אומלל אי-אפשר להתווכח? האם האמת שמורה לעולם האמת בלבד? אולי, אם היה נותר בחיים, אפשר היה דווקא שישתכנע, ברבות הימים, בדעה ההפוכה? ואני מדבר באופן כללי לחלוטין! את הדברים האלה ממש אפשר לומר גם על יצחק רבין זכרונו לברכה, ועל השימוש שעושים חבריו למפלגה במותו ובדעותיו.

ולעניין עצמו: ברור לי כי כל דתי לאומי, שמחזיק באותה אג'נדה של קירוב רחוקים, יתנגד למאמרי. ודבר זה כולל את נעם ז"ל, שלצערי ולצער כולנו נרצח בטרם יכול היה לפרוח ולגדול, וכך איננו יכולים ליהנות מנוכחותו ולהתווכח אחד עם השני ולהתעמת על דעותינו. עדיין מחזיק אני בדעותיי, ועדיין כואב אני את מותו, ואין בין השניים דבר. דעותיי אינן מחללות את מותו, את זכרו או את אשר עשה והאמין בחייו, כפי שאנשים הנוקטים בדרכי-חלקלקות היו מנסים לרמוז. המאמר שכתבתי הינו פוליטי ועיוני, ואינו נוגע או מגנה אדם כזה או אדם אחר, לא חילוני ולא דתי. הוא מדבר על אידיאולוגיה ועל מגמות פוליטיות רחבות ומקיפות יותר, שאינן נובעות או מיוחסות דווקא לאג'נדה מסוימת בחברה. אלו הן מגמות כלליות, שניתן להבחין בהן במבט מגבוה, ולא רעיונות או יוזמות של פרטים. בתור שכאלה, ייתכן שהאדם הבודד אף לא יהיה מודע למשמעות זו של מעשיו - וכמובן, יהיה מעוניין לחלוק על פרשנות זו שלהם (ודבר זה לגיטימי וראוי לדיון).

אציין גם, כי מאמרי נכתב במובהק מנקודת מבט חילונית. המשמעות שיוחסה למעשים וליוזמות של אנשים דתיים הייתה כפי שחילוני היה רואה אותן, לא דתי. ברור כי אדם דתי חי באידיאולוגיה המספקת פשר שונה לחלוטין למעשיו. טענתי הייתה שלעיתים, אם כי לא תמיד ולא בהכרח, אותן אמירות ש"מדובר בהתקרבות הדדית" ו"אין כאן החזרה בתשובה" מכסות על התקרבות שהיא חד-צדדית וכן על החזרה בתשובה.

טענתי הנוספת הייתה לגבי המשמעות של החזרה בתשובה שקטה שכזו: טענתי שהיא מרופפת את החילוניות בישראל דווקא בגלל היותה כה שקטה ובסתר. בכך לא אמרתי שלרופף את החילוניות זהו דבר רע! זה אולי משתמע מהמאמר, כי הוא נכתב לאוזניי חילונים אדוקים; אך דתי דווקא היה שמח שהושגה מטרה כזו. אני ניסיתי לחשוף את האמצעים וההתרחשות - אבל לא סיפקתי את אותו גינוי שמחטטים כדי למצוא.

ניתן להתווכח איתי על כל אחת מהנקודות הללו, שהעליתי:

ניתן לומר, שמאמצי ההתקרבות מטרתם כן התקרבות ולא החזרה בתשובה, ושאני פרנואיד והיסטרי. ובכך הודיתי גם אני. כלום עלי לצטט את עצמי? אמרתי כי, "ברור לי כי אין הדברים אמורים בכל מאמץ התקרבות דתי: ישנם דתיים המכירים בדמוקרטיה ובערכים הומניסטיים, ומאמציהם לקירוב וללימוד הדדי מבורכים בעיניי מאוד", ועוד במקומות רבים במאמר.

אם הטענה של אדם דתי היא, שכל אותם מאמצי התקרבות אין בהם החזרה בתשובה כלל, הוויכוח נפסק בנקודה זו. האדם הדתי יטען שכך הוא, אני שאחרת, ואין בינינו הסכמה. הוויכוח הוא על הפרשנות של המעשים. אינני טוען שהוא שקרן, כמו שאני מקווה שהוא איננו טוען שאני משקר משום שכך נשקפים לי פני הדברים. כפי שאמרתי: ייתכן שנקודת ראייתו היא אחרת. ייתכן שהוא מודע רק למעשי הסובבים אותו, ואני מתייחס לתופעה בכללותה. ייתכן שהוא מתייחס למשמעות האישית שהוא מייחס למעשיו, ואני מתייחס למשמעות הפוליטית הרחבה שנבנית מאחוריהם. ייתכן שהוא צודק ואני פועל מתוך פרנויה, וייתכנו אפשרויות אחרות. בכל אופן, אולי שיש טעם להתווכח על העניין. אני העליתי את דבריי כמעיין אזהרה, מעט פרנואידית, אני מודה, למשמעות האפשרית של הדברים כלפי הציבור החילוני, לא הדתי. ודבר זה צריך לזכור.

שלישית, אם גם הוא יודה שייתכן שיש כאן החזרה בתשובה חשאית (או אפילו לא חשאית), הוויכוח יכול להתקדם הלאה, וכעת הוא באשר למשמעות הערכית של החזרה בתשובה שכזו. וכאן הדבר כבר חורג בהרבה מתחומי המאמר, שפשוט הניח כהנחת יסוד את הערך השלילי שבכך, והוויכוח עובר לנושאים הכלליים שבהם עוסק אתר חופש, במסגרתו פורסם המאמר. ההנחה היא שהחזרה בתשובה חותרת תחת החילוניות וערכיה, ושדבר זה הוא רע. מדוע? במאמרי, ובוודאי שכאן, קצרה היריעה מלכתוב על כך.

מעבר לכך, האם שללתי הכול ובמחי-יד? כלום עלי לחזור ולצטט את דברי המפורשים, שמביעים הערכה וחיבה רבה לאותן יוזמות דתיות בדיוק, שטוענים שיש תחומים עליהם אסור ולא ניתן להתווכח, ושמביעים אמנם אמביוולנטיות רבה, וחוסר יכולת להחליט איך להגיב, כלפי אותן יוזמות?

עד עתה נגעתי באותן סוגיות פוליטיות-מחשבתיות, שדומני שעליהן רצית, אלעד, להתפלמס איתי, באופן לא לגמרי פיירי, לדעתי, שכן השכול מונע אפשרות לדיון אמיתי ומכניס לעניין מניעים רגשיים מיותרים ובלתי-נכונים. לכן גם לא התייחסתי למכתב של נעם עצמו.

לגופו של המכתב שכתב נעם ז"ל - זהו מכתב הכתוב ברגישות אנושית רבה ומדהימה, שקשה שלא להזדהות איתה ולהיסחף עימה. ניכר שזהו מכתב שנכתב בידי אדם בעל תובנה רגשית ושכלית עמוקה, המסוגל להתבונן בסוגיות משני עבריו של שולחן הדיונים - לא רק מעברו-שלו (ייתכן שבכך המאמר שלי לוקה בחסר). נעם, זכרונו לברכה, מגלה במכתב מורכבות גדולה באשר לרגשות ולאמונות איתן הוא בא ליוזמות המפגש עם החילוני, וגישתו כלל אינה פשטנית אלא בוגרת ועמוקה, וניתן לראות בה אמביוולנטיות (שהוא מודה בה) יחד עם שכנוע עצמי, שנובע לא מעיוורון אלא מעיון ומהתפלמסות מתמשכים. קשה שלא להעריץ אותו בשל כך. נראה שהוא באמת ובתמים רצה להעביר משהו שהוא חש בו אל אותו אדם אחר, ואני כותב אדם ולא חילוני, משום שכך הוא עצמו רואה את הדברים.

את המפגש הזה, שבו אדם נחשף לאדם, שבו אדם רואה מה מצוי בנפשו של אדם אחר, יש להעריך ולכבד, ואליו יש לשאוף - וזאת אני אומר ללא ציניות. מפגש כזה הוא מבורך בעיניי מאוד. ואמנם נעם ז"ל, כך נראה לי, מתמקד במפגש האנושי הזה, וטורח לבדוק בתוך עצמו ולנטרל את תחושות "ההתנשאות וההתאהבות", שהן מה שחוצץ בין מפגש אנושי, והן איזושהי דרך להתייחס אל האדם לא כאל אדם אלא כאל "אחר". נעם גם אינו מתיימר "להגיד לאותו אחר מה טוב לו", או לתפוס את הגישה בה המתדיינים מחזיקים כאמת האחת והיחידה או כמונופול - ודבר זה פותח אפשריות למפגש אנושי אמיתי ולדיון.

אין ספק ש"דת", והדת היהודית בפרט, היא דבר שאינו ניתן להקטנה, לתמצות, ואז לשלילה - אלא היא דבר מורכב ואדיר, בעל עוצמה, ולא ניתן לעשות בה רדוקציה שכזו; עבור האדם המאמין, ואיני אומר זאת בהתנשאות, היא נותנת תוכן רב ומשמעות רבה, והיא למעשה חוויה אדירה ועוצמתית, הנותנת פשר לחיים ומהווה את עיקר החיים. את זאת לא אמרתי בזלזול! אך בזאת גם לא אמרתי שאין החילוניות לגיטימית. מה שנובע מדבריי הוא, שאת הפולמוס עם הדרך הדתית, ובייחוד ובמיוחד עם הדרך המורכבת, העשירה והעמוקה שנעם דגל בה - את הפולמוס הזה קשה, או לא-ניתן להכריע, ובלתי-אפשרי לשטח ולשלול, וזהו פולמוס תמידי, שיהיה קשה לשני הצדדים, ויעלו מתוכו תובנות רבות. הפולמוס הזה הוא שיכריח את כל המתדיינים להתקרב אל אותן תחושות אנושיות שבהם ובזולתם, אל אותו אין-אונים שאנו חשים כשאנו באים לעסוק בשאלות המהותיות והגדולות מכל, ולמצוא את האנושי בעצמם ובאחר, ותוך כדי כך להגיע לשיח אמיתי איתו.

דבר זה אני חש שמתבטא במאמר הנפלא של נעם ז"ל.

אקו

חופש

תשובתו של אוהד

אתחיל בכך, שאני מפריד הפרדה חדה וברורה ומוחלטת בין מכתבך, שעניינו פעילותך כמחזיר בתשובה, לבין המאמר שכתב נעם. אינני מזדהה עם אקו, שהפליג בשבחו של המאמר וכותבו. אין שום קשר בין האירוע המתועב של רציחתו של נעם, תוך הגנה חברית ואמיצה על חבריו, במחיר חייו, לבין פעילותו המיסיונרית כמחזיר בתשובה. לכן הביקורת שאשמיע על מעשיו של נעם, שלך ושל הוריו של נעם - כמיסיונרים דתיים - אין לה כל קשר למעשה הגבורה הראוי לשבח של נעם באותו אירוע.

בעיני נקבע ערכו של אדם לפי דעותיו והשקפת עולמו, התנהגותו וערכיו האנושיים. פרופסור ידוע בארץ, בתחום הפילוסופיה והאסתטיקה, איבד את ערכו בעיני ברגע שנודע, שהוא נוהג להכות את אשתו. הראי"ה קוק, שנחשב דמות נשגבה בהנהגה הדתית-רוחנית, איבד את כל ערכו בעיני ברגע שקראתי בספרו "אורות" את הקטע הבא: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם לנפש הבהמה. שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי" (עמוד קנ"ו).

ההחזרה בתשובה, כפעילות דתית-מיסיונרית, פסולה בעיני, אם אתבטא במתינות, מכל נקודת מבט שהיא. לצערי, טרם הוכר והוכרז שזו פעילות בלתי-חוקית, ולכן אין בה, עדיין, עבירה על החוק. הפסול במעשה זה הוא, בין היתר, מכירת אשליות ואמונות במסווה של אמת. נכון, אין בחוק איסור על מכירת אשליות, אבל השאלה היא האם נתנו רשויות המדינה את הדעת על מהות אותה מכירה, ועל נזקיה האישיים, המשפחתיים והממלכתיים. המדינה אמנם נתנה את דעתה על הנושא הכללי והרחב של מכירת אשליות, ואף מינתה ועדה בין-משרדית לבדיקת נושא ה"כתות" בישראל, בראשותה של ח"כ מרים תעסה-גלזר, שהגישה את הדו"ח הכתוב שלה בינואר 1987, והוא מוכר מאז כ"דו"ח ועדת תעסה-גלזר". הוועדה נועדה לבדוק את תופעת הכתות בישראל, ונבדקו על ידה 10 כתות שונות: סינטלוגיה, אימן, אסט, המדיטציה הטרנסצנדנטלית, בהגואן ראז'ניש, אננדה מרגה, כנסית האיחוד מוניס, החברה הבינלאומית למען תודעת קרישנא, שליחות האור האלוהי גורו מהרג'-ג'י, ואצבע אלוהים. חברי הוועדה היו כולם אנשי מקצוע מן השורה הראשונה: פסיכיאטרים, פסיכולוגים, סוציולוגים, אנשי-חינוך ורוח מכל התחומים הרלבנטיים לנושא. עלתה אז הדרישה לבדוק גם את כת ההחזרה בתשובה, אבל לחצים פוליטיים בכנסת מנעו זאת.

בין מסקנותיה קבעה הוועדה מאפיינים המגדירים "כת". אף אחת מהכתות שנבדקו לא כללה את כל המאפיינים, אלא חלק מהם. כת התשובה, אף שלא נבדקה בידי אותה ועדה, כוללת יותר מאפייני כתות מכל כת אחרת מאותן שנבדקו.

גם אם המיסיונר הדתי מאמין בסחורה אותה הוא מוכר, ואני מדבר על כל המיסיונרים של כל הדתות שבעולם, עדיין נותרת זו סחורה שעניינה הוא אמונה ולא "אמת". ה"אמת" שבה היא עניינו של המאמין, ואיננה אמת עובדתית. אף אחת מהדתות ותתי-הדתות הרבות בעולם לא הצליחה לחזור על מעשי "ההתגלות" של "אלוהים" לשליחיו עלי-אדמות, וכל שנותר לבני האדם המעוניינים בכך, ובמיוחד לאלה שחונכו כך, הוא להאמין: להאמין בכתבים או בסיפורים של מנהיגי הדת או הכת שישות אלוהית אמנם קיימת; להאמין שההתגלות האלוהית לאותו נציג בן-אנוש אמנם התקיימה, להאמין שאותה ישות אלוהית הנחתה אדם או מספר בני-אדם לשמש לה נציג בחברה האנושית, ולהאמין לאותם נציגים-מטעם-עצמם שדבריהם אמת. אבל בדיוק כפי שזכותך היא להאמין שכל הדתות והכתות המיסטיות האחרות בשקר יסודן, כך גם זכותם - ומדוע לא זכותנו? - להאמין או לא להאמין בספריהם ובכתביהם ובאמונותיהם של המיסיונרים בני הדת היהודית.

מכירת אמונה, כשאין בסיס עובדתי לאמיתותה, אלא טקסטים כתובים, בהם נטען שמידי "אלוהים" נמסרו לשליחיו, היתה ועודנה בעיה של אמינות. מוכר ישר קבע בפתח חנותו שלט גדול, בו ייכתב: "כאן מוכרים אמונה דתית". מוכר ישר כזה יצהיר בעת מכירת מרכולתו: "לקוחות יקרים! כל מה שתמצאו על מדפי דוכני זו האמת כפי שאני מבין ומקבל. אינני ערב לאמיתות אותה סחורה, אבל אשמח אם תצטרפו אלי באמונתי".

ברור לכל אדם, שרוכל כזה לא ימכור הרבה, ואיש לא ישעה למרכולתו. מוכר ישר כזה, אם יחליט להמשיך לפעול ביושר, יוסיף וידבק בגירסתו, גם אם איש לא יקנה את סחורתו.

ברם, לרוע המזל, שיעור הסוחרים הישרים בתחום זה הוא זעום. רובם מעוניינים למכור את מרכולתם בכל מחיר, ולכן הם משתמשים בהגדרות עמומות, במקרה הטוב, כמו "כאן תומכים ועוזרים ופועלים בתחום", בלא שמגדירים מראש ובדיוק מהו התחום, ומשנים את נוסח המודעות והקריאות שהם מכריזים בפתח דוכנם: "זו האמת!" הם אומרים, "האמת לאמיתה!" הם מכריזים, "רק אצלי תמצאו את האמת!"...

הזריזים מוסיפים ל"אמת" גם סממנים מפתים נוספים, כמו הבטחות-שווא (זכייה בכרטיס פתוח לגן-עדן, למשל), או, כמה נורא, גם הפחדות, שהפחות איומה בהן הוא כרטיס "בטוח" לגיהנום. ושם יד הדמיון של המפחידים אינה יודעת גבול. בעיקר היא פועלת על אנשים תמימים, או חסרי-כלים וכוח חשיבה להתמודד עימם מבחינה אינטלקטואלית, או על אנשים חסרי-אופי ודעה עצמית, או אנשים בעיתות מצוקה, המחפשים גורם "בר-סמכא" להיתלות בו, מה גם שחלק גדול מחינוכם לאורך השנים הכין אותם במישרין ובעקיפין לקנייה מהירה של אמונה זו או אחרת. על כך שמענו וקראנו אין-ספור עדויות אישיות מפי אנשים שהשתתפו ב"סמינרים" להתחרדות.

עובר-אורח אקראי עשוי להתפתות ולקנות סחורה זו. וכי מה הוא יודע על "אמת"? מה הוא יודע על "אלוהים"? גם אין חוק המונע קניית הבלים, וכל עוד הקונה הוא בוגר, זכותו לקנות מכל מוכר. המוכר, כשמדובר במצרכי-מזון או תרופות, למשל, עלול להיתבע על מכירת סחורה קלוקלת. אבל כשמדובר בקטינים, או באנשים המצויים בתנאי-חיים של לחץ, או סגר, או מצב נפשי-רפואי רעוע, כי אז מכירת אשליות, שהיא לכאורה עבירה, עדיין לא נקבעה ככזו בחוק הישראלי. אך צריך להיות ברור לכל בר-דעת כי מדובר במעשה שאינו הוגן, שאינו ראוי ושאינו מהווה חלק מחייה הנורמליים של חברה תרבותית-אחראית.

הפעילות של מיסיונריים יהודיים בדוכנים להנחת תפילין ולהפצת חומר תעמולה דתי מוכרת לנו היטב. תנועת חב"ד היתה חלוצה לפעילות זו בארץ, ובין השאר פתחה דוכן באולם היוצאים לחו"ל בנתב"ג. המטיפים נהגו אז לצאת מתוך החדרון, ולשדל את הממתינים לטיסה להניח תפילין, ולקחת עימם חומר תעמולה מודפס. בשנת 1987 עתרה העמותה ע.ל.ה.-חופש, זו שבמסגרתה פועל כיום אתר חופש, לבג"ץ נגד פעילותה זו של חב"ד. בית המשפט העליון של מדינת ישראל פסק, שהשידול להנחת תפילין אסור, ואסורה כל פעילות יזומה של אותם מטיפים מחוץ לחדר. עוד נפסק, שאסור לחב"ד להפיץ חומר תעמולה דתי המשדל אנשים לקיים מנהגים דתיים, וכל המותר להם להפיץ הוא מידע על כניסת ויציאת השבת בכל ארצות תבל, מועדי חגים, ותו לא.

אינני יודע מה אתה מחלק בדוכן שלך, ומה אתה כותב בעלונים המופצים על ידך ועל-ידי חבריך, כולל הוריו של נעם המנוח. אני מניח שאינך כותב שהאמת שאתה מוכר "איננה בדוקה ואיננה מוכחת", ואינך מצהיר כי זו האמת שלך, ולא בהכרח האמת של אחרים. מצד שני אני יודע - כך כתבת, שאתה הקמת דוכן תפילין, ואני משער שאתה משדל אנשים, עוברי-אורח, להניח תפילין, וכמובן, כחלק בלתי נפרד של ההנחה גם לומר תפילה לאלוהיך. מה אומר ומה אדבר? צר לי עליך, וצר לי על קוני-מרכולתך. וכבר כתבתי: אין בכך עבירה על החוק אם בבוגרים עסקינן, אבל צר לי על שאמונה דתית, ללא כל קשר ליחסי הערכי כלפי אמונה כזו, הופכת מרכולת ברחוב, סחורה שקונים, במרבית המקרים כלאחר-יד, בעיקר ע"י אנשים שקשה להם לסרב, סתם לעשות טובה, נדבה למי שנראה להם כמוכר מסכן (לעולם לא מוכרת נקבה, חלילה) הטורח ועומד שעות בשמש קופחת או בגשם בלא לבקש לעצמו, כביכול, טובת הנאה.

אם לגבי קונים-בוגרים הבעתי צער ורחמים בלבד, הרי שלגבי קונים-קטינים אני מעלה כעס, זעם וחרון אף. אתר "חופש" פעל וימשיך לפעול בכל דרך חוקית, בייחוד בדחיפה לחקיקה בכנסת, להוצאה אל מחוץ לחוק של כל הטפה דתית, מכל סוג ודת שהן, תוך קביעת עונשים לעוברים על החוק. תופעה זו של פיתוי קטינים (וגם בוגרים) מכעיסה בעיקרמשום שבמרבית המקרים היא מותירה אחריה משפחות הרוסות: הורים, אחים ואחיות שבורי-לב, בני/בנות זוג ו/או הורים שנעזבו או הורחקו מילדיהם, וזאת רק משום שסירבו אף הם להתחרד ולשנות את אמונתם בעקבות בן המשפחה ה"חוזר" - ואגב - חוזר לאן? למקום שלא היה בו מעולם? - כהגדרתכם, ואף ויתר עקב כך על היקר ליהדות האמיתית: המשפחה.

דומה שלא השארתי פתח לא ברור לגבי יחסי לפעילותך, אלעד, לפעילותו בעבר של נעם חברך המנוח, ולהמשך פעילות הוריו בתחום זה. כל מה שכתב אקו במאמרו הוא אין ואפס ביחס למה שחובה על הציבור החופשי בארץ לומר ולעשות. כולי תקווה שהשכל הישר יידבק בחברי-כנסת רבים, וכי סוף סוף ייחקק בישראל חוק, שיגן על הציבור הרחב מפני מיסיונרים דתיים, יהודיים ואחרים, ויגביל את צעדיהם, כפי שהחוק נוהג כלפי כל יתר הכתות.

אוהד איש חופש


מאי 2004



חברים ב- עוצב על ידי