אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

במת חופש

צעירים לחופש:
חשיבה חופשית, חילונית, אתאיזם, דת
מס' 3
אופיום להמונים
[משולחנו של אפיקורס...]
לחלק הראשון
לחלק השני

מאת דודי
סטודנט לסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים

"על מנת לקבוע שאין אלוהים נצטרך לדעת הכול - אך היחיד שמסוגל לדעת הכול הוא אל"

אם האל נמצא בפרטים הקטנים, נצטרך להכיר את כל הפרטים הקטנים. אם האל נמצא בכל מולקולה ובכל גרגר חול נצטרך להכיר את כולם כדי לאשש או להפריך קיומו. אם הוא נמצא בכל צביר כוכבים ובכל גלקסיה נצטרך להכיר את כולן בטרם נוכל לומר אם הוא קיים או לאו. אם האל נמצא בכולנו אז אין צורך לחפשו כי הוא כבר כאן. אם האל הוא יד המקריות,  הסיבתיות או שהוא מופשט מדי עבורנו, כנראה שלא נוכל לתפוס אותו בעזרת האינטליגנציה האנושית.

אנשים פוחדים לעזוב ולזנוח את אותם הסוכנים שמסייעים להם להישאר יחד. אם זה תחושת לאומיות, אם זה את המשפחה, אמונה בשלטון הדמוקרטי או אפילו את האל. גורמים מלכדים אלו חשובים לנו לא מפני שיש בהם חשיבות או ממשות או ערך מהותני כל שהוא. הסיבה שאנו נאחזים בהם עד נשימתנו האחרונה, עד טיפת הדם האחרונה, עד המחשבה האחרונה ועד טיפת השפיות האחרונה אינה כי אנו יודעים שיש אמת גדולה הטמונה במבנים או מוסדות חברתיים אלו. הסיבה האמיתית היא שכל הגורמים המלכדים הללו עוזרים לנו להדחיק לפינה חשוכה בתודעתנו שהאדם הוא חיה, בודדה, נזקקת, תלותית, יצרית ודי חסרת חשיבות בפרספקטיבה הכללית של הדברים. קשה לנו להתמודד עם חוסר החשיבות של הפרט אל מול החברה, קשה לנו להתמודד עם חוסר החשיבות של הפרט אל מול המרחבים הגדולים, הרקיע הכחול והחלל הגדול. קשה, אז מחפשים, מחפשים סיבות, תירוצים, הצדקות ובעיקר אמונות.

האדם הוא יצור חברתי לא משום שזו הדרך הטובה יותר, אלא משום שזו הדרך היחידה. ללא חברה שרידותו של הפרט צונחת פלאים. לכן אנו מחפשים צידוקים להישאר יחד, דבר שלעצמו אין בו פסול. אלו תופעות הלוואי של הצורך הזה אשר מדאיגות אותי. החברה הולידה דברים שקידמו את האנושות ואת האנושיות - מדע, אמנות, מוסר, הומניטאריות, אך גם דברים שמצעידים אותנו אחורה - דיכוי, ניצול, הרג המוני ומעל לכל תיאולוגיה. אל לנו לשגות בנאיביות, רוב הקונפליקטים הגדולים בעולם אינם על אידיאולוגיה, אלא על משאבים: אדמות, אוצרות טבע, כסף, השפעה, כבוד ויוקרה. הדת לכשעצמה אינה הורגת אנשים, אך הסכנה בדת היא הפיכתה לאינסטרומנט בידי המנצלים, העושקים ואי-השוויון. מרגע שהדת הופכת מגורם מלכד לגורם בניצול ואי-שוויון מתחילה הבעיה.

"אופיום להמונים" מצלצל מוכר ?

כשהיה צורך באל על-מנת להפנט המונים, להבזיק הבזקים, להפליא בפלאים, ולהקסים קסמים כדי לשמור על קבוצת אנשים מלוכדת, המימד החיובי שבדת, עד כמה שקיים בה, עדיין לא נשחק עד דק. אולם בתקופה פוסט-מודרניסטית, ניאו מרקסיסטית, צינית, ספקנית כמו זו שאנו חיים בה, נהיה חייבים לשאול לאן מכוונת היד הרועדת המונחת על ראש וממלמלת מילות ברכה, על הגופות הנעים וזעים בתאום בהמוניהם באדיקות ובחרדה, של המחול העדכני סביב המדורה, של המטוטלת הנעה מול עינינו?

נכון, השאלות הקיומיות נשארו כפי שהיו אלפי שנים. מי אני? מה אני? מאיפה באתי? למה אני פה? אך נאלץ באמת להדק את הרטיות על עינינו כדי לא לראות שחלק מהשאלות הללו מתחילות לקבל מענה, תפניות שונות ובמקרים מסוימים אף מאבדות מתוקפן. אם להיות ציני, ניתן לומר שחלק מהתשובות אכן בשמיים, אך לא מפני שיושב שם מישהו.

אם כן, את הלכידות אנו תמיד נצטרך, את התלות ההדדית לא נוכל לנער וגם לא נרצה בכך, אך אולי הגיע זמן שבו במקום לעבוד את האל ובכך בעצם לעבוד את החברה שלנו, פשוט נעבוד את החברה שלנו? האם אנו באמת זקוקים למיסטיקה, מקסמי שווא ויידעונים כדי לחגוג את האנושיות שבנו? אולי במקום לחפש משמעויות בשמיים נתחיל לחפש פנימה, נתחיל להבין שהשמיים אינם הגבול אלא כמה נעיז להסתכל פנימה? להתמודד עם השד הזה שנקרא "האמת שלי", שבו אין לי מתכון לחיים מן המוכן, אין לי תשובות לכל שאלה שנשאלת בגלל שאני פוחד להתמודד עם חוסר המוחלטות, עם חוסר הידיעה? נכיר בכך שאנו קטנים ושבכך טמונה הגדולה שלנו?

נכון, זה קשה, אבל שום דבר שווה ערך אינו פשוט להשגה. אין דבר מפחיד יותר מלשמוט לעצמך את האדמה מתחת לרגליים, אבל על כך צריכה להתבסס החוויה האנושית - זניחת אמונות שלא מתאימות עצמן לקצב ההליכה שלנו.

אין גורם מעכב יותר מאי-הלימה בין תרבות לקדמה. כשאני נשאל אני אוהב לתת את עצמי כדוגמא, אני משולל כל תיאולוגיה, אתאיסט מושבע, חסר אמונות תפלות, אחרי תהליך מואץ של דה-מיסטיפיקציה ורציונאליות, וראו זה פלא, אני מתפקד, אני קם בבוקר, אני לומד, אני עובד, חיי החברה שלי תקינים, אני תורם ונתרם ע"י החברה. אני פשוט לא מפזר סביבי מסכי עשן  בכל צעד שאני פוסע, אין לי צורך בעשן, באופיום, במקל שהופך לנחש ובסנה בוער. כשמגיעה הטענה המתבקשת "אז אתה חריג, אתה אנומליה, רובנו צריכים את זה" אז יש מטאפורה שאני אוהב לתת : יש אדנית ובה 10 פרחים ומתוכם אני משקה במשך חודש 9 פרחים ואחד משאיר יבש, אם כעבור חודש כל הפרחים חיים ובריאים, כולל הפרח שהיה אמור להתייבש ולמות, האם אטען שהוא אנומליה, או שמא שאין צורך במים?


אוגוסט 2007


חברים ב- עוצב על ידי