אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

במת חופש

צעירים לחופש:
חשיבה חופשית, חילוניות, אתאיזם, דת
ערך והוסיף: דן מלר

מן הים הכללי
וטיפה משלי
חנניה רייכמן

 

כמו רבים מן האתרים,  כך גם חופש פתוח ונגיש לכל אדם ובעל-דעה, ללא הבדל גזע, מין, אמונה וגיל. את ההתכתבויות שיש בהן עניין לציבור - ערכי ו/או חינוכי, אנחנו מעלים באתר בצורת 'במות חופש', שהצטברו עד כה לאוצר בלום של דעות, גישות, דרכי חשיבה ופרשנות. 

במת חופש זו מוקדשת לגולשים צעירים, גילאי 16-13. יש שמזלזלים, לחלוטין שלא בצדק, בדעותיהם של צעירים בגילים אלו, מתוך התנשאות שכיחה של הבוגר המצוי. בפועל, גם חשיבתו של ילד יכולה לשמש נר לרגלי המבוגר, בתנאי מובן שהדעה מבוססת ורלבנטית, ושאצל הבוגר המקבל אותה קיימות תשתית ופתיחות לקליטתה ולעיכולה.

הנושאים בהם עוסק חופש חשובים בעיצוב דעתו ואישיותו של האדם הצעיר דווקא. דת, בעיקר מרכיביה המיסטיים, נוטה להיקלט ולנבוט בנפש הצעירה ביתר קלות מאשר בנפשו של האדם המבוגר. צעירים נוטים לקבל דעות של מבוגרים כדעות מוסמכות של בני-סמכא (הורים, מורים, מדריכים, מנהיגים, רבנים וכו') לעתים ללא פקפוק, הרהור או ערעור. [איננו מתעלמים מן העובדה, כדבריו בהמשך של ליאור, שגם אנשים בני עשרים ושלושים מחליטים  פתאום להמיר את דעתם ודתם ולחזור בתשובה]. נביטה זו, ככל שתהיה מוקדמת בגיל, תקשה על עקירתה לאחר זמן. ילד קטן, ששומע מגיל אפס את הוריו או את בני משפחתו הבוגרים מתפללים לאלוהים ומברכים על נרות חנוכה, הקידוש על כוס היין בערב שבת, בליל הסדר ושאר חגים ומועדים, או גם ב'קדיש' של אבל על מות, יתקשה לקבל, מאוחר יותר, טיעון רציונאלי שעלול לערער את היסוד הריאלי של אותן תפילות, ומעמיד אותן ברמת הרגשות בלבד.

לא אחת אנחנו מקבלים טענות-מחאה על-כך שאנחנו משתפים צעירים במאבק שלנו לחופש מדת. רבים מן המוחים, בעיקר מקרב הציבור החילוני, מתעלמים מן העובדה שכולנו - הם ואנחנו - מפעילים על ילדים כבר בגיל הפעוטון וגן הטרום-חובה - ריטואלים דתיים, כביכול בנימוק של 'שמירת מסורת', כמו 'ברוך אתה אדוניי', 'אלוהים ברא את השמים ואת הארץ' ושאר אגדות 'בראשית', הניטעות בלב ובנפש הילד כאמת מוחלטת, בלעדית, נצחית.

נושא החינוך הוא התחום החשוב ביותר בסולם הערכים שחברה כלשהי, בוודאי החברה הישראלית, חייבת להציב בראש סדר היום הציבורי שלה. במסגרת החינוכית חובה להציב את נושא החופש האישי כאחת מזכויות האדם, שהן יסוד מוסד של חברה כלשהי, בעיקר של חברה תרבותית, סובלנית, הומניסטית ופלורליסטית. חופש אישי זה מתיר לכל אדם, גם לאדם ה'קטן' בגילו - לילד - לאחוז בהשקפת עולם כהבנתו וכרצונו, ללא כפייה, תוך מלוא ההסברים, ומתן הזכות לשאול שאלות, למתוח ביקורת, ולהיות רשאי וזכאי לשנות דעה, השקפה או אמונה.

ברוח זו ובמסגרת זו אנחנו שמחים לקבל מכתבים מצעירים, ולהשיב להם, גם אם דעתם שונה משלנו, כחלק מהחינוך לפלורליזם בו אנחנו דוגלים.

היטיב להגדיר ולהבהיר עמדה זו יורם, שמכתבו דירבן את הקמתה של במה זו, ועורר מספר תגובות של צוות האתר ואישים מחוצה לו, כמוצג להלן. תשובתה של פרופ' רחל אליאור גם הוליכה את הדיון לכיוון רחוק ורחב בהרבה מזה לו כוון מכתבו של יורם. סביר להניח שנושא זה ימשיך לעורר תגובות, ונשמח לקבלן ולהציבן, בשמות כותביהן, בבמה נוספת בעתיד הקרוב.

 

לאתר חופש שלום,

שמי יורם (השם שונה), ואני בן 14.אני חי כרגע מחוץ לגבולות ישראל אבל בהחלט חושב לחזור לחיות בארץ, כך שהנושא המדובר באתר שלכם מאוד מעניין אותי, ובכלל חשוב לי איזה צביון יהיה למדינת ישראל בשנים הבאות. אני חייב לציין מראש שאני אתאיסט, אינני מאמין באלוהים הפרסונלי במובן הדתי - אותה ישות דמיונית, אותו אלוהים שכועס, מצווה ונותן הוראות הפעלה לחיים. אין לי ספק שההיסטוריה והמדע כבר ממזמן שמו את התורה בסתירה אחת גדולה, אין לי ספק שהטבע אדיש לגמרי לנעשה כאן, ועל האדם לחשוב ולנווט את חייו בעצמו.

עד פה הכול טוב ויפה, ובעצם למה שלא נניח לאנשים להאמין כראות עיניהם? התשובה היא ההשלכות: אני והמדע לא מזיקים לאף אחד, ולעומת זאת האמונה העיוורת בכוח עליון היא הסיבה העיקרית לרוב המלחמות בעולם, לעוני למצוקה לבורות וכו'. למרות זאת רוב העולם מאמין, וזה כמובן עניין של חינוך, נחמה ופחד. המון דברים נאמרו על כך ואין לי הרבה מה להוסיף.

הדבר היחיד שיש לי להוסיף הוא רעיון משלי, בתור ילד אתאיסט, יחיד בכיתה, שחטף קללות וגידופים בכל פעם שהעז להביע את חוסר אמונתו, הייתי רוצה שמישהו במדינה יכנס לבתי הספר ויתמוך בנו! ברור לי שמחר בבקר שרת החינוך לא תוסיף את מקצוע האתיאיזם לתוכנית הלימודים. זה ייקח שנים רבות, אם בכלל. אך שאלתי היא מדוע חברי האתר לא מנסים לגבש קבוצה של  נערים שחושבים כמוני, שיעבירו שעורים מעין אלה במתנסים, או בבתי ספר - הנושא לאחייב להיות חוסר אמונה, אלא פשוט מאוד קידום החילוניות, חופש המחשבה, הזכות לערער על התורה הקדושה (כמובן מתוך כבוד למאמין), למרות שלדעתי למאמין אין כבוד אלי- האם חשבתם על כך? חלוקת עלונים לא מספיקה, הרבה מהעלונים נזרקים לאשפה. לאותו נער שקורא את העלון חייב שיהיה מישהו לידו שישוחח איתו על לבטיו, כי הריאנו באים ושומטים מתחת לרגליו את כלאותם דברים שהשרישו בו מגיל כל כך צעיר' במודע ושלא במודע. מה דעתכם?

מצפה לתשובתכם - יורם

חופש

איל מצוות חופש משיב ליורם

יורם שלום

שמי איל, ואני חבר בצוות חופש. משמח לקרא את מכתבך שכן ניכר בך שאתה נער חושב ונחוש. הרשה נא לי להביע את תקוותי, שגם עם חלוף השנים לא תוותר על השימוש בשכלך לבחון אמיתות מקובלות, ותמשיך לאחוז בדעתך גם כנגד לחץ חברתי וגם כנגד הפחדות וחרמות.

אנו בחופש  מנסים, בדרכנו, להלחם בחשכה שכנראה תמיד תמשיך לאיים על הנאורות.  הרעיון שלך להפיץ שיעורי אתיאיזם הוא מעניין, אך אני כשלעצמי אינני איש ארגון ואולי יעילים ממני יוכלו לארגן סמינרים כאלו.

המאבק הטוב ביותר בבורות ובחשכה, לדעתי, הוא ההשכלה: ידע היסטורי, הכרת תרבויות אחרות, לימוד ספרות ופילוסופיה והרחבת אופקים בכלל - הן התרופות הטובות ביותר כנגד חשכת הדת המאיימת על כולנו. ככל שאנשים יהיו משכילים יותר כן ירכשו חיסון טבעי חזק יותר כנגד מטיפים, כתות והבלים שונים, שתמיד ינסו למכור את מרכולתם לפתאים שבינינו.

מכל מקום, אם בדרכך הצנועה תתאמן בהפרכת ההבלים המפרנסים דתות למיניהן (כאן באתר תמצא חומר רב שיעזור לך בכך), תהייה זו התחלה נאה.

בברכה

איל מצוות חופש

חופש

אורה לב-רון, משוררת, חברת חופש

ליורם ואחרים -

דרך ארוכה היא דרך ההתמודדות עם מיסטיקה ודת. ארוכה מאחור וארוכה קדימה. כנראה שאין ניצחון בנוק-אאוט, אלא בהצמדות צנועה ועיקשת לעמדה הנוגדת דעות קדומות, פחדים קדומים ותשוקות קדומות.

ולא בכדי המלה "קדום" מככבת כאן. היא עומד כגורם עוין לכוחות המניעים את הרוח האנושית קדימה: הסקרנות, החקרנות, החיפוש. הדת נאחזת במה שהיה. מה שנקרא לימוד הוא בעצם שינון של מה שנלמד בעבר, מה שנטען ונחשב בעידנים אחרים. חלילה מלהפעיל ספקנות וכפירה בעיקר. חלילה מלחתור למחוזות חשיבה והיפעלות חדשים.

מה שהיה ומוכר הוא הנכון על-פי התפיסה הדתית. לתפיסות העבר יש "פקחים" השומרים על "צאן מרעיתם" לבל יסטו מן הדרך שאותה למדו בע"פ. כל שאלה נענית במבחר מתוך תשובות שכבר ניתנו ומאוחסנות באינוונטר סגור.

והרי לכל אחד מאיתנו יש ראש, בראש יש מוח, ומצווה עלינו להשתמש בהם במירב הפוטנציאל שזכינו לו. יש שימציאו בדרך זו פטנט טכנולוגי מהפכני, יש שיגלו חוק טבע, יש שיצרו אמנות דגולה. אבל גם מי שלא יגיע למעלה כזו, יוכל להגיע גבוה בחשיבה, גבוה כמיטב יכולתו. למה לעצור במקום שהפקח שלנו סימן לנו? ולמה הוא רוצה שנעצור שם?

בד"כ הוא רוצה, כי כך הוא שולט בתודעתם של ההמונים. הם רוצים בכך בשל תחושת הביטחון, כמו זו המוענקת לילד הסומך על הוריו. אלא שמה שמתאים לפעוט, לא מומלץ לאדם בוגר, או מתבגר.

אתמול שמעתי מומחית לאסלאם שיעי מסבירה את מניעי נסראללה. היא דברה על המשיח שצריך לשוב בשנית, על מלחמה בין כופרים ומאמינים שאחריה יהיה עולם צודק וטוב. איכשהו המודל הזה בשינויים קיים בכל הדתות: משיח שיבוא, שכבר בא, שישוב, מלחמת גוג ומגוג, והחזרה בתשובה של שארית הפליטה.

אולי אחריותנו כבני אדם חושבים (או בעלי היכולת לחשוב), היא להתנער מהפונדמנטליזם התודעתי ולהעיר את האחרים כפי יכולתנו.

אורה לב-רון, משוררת

חופש

פרופ' רחל אליאור
ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

לצוות אתר חופש - שלום,

הרשו נא לי להביע הסתייגות מסויימת מיחסכם לדת. הדת איננה רק מיסטיקה ואמונות. היא גם מקור משפטים כמו 'צדק צדק תרדוף', ו'אהבת לרעך כמוך', מנוחת השבת כזכות אוניברסאלית, היא מקור כמה משורות השיר הנשגבות בעולם, וכמה מהטקסטים החכמים שיש בנמצא ומפסגות התיאור ההיסטורי ברוח הדמיון היוצר וממיטב ביטויי התודעה האנושית על מעמקיה ומעפליה - היא צריכה לעמוד על כל מדף של היצירה התרבותית האנושית הואיל והיא מקור השראה לאלפי שנות יצירה אנושית בזיקה למה שהמחברים רואים כהשראה אלוהית ואחרים יכולים לראות ככמה מפסגות הרוח האנושית.

אתם רשאים לחלוק על התוקף העובדתי שעולה מכל השקפת עולם או מכל תודעה יוצרת אבל דווקא יחס מכבד לדת, כאחד מנתיביה המרהיבים של רוח האדם והצגתה במכלול היצירה האנושית מתוך פרספקטיבה של חקירה, ביקורת, ידע, חופש יצירה ובחירה הוא זהה מעקר את בלעדיות התוקף שמאמינים מבקשים ליחס לכל הכתוב.

באשר לדברי יורם-  הנער הנבון שכתב לאתר -  מן הראוי שיורם ישאל את עצמו ואת חבריו מדוע אנשים רבים כל כך פונים לדת, ביניהם אנשים חכמים ונבונים ומשכילים? מה היא מציעה שמדבר לבני אדם? אולי למשל זיכרון, זהות, קהילת הזדהות ומסגרת התייחסות חברתית-תרבותית מעניקת משמעות - דברים שהעולם החילוני-האינדיבידואלי אינו מצליח להציע באותה מידה של עומק ואינטנסיביות וצדק חברתי.

לצד ביקורת מוצדקת שאפשר למתוח על ממדים רבים מן החיים הדתיים בזמננו ובמקומנו (כפייה דתית, שמרנות מתבדלת, העדר הפרדה בין דת למדינה, בתי דין רבניים, הפליית נשים, הימנעות מנשיאה בעול השירות הצבאי וכיוצא באלה) מן  הראוי להימנע משיפוט נמהר על כל ההיסטוריה הדתית, ומעמדה שלילית מקיפה לגבי מכלול הפנים של חיי הדת.

אין צורך בחינוך לאתאיזם, יש צורך בחינוך לתרבות על ריבוי גווניה, בחינוך להוקרת ההיסטוריה היוצרת של רוח האדם, בחינוך לרב-תרבותיות, לפלורליזם, לחירות בחירה ולכיבוד נבדלויות באורחות חיים ואמונות ודעות ובחינוך מונע כפייה ואפליה מכל סוג. רוחב אופקים, השכלה ורכישת ידע, חינוך ביקורתי לגבי יחסיותן של הטענות הנוגעות לרוח האדם, סובלנות, נכונות להכיר את האחר וחופש בחירה ביחס לפירותיה של רוח האדם עלכלל מקורות השראתה, הם הכלים הטובים להרבות אור ולהמעיט את חשכת הבורות, הכוחנות והאמונות התפלות.

בברכה

רחל

חופש

ליאור, אוהד ושותף סביל לפעילות אתר חופש

למרות שהבמה מוקדשת לצעירים, אין להתעלם מן העובדה שגם אנשים בני עשרים ושלושים מחליטים  פתאום לחזור בתשובה, ולמען האמת אני מסוגל להזדהות עם הדחף הזה. כל אדם עלול ליפול. אני מצדי מבקש להדגיש דווקא את הפתיחות המחשבתית והרעננות שיש לצעירים, שהחידוש שהם מכניסים לחיים הוא חלק מהכוח המניע את האנושות קדימה.

ליאור

ד"ר צופיה מלר, מחנכת, חברת חופש

המשפט "לכבד את הדת" מעורר אותי לשאול, כיצד אפשר לכבד דת? והרי לכבד דת - סתם - הרי זה כאילו אמרנו: "לכבד תרבות". הרי זה כאילו אמרנו "לכבד דעה" או "עמדה". כל המושגים שנמנו כאן, כולל דת, הם מושגים ריקים, שיש למלאם תוכן: יש דעה הראויה שאכבד אותה ויש שאינה ראויה; יש עמדה הראויה לכבוד ויש הראויה לבוז; יש תרבות שאני מלאה יראת כבוד כלפיה, ויש המעוררת שאט-נפש.

כך גם הדת, בתור שכזו: יש דת ויש דת. ובתוך אותה דת עצמה - ואתייחס ליהדות כדוגמא - יש רכיבים, רבדים וערכים שאני מכבדת - אבל לאו דווקא משום שהם נכללים בעולם התוכן הדתי, אלא מחמת מוסריותם, אנושיותם, מופלאותם. ויש רכיבים ורבדים וערכים שאני סולדת מפניהם - אף זאת לאו דווקא משום שיוכם או אי-שיוכם לעולם התוכן הדתי, אלא מפני נפסדותם, רשעותם, או אפילו חוסר הפשר והמשמעות שלהם לחיי האדם כאן ועכשיו, או אי-פעם בשחר ההיסטוריה האנושית.

דת בתור מושג ריק אינה ראויה שאכבד אותה, כשם שאינה ראויה לכך שאשלול ממנה כבוד. כיוון שלא היא שתרמה לתרבות האנושית, אלא היא חלק מאותה תרבות - לטוב ולרע, ויש בה דברים שראויים לכבוד, ויש - שאינם כאלה.

כך גם האתאיזם. לא אותו אני מכבדת כמושג ריק, אלא את אלה שיצרוהו כתורת-חיים, את אלה שהפכוהו לדרך חשיבה, מדעה, מעמדה ומהסברה לדרך חיים. אותם אני מכבדת - את כל הכופרים הגדולים: את אלישע בן-אבויה ואת ברוך שפינוזה, את ג'ורדאנו ברונו ואת גליליאו גליליי - את כל אלה שהעזו למרוד במסגרות ובמוסמכות. הם הראויים לכבוד בשל אומץ לבם ועוז רוחם, ובשל נכונותם להשתחרר מן האונס הרוחני והכפייה והכבלים. לא האתאיזם בתור שכזה הוא הראוי לכבוד בעיניי, אלא האתאיסטים  לדורותיהם. ממש כאותם אנשים שחיו במסגרת הדת, שלמרות כבליה הוסיפו ליצור ולהילחם למען הנכון, הצודק והראוי - גדולי הרוח כמו עמוס, ירמיהו ואיוב - ולא משום שהם מייצגים דת כלשהי - הם הראויים לכבוד, ולא אותה מסגרת בתוכה גזרה עליהם ההיסטוריה לפעול.

דבר אחד ברור לי לחלוטין - כל עוד מותירה החברה האנושית בתוך מערכות החינוך שלה מקום ללמד דת - באצטלה זו או אחרת, היינו הך - יש מקום ללמד לצדה גם את האתאיזם; את שניהם - הדת מזה והאתאיזם מזה - באמצעות נציגיהם המובחרים, ערכיהם הנעלים או תורותיהם הראויות. אך לא כמושגים ריקים, ולא רק בזכות המקום שהם תופסים בתודעה ההיסטורית שלנו.

ד"ר משה גרנות, מחנך וסופר

כדי להילחם באמונה החשוכה יש צורך בידע. כתוב במקורות: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס" (אבות ב' יד). אצלנו צריך לחרות סיסמה מהופכת: "ודע מה שתשיב למאמין". המאמינים טוענים תדיר שהאתיאיסטים לוקים בחוסר ידע, לכן הם טופלים על הדת שלילות לרוב. ידע הוא כוח. לכן בבתי ספר צריך ללמד יהדות על כל המשתמע, אלא שהמורים החילוניים לא צריכים לכוף ראשם בפני הממסד, ועליהם ללמד את הדברים תוך ביקורת נוקבת על המסרים שטקסטים דתיים משדרים.

בברכה,

משה גרנות

טובה, חברת חופש

אני בהחלט מקבלת את הצעתו של יורם. עלונים בלבד לא יספיקו! אנחנו  צריכים ליצור מערך לוגיסטי שיהיה יותר אקטיבי. לשם כך, עלינו להתאסף ולגבש רעיונות ודרכי פעולה. אני רואה כיצד יותר ויותר הופכת המדינה הזאת למדינה "חומייניסטית" עם כל האמונות  הטפלות, התפילות והאמונה באלוהים-הכול-יכול. אני רואה אנשים משכילים לוקחים  במזוודותיהם את ספר תהילים שיגן עליהם. אגב, הצעתי לאישה אחת להוסיף גם את  הקוראן והברית החדשה - כך היא תוכל לקבל הגנה מכסימלית... במקרה שאחד לא יגן, השני "יתעורר"...

אני רואה את האנשים הצעירים - כולל נערות עם בטנן הגלויה - נכנסים לחנויות  ומנשקים את המזוזה - ותופעה זורק הולכת ומתרחבת!

טובה

פרופ' דן מלר, מצוות חופש

אחד הכלים החשובים בחינוך הוא קריאה ולימוד, והכרת הידע שנצבר בתרבות האנושית - היהודית והכללית גם יחד. למטרה זו הקים אתר חופש את 'ארון הספרים', בו אנחנו מציבים ספרים מומלצים בתחומים החשובים לנו ושבהם אנחנו עוסקים. אחד הספרים החשובים בנושא בו אנו דנים כאן הוא 'עולם רדוף שדים' מאת קרל סייגן[1]. וכך, בין השאר, הוא כותב בספרו:

מה שמדאיג אותי, במיוחד על סף האלף החדש, הוא שהפסוודו מדע והאמונות התפלות יגבירו משנה לשנה את כוח הפיתוי שלהם, ושירת הסירנות של הבערות תגדיל עוצמה וקסם. מתי שמענו אותה לאחרונה? כל אימת שהתעוררו בנו דעות קדומות לאומניות או אתניות, בתקופות של מחסור, כשהתערערו ביטחוננו העצמי הלאומי או חוזק רצוננו כציבור, כשהתייסרנו למראה מקומנו ומעמדנו ההולכים ופוחתים בקוסמוס, וכאשר תססה הקנאות סביבנו - או-אז השתלטו עלינו הרגלי חשיבה שרכשנו בדורות עברו.

להבת הנר מהבהבת קלושות. שלולית האור הקטנה שהיא מטילה רועדת. העלטה מתגברת. השדים מתחילים להגיח ממחבואיהם.

עיקר זעקתו ואזהרתו של סייגן מופנית, כמובן, לפונדמנטליזם הדתי - בכל הדתות בעולם - שלצד הבורות והבערות, וכפועל יוצא מאלה, הוא מפתח, מעודד ומייצר אלימות טרוריסטית בממדים שהאנושות לא הכירה קודם לכן.

ההגינות והאובייקטיביות לפיהן יש להתייחס לדת, בוודאי אנחנו כיהודים לדת היהודית, מחייבת אבחנה והבדלה ברורים בין הצדדים החיוביים שבה לשליליים, לפסולים ולמסוכנים. אי-אפשר להתעלם, ולרגע גם לא נעלמה מעינינו תרומתה הסגולית העצומה של התרבות היהודית בתחומי המשפט, הצדק הסוציאלי, ההגות, הספרות והשירה ('צדק צדק תרדוף', ו'אהבת לרעךכמוך', מנוחת יום השבת כזכות אוניברסאלית, מוסר הנביאים, הטקסטים החכמים והשפה העברית הנפלאה על שירתה וספרותה). אבל באותה נשימה יש גם לשאול ולבדוק, האם כל אוצרות הרוח, התרבות והחברה הנעלים הללו מקורם בדת, או, האם מקורם באדם שיצרם, והדת - שהייתה קונצנזוס חברתי באותם ימים, הולבשה עליהם ונתנה להם, לעתים קרובות גושפנקה שלאחר מעשה.

את הערכתנו לטקסט המקראי ביטאנו והדגשנו לא אחת במאמרינו באתר - כמו, לדוגמה, בהקדמה למדור פרשות השבוע.

הדת היהודית, באמצעות הוגי הדעות שמייצגים אותה, שימשה מקור ליצירה רוחנית עשירה, וקיימת יצירה דתית מקורית וחשובה בתחומי ההגות, הספרות והשירה. אולם אין בכך היתר (א) להכפיף לדת את כל היצירה התרבותית-רוחנית של בני העם היהודי לדורותיהם, ולראות את הדת כמקור וכגירוי יצירתי לכל התרבות היהודית; (ב) להתעלם מהצדדים השליליים, הפסולים והבלתי-אנושיים שיש בדת ושאותם היא מטפחת עד עצם היום הזה.

ההגות, הספרות, השירה, הקודקס המשפטי ובעיקר הרוח הסוציאלית והמוסר האנושי החיובי שהתפתחו בעמנו בימי קדם - בהעדר כלים טכניים של תקשורת בסיסית, כמו כתב נגיש לכול, דפוס, נייר, או תקשורת מודרנית כבימינו -  היו נחלת שכבה אינטלקטואלית דקה. לסופר, למשורר ולמחוקק לא היו נייר ודיו להעלות עליהם את יצירתם הרוחנית-תרבותית, והחרסים שהיו כליו לא אפשרו הפצה רחבה של אותן יצירות. גם אם רצו בכך, מרבית העם היו אנאלפביתיים, שאינם יודעים קרוא וכתוב. עמנו מכונה אמנם עם הספר, אבל קרוא וכתוב הייתה נחלת מעטים בתקופת המקרא  [ראשיתו של הכתב האלפא-בתי היא סביב 1400 לפנה"ס].

יחידי הסגולה שידעו קרוא וכתוב היוו, במרבית המקרים,  את שכבת ההנהגה והמנהיגות, שבידי קדם היו בעיקר כוהני דת. הם דאגו לכתר כל יצירה אנושית בכתרים דתיים, אליליים או אלוהיים, דת דת ואמונתה. כל יצירה רוחנית - בתחומי המשפט, החקיקה, ההגות והאמנות הולבשה - מיד או לאחר זמן, לעתים כעבור זמן רב, תוך שינוי, עיוות או הפיכת הכיוון - בלבוש סמכותי דתי. לא ניתן היה באותם זמנים להציב ולהציג מערכת חוקים או דעות בעמדה שונה מן הקונצנזוס הדתי, ומי שביטא עמדה אחרת, שונה, נוגדת, שנחשבה מסוכנת ומסכנת את הקונצנזוס, הורחק עד כדי נידוי וחרם, ומקרהו של התנא אלישע בן אבויה, שהוחרם וזכה לכינוי הגנאי 'האחר', מעיד על הכלל.

אני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון ומה אגנוז במרתף (עמוס עוז)

העובדה שהקודקס המשפטי של העם העברי-יהודי נכלל בתורה אינה מהווה ראיה לכך, שמקורו דתי-עברי. הבסיס למשפט העברי הוא תרבותו ואיכותו הערכית של העם העברי, שבכישוריו הגבוהים כבר אז הוציא מקרבו, כפי שממשיך לעשות בכל הדורות, אנשי רוח ומוסר מקוריים ונפלאים. אולם אי-אפשר להתעלם מכך, שרבדים שונים של אותה תרבות ינקו וניזונו ממקורות זרים, לא יהודיים, ושקדמו לעם העברי-יהודי מאות או אלפי שנים: החוק והמשפט של העמים הבבליים, כחוקי חמורבי ואשנונה[2] .  האגדה והמיתולוגיה של העמים השמיים, כמו אגדות נוח ואותנפישתים או המיתולוגיות השונות אודות בריאת העולם ועמם השירה והספרות הקדומות, שיחד עם השירה והספרות העברית הקדומה ינקו מאותם מקורות. כלומר, לא הדת (העברית) היא שהייתה המקור לכל אלה, אלא התרבות האנושית, זו שמוסיפה גם בהעדר דת ליצור נכסי-רוח מופלאים ומרוממי-נפש.

לא ניתן היה לשמר את כל אותה יצירה תרבותית אנושית, שבצדק אמרה עליה  פרופ' אליאור ששימשה מקור השראה לאלפי שנות יצירה אנושית, ושאת חלקיה ניתן לראות ככמה מפסגות הרוח האנושית אלא בהסכמה של ההנהגה הדתית של אותם זמנים. כל מה שהיה חריג, או נחשב חריג בעיני אלו שקבעו את ה'נורמה' , קרי פרנסי התלמוד של המאות הראשונות לספירה, לא נכלל באסופה המקראית (הקאנוניזציה של התנ"ך) נדחה, הושחת והושמד, וחלקו נותר, למזלנו, בצורה המוכרת בשם "ספרים חיצוניים" (ראה גם http://www.hofesh.org.il/letters/tanach/tanach2.html)

יחסנו כבנים לעם היהודי לדת - לכל דת - בייחוד לדת היהודית, מורכב משני רבדים: הרובד התרבותי והרובד המעשי. ברובד התרבותי אנחנו - כאנשי תרבות, ספר, מדע ורוח, בוחנים את הטקסט המקראי בעין ביקורתית בת זמננו. על הדת ועל ירושתה הרוחנית אמר עמוס עוז[3]:

"יהדות היא ציוויליזציה. הדת היא אולי מקורה, אך לא עיקרה. היא יצרה תופעות רוחניות שצמחו ממקור דתי, היפרו את החוויה הדתית, שינו אותה וגם התקוממו נגדה. המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים, גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה... אני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטמיים. לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר, אלא כיורש. ממעמדי כיורש משתמע, שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון ומה אגנוז במרתף... יש לי זכות לייבא מבחוץ ולשלב בירושתי את הטוב בעיני... זכותי להחליט מה טפל ומה עיקר, מה מרכז ומה שוליים, ומה ראוי לגניזה."

לא כל מה שקשור בדת חייב בהכרח להיות מוערך על ידי האדם בן זמננו כערך שיש לכבדו. לדעת, ללמוד ולהכיר - ודאי וודאי, אבל אין שום חובה לכבד. בוודאי קיימת הזכות והחובה למתוח עליו ביקורת, ולהפריד בין התבן לבר, בין הערכי -  בייחוד ביחס לתקפותו ולרלבנטיות שלו היום, לבין הפולחן המיסטי; בין הבסיס התרבותי האנושי החשוב, אותו יש בהחלט לכבד, לבין מערכת של חוקים דתיים הנכפים עלינו מאז ועד היום ללא הצדקה, ללא ביסוס רציונאלי, רק משום התנהלות עדרית-מסורתית או תכנון כוחני של שליטה וכסף מצד אלו שכך נוהגים.

לא יחס מכבד לדת נדרש, אלא הבנת הדת והכרת מרכיביה. שכן, אני מקבל את מרבית תרומתו של העם העברי-יהודי לתחומי המשפט, הרוח, הספרות, השירה והמוסר הסוציאלי, אבל בנפרד מהדת, וכמה שה'דת' הולבשה עליו ללא קשר למהותו. לא 'אלוהים' כתב, הכתיב או נתן את התורה; לא הוא שציווה על הפרשת מעשר, לקט לדל, שכחה ופאה לגר, לאלמנה וליתום; לא אלוהים הכתיב לנביאי ישראל את תוכחות המוסר, אלא אנשי הרוח וההגות העבריים-יהודים, והסופרים המקראיים שהעלו כל אלה על הכתב הרבה לאחר שהחוקים הונהגו, זמן רב לאחר שהשירה והנבואה שוררו או נאמרו. הם, האחרונים, דאגו ליחס את מכלול היצירה האנושית הנפלאה הזאת לאל, אם לשם מתן תוקף החלטי, אם כמצוות המנהיגות, אם משני הטעמים גם יחד.

לא די לא להיות דתי כדי להיות חילוני (ס' יזהר)

איש הרי לא יצפה שנכבד את אנליל, רק משום שבשמו "אדוני השמים והארץ" נכתבו חוקי חמורבי או את האלה ארורו, הקשורה באגדת גילגמש. אשר לשאלה ששאל יורם, מדוע אנשים רבים כל כך פונים לדת, ביניהם אנשים חכמים ונבונים ומשכילים, מה היא מציעה שמדבר לבני אדם, ולתשובה שניתנה עליה ע"י פרופ' אליאור - שהדת מעניקה "זיכרון, זהות, קהילת הזדהות ומסגרת התייחסות חברתית-תרבותית מעניקת משמעות - דברים שהעולם החילוני-האינדיבידואלי אינו מצליח להציע באותה מידה של עומק ואינטנסיביות וצדק חברתי" - על כך אשיב: אכן, כאלו הם פני הדברים, אלא שאותם "אנשים רבים כל כך" בשאלתו של יורם אינם קבוצה הומוגנית מוגדרת אחת, אלא אוסף של בני-אדם שונים ומשונים, שלכל אחד מהם, או לכל תת-קבוצה בתוכם, סיבות משלהם לפנייתם לדת.  ההסברים שהוצגו עד כה הם פרי ותוצאה של בסיס תובנה אנושית שונה בתכלית: מצד אחד כמיהה מוחלטת ובלתי מתפשרת לקבל מענה מיידי לשאלת הבריאה, עד כדי הפיכת 'אמונה' ל'עובדה' ו'אמת אחת בלעדית ונצחית', ומנגד - הבנה שעולמנו הוא תוצאה של תהליכים טבעיים, שהתרחשו ללא כל 'כוונה' או 'מטרה', ולכן אין גורם אחד מסויים שרצה או התכוון לברוא את העולם.

אדם שזכה להבין את ההתנהלות האקראית שבטבע ובעולמנו, יהיה מוכן גם לשינויים בלתי פוסקים בתפיסתו את החיים. מוכנות זו חושפת אותו לאין-ספור אפשרויות, שכולן לגיטימיות, ואין הוא רואה בדעה נוגדת פסול עקרוני, בוודאי לא עבירה או פשע. אדם כזה איננו מסוגל לחיות במסגרת חברתית קבועה, סגורה, חד-ערכית, המחייבת אותו, מטעם הבסיס התובנתי שלה, לבצע אך ורק את מה שערכי אותה חברה קבעו כנכונים ומחייבים, יום-יום, שעה-שעה. אדם כזה זקוק לחברה, שמעצם מהותה אין לה מסגרת מחייבת, ולא יכולה להיות לה מסגרת מחייבת אחת-נצחית. מכאן, שהחופש האישי, חופש המחשבה והדעה, חופש הבחירה וחופש המעש אינם מאפשרים את מה שהדת מעניקה לחבריה: זיכרון, זהות, קהילת הזדהות ומסגרת התייחסות חברתית-תרבותית מעניקת משמעות. בראש מעייניו וערכיו של האדם החופשי ניצב האדם, לא האל. והאדם, באשר הוא אדם, איננו מתגדר בהכרח, אם בכלל, בארבע אמות המסגרת הקהילתית שמעניקה (לא! מחייבת!) הדת.

מה שטוב לאדם אחד לא בהכרח טוב לאחר. הטוב שנמצא ב"זיכרון, זהות, קהילת הזדהות ומסגרת התייחסות חברתית-תרבותית מעניקת משמעות" שבדת עשוי להיות גרוע עד פסול ומאיים על האחר. ה"אחר" ביהדות פרש מהקונצנזוס הדתי המחייב, משום שהבין את הכשל ואת חוסר ההיגיון שבדת.

התשובה שאני משיב ליורם על שאלתו "מדוע אנשים רבים כל כך פונים לדת, ביניהם אנשים חכמים ונבונים ומשכילים, מה היא מציעה שמדבר לבני אדם" היא, שאנשים פונים לדת משום שהם מבקשים תשובה אינסטנט לשאלות קשות, שלעתים אין עליהן כל תשובה, בוודאי לא באותו רגע; או שיש עליהן יותר מתשובה נכונה אחת ועליהם - ועל אחריותם לבחור בזו הנראית להם נכונה לאותה עת; אנשים שמצוקות החיים או בעיות אישיות מונעות מהם את הרוגע, הסבלנות והיכולת ללמוד; שאין כל קשר בין 'חכמה', 'תבונה' ו'השכלה' למרכיב המיסטי בנפש האדם - מרכיב הקיים בכל אחד מאתנו, בהבדלים איכותיים וכמותיים שונים.

תשובתי ליורם כוללת גם את האמירה: יש לחנך לאתאיזם, לפחות באותה צורה ומידה שמחנכים לדת. בחינוך לתרבות על ריבוי גווניה, להוקרת ההיסטוריה היוצרת של רוח האדם כלול, כמובן מאליו, גם לימוד רעיונות ויסודות החשיבה האתאיסטית. זאת - על מנת לתת תוקף לחופש האמונה ולחופש המחשבה, לרב-תרבותיות, לפלורליזם, לחירותהבחירה ולכיבודהשונות באורחות חיים ואמונות ודעות ובחינוך מונע כפייה ואפליה מכל סוג.

חילוני אינו חילוני מחמת 'שנתרוקן  לו', מחמת 'שאמונתו נתייבשה'
אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו
(ס' יזהר)

קיים ויכוח סמנטי לגבי השם 'אתאיסט', ויש המעדיפים להשתמש במונח   Brightבמקום אתאיסט. תמצת זאת יפה רוני מצוות האתר כשכתב:

"למילה אתאיסט יש לא מעט קונוטציות שליליות, בעיקר בגלל השיוך למשטרים אפלים כמו רוסיה הסובייטית, דבר המקשה עוד יותר על הגדרה של אדם כאתאיסט. ראיה לכך ניתן לראות בסקר של מכון גאלופ שנעשה בארצות הברית לפני כמה שנים, בו שאלו: "אם המפלגה שלך הייתה בוחרת במועמד מוכשר ומתאים לנשיאות שבמקרה הוא גם x, האם היית בוחר עבור מועמד זה?" כאשר  xהינו קאתולי, יהודי, בפטיסט, מורמון, שחור, הומוסקסואל, אישה או אתאיסט. מסתבר, ששש מהקטגוריות האלה זכו ביותר מתשעים אחוז שענו בחיוב "כן"; עבור הומוסקסואל היו מצביעים רק 59 אחוז, ועבור אתאיסט היו מצביעים רק פחות מחצי (49%).

אחד הניסיונות היותר מעניינים להתגבר על בעיית ה"מותג" האתאיסטי הוא להשתמש ברעיון של הקהילה ההומוסקסואלית, שאימצה את המונח gay עם קונוטציות חיוביות על-מנת לשפר את התדמית. הוחלט אפוא בצורה מודעת לאמץ את המונח  Brightלמי שאינו מאמין באלוהים.  באופן פורמאלי,  Brightהוא מי שמעיד על עצמו:

  • שהשקפת עולמו היא נאטורליסטית;
  • שהשקפת עולמו חופשית מיסודות על-טבעיים;
  • שהמוסר שלו ומעשיו מבוססים על השקפת עולם נאטורליסטית".

http://www.the-brights.net/

רוחב-אופקים, השכלה ורכישת ידע, חינוך ביקורתי לגבי יחסיותן של הטענות הנוגעות לרוח האדם, סובלנות, נכונות להכיר את האחר וחופש בחירה ביחס לפירותיה של רוח האדם עלכלל מקורות השראתה, כל אלו ואחרים הם הכלים הטובים להרבות אור ולהמעיט את חשכת הבורות, החרדות, הכוחנות והאמונות התפלות.

על המרכיב האתאיסטי בחילוניות כתבו טובים ורבים, גם באתר, ולא אביא כאן אלא מקור אחד בלבד http://www.hofesh.org.il/freeclass/zehut/zehut3.html

תהא זו טעות אם נזהה יהדות עם אמונות דתיות של יהודים (יהודה באואר)

הציפייה לכבד את הדת משום שקיים בה חלק תרבותי היא שגויה בהכללתה. מי שמבקש לכבדה - יכבד, ומי שאינו מכבדה - יוסיף שלא יכבדה, בלא שיש פסול בחוסר הכבוד לדת. גם אינני סבור שהעדר כבוד לדת מפחית כהוא-זה מערכו האנושי או ממעמדו החברתי של זה שכך מתייחס לדת.

"תנ"כ הוא יהדות, תלמוד הוא יהדות, חיי יום-יום של יהודים הם יהדות, היסטוריה יהודית היא יהדות, מנהגים יהודיים הם יהדות, אוכל יהודי הוא יהדות, בדיחות יהודיות הן יהדות, כשם שדת יהודית היא יהדות. אך תהא זו טעות אם נזהה יהדות עם אמונות דתיות של יהודים; ראשית - מפני שאמונות אלה הן שונות ולעיתים מנוגדות אלה לאלה, ושנית - מפני שהדת היתה והינה רק אספקט אחד של קיום יהודי. מבחינתם של יהודים רבים בימינו אין הדת היהודית אספקט של יהדותם. יהדות היא, אם-כן, כל מה שהעם היהודי יצר בהיסטוריה הארוכה שלו. יהדות היא ציוויליזציה יהודית, יהדות היא תרבות יהודית"[4]

"להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה. לא די לא להיות דתי כדי להיות חילוני. רבים מן הלא-דתיים הם כך מתוך נוחות. ברגע שייתקלו במעצור בחייהם - משבר, אסון, ולהבדיל - טכס - הם נסוגים לדת ("חוזרים לרגע"). להיות חילוני זה להיות ספקן. חילוני אינו חילוני מחמת "שנתרוקן  לו", מחמת "שאמונתו נתייבשה", אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו. להיות חילוני משמע, להיות בלתי מחוייב למצוות או חיובים שלא באו מהכרעתו. ליטול אחריות. להיות ריבון על חייו"[5]. (הדגשות שלי, ד.מ., ראה http://www.hofesh.org.il/letters/forum/03/160.html)

בשתי ידיי אני מקבל ומאמץ את מילות הסיום במכתבה של פרופ' אליאור: "רוחב אופקים, השכלה ורכישת ידע, חינוך ביקורתי לגבי יחסיותן של הטענות הנוגעות לרוח האדם, סובלנות, נכונות להכיר את האחר וחופש בחירה ביחס לפירותיה של רוח האדם על כלל מקורות השראתה, הם הכלים הטובים להרבות אור ולהמעיט את חשכת הבורות, הכוחנות והאמונות התפלות". רק אלה מסוגלים למנוע את סכנת החושך ולבטל את דאגתו האמתית של קארל סייגן, שצוטט קודם, החשש שהפסוודו מדע והאמונות התפלות יגבירו את כוח הפיתוי שלהם, שירת הסירנות של הבערות תגדיל עוצמה וקסם, ושחלילה העלטה תתגבר, והשדים יגיחו ממחבואיהם וישתלטו עלינו ועל תרבותנו.



[1] קארל סייגן: עולם רדוף-שדים: המדע כנר בעלטה. הד-ארצי, ספרית מעריב,1995.

[2] אברהם לבנון: קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון. הוצאת א.ו.ר. תשכ"ז.

[3] עמוס עוז, "שאלות ותשובות", הוצאת תחיל"ה, אפריל 1992.

[4] פרופסור יהודה באואר: בתוך 'איך לחנך חילונים ליהדות', יהדות חופשית, 9, 1996.

[5] יזהר סמילנסקי: "דתי, לא דתי וחילוני". שדמות, ע"ט, תשמ"א.


נובמבר 2006


חברים ב- עוצב על ידי