אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

במת חופש

על המוסר והאמונה באלוהים - חלק ב'
הבדידות

במה זו היא המשך ישיר לבמה קודמת, בה השיבו מספר מחברי צוות האתר לאביהו בסוגית המוסר והאמונה באלוהים. אביהו השיב בתודה על חמש התשובות שקבל, אלא שלא השתכנע מאף אחת מהן ומכולן גם יחד. מכתבו מעיד על מצוקה נפשית מסוימת, שמשפט אחד בו אומר למעשה הכול:

"... אני מבקש להציג את הנקודה שעדיין מטרידה אותי לאור כל הנ"ל- הבדידות. האמונה באלוהים מהווה עבורי הרבה מעבר לתמריץ של שכר-ועונש המעודד אותי לשמור על חוקי הדת והמוסר. האמונה הזו הופכת אותי ואת האדם שלידי (במידה רבה יותר אם הוא יהודי אך לא רק) לחלק ממערכת אחת גדולה בעלת מוצא משותף ומטרה משותפת. נשמתו של כל אדם היא "חלק אלוה ממעל", ו"חביב אדם שנברא בצלם" הוא המשפט המכונן של תורת המוסר האלוהית. ברגע בו אני מבטל את האמונה באלוהים אני חותך את החוטים הבלתי נראים אשר קושרים אותי לשאר בני האדם. גם אם אני חלק משרשרת אבולוציונית או מסגרת חברתית, אין לי בעצם שום עניין בהן. אני ניצב לבדי בעולם משלי ושוב אין לי סיבה אמיתית לשים לב אל האחר.

במה זו תתמקד בסוגית ה'בדידות' ומקומה בקשר המורכב שיוצר אביהו בינה לבין האמונה באלוהים והמוסר.

ליאור משיב לאביהו

כתבת את הדברים הבאים: אני מבקש להציג את הנקודה שעדיין מטרידה אותי לאור כל הנ"ל - הבדידות. האמונה באלוהים מהווה עבורי הרבה מעבר לתמריץ של שכר-ועונש המעודד אותי לשמור על חוקי הדת והמוסר. האמונה הזו הופכת אותי ואת האדם שלידי (במידה רבה יותר אם הוא יהודי אך לא רק) לחלק ממערכת אחת גדולה בעלת מוצא משותף ומטרה משותפת.

האדם רוצה משהו בחייו השונה מחיי היום יום הקשים, והוא בוחר להאמין במשהו כדי לחוש טוב יותר, משהו שירומם את רוחו ויגרום לו תחושה טובה, כגון תחושת השייכות לקבוצה. אבל אנשים רבים מדיי מתבלבלים וחושבים שהאמירה "הדת היא דבר מרומם רוח ומגבש" והאמירה "הדת היא דבר נכון" הם היינו אך. וכי איך יחשבו אחרת? שהרי ברגע שיסכימו עם שהדת אינה נכונה, בו במקום היא תפסיק לרומם את מצב רוחם, ולגיבוש סביבה לא תהיה עוד כל משמעות...

דע לך, כי תוכנה זה של האמונה אינו מעלה את ערך האמת שבה. איני יכול להתכחש לצורך הרגשי בתחושת שייכות, שליחות או מטרה. אבל אם התחושה החמימה שהדת אמורה להציע מבוססת על ההנחה הבלתי מתקבלת על הדעת מבחינה נוירולוגית - שעל פיה אנו ממשיכים לחיות לאחר מות מוחנו - אני מעדיף שלא ליטול בכך חלק, ולהישאר על קרקע המציאות.

מדהים להיווכח כמה אנשים אינם מסוגלים כנראה להבחין בהבדל שבין "א הוא נכון" לבין "נחמד כשאנשים מאמינים ש-א הוא נכון". ייתכן שהם אינם נכשלים בטעות הלוגית הזאת, אלא פשוט מייחסים לאמת פחות חשיבות מאשר לרגשות אנושיים - ואיני רוצה לזלזל בערכם של רגשות אנושיים. אני רק מציע שנבהיר לעצמנו, בכל שיחה, על מה אנחנו מדברים: על רגשות, או על אמת.

אדם שמטבעו יטען טיעונים תבוניים ועובדתיים לגבי דברים שהוא תופס ומבין מתוך תבונתו, ובה בעת יטען טיעונים מדומים וירחק מהתבונה לגבי דברים שהוא תופס ומפרש מתוך התפעלות הנפש המשולבת בכוח הדמיון. לכן, תמצא לרוב, את אנשי הדת עוסקים בסיפורים ומשלים. תטענם בחיטים - יודו לך בשעורים. תקשה להם בעובדות - הם יפליגו לעולם הבא. תביא להם אסמכתאות מתוך עולמם הדתי כלומר ציטטות מרבנים, מהמקרא ומהתלמוד המאשרים שהיצירה הדתית אנושית היא -  הם ישיבו שצריך להבין את 'עומקם' של דברים. וכך הלאה דברי חמקמקות ומעשי לוליינות כדי להגן על אמונתם בכל מחיר.

אינני רוצה לפנות אל הרגש שלך, אביהו. את תשובתי המלאה בנושא מוסר כבר קראת, אחרי ככלות הכול. מה שכן אוכל להתייחס אליו הוא אמירתך שבאה בסוף הדברים הנ"ל:

נשמתו של כל אדם היא "חלק אלוה ממעל", ו"חביב אדם שנברא בצלם" הוא המשפט המכונן של תורת המוסר האלוהית.

כנגד קלישאה זו ניצבת אמירתו החותכת של המהר"ל בפירושו לאבות פרק ג' מיז': "ואף שאמר 'חביב האדם [שנברא בצלם]', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו ז"ל: כי 'אתם קרוים אדם ואין האומות קרוים אדם. שלמות הבריאה שהוא לאדם בפרט, הוא לישראל ולא לאומות."

אם במוסר הומאני עסקינן, הרי שהיהדות הדתית אינה הומאנית. היהדות אינה רואה כערך עליון את חייו טובתו ושוויונו של האדם באשר הוא אדם. חובתו של המאמין לציית לדברי אלוהיו גם כאשר מה שהיהדות מורה לו הוא אנטי אנושי בעליל. אם אלוהים אומר לו לרצוח - ירצח. אם אלוהים אומר לו לשרוף - ישרוף. אם אלוהים אומר לו לבזוז - יבזוז. אם ההוראה ממעל היא לשקר - ישקר.

הדבר תקף גם כאשר 'שליחיו' של אלוהים מטעם עצמם מורים כך. האקסיומה הערכית של היהדות, יותר משהיא עבודת האל, הינה ציות טוטאלי למדברים בשמו. "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז' יא'). אין כאן שאלה של מוסר. יש כאן שאלה של ציות. ההלכה היא הקובעת מה מותר ומה אסור, והיא הקובעת למאמין מה מוסרי ולא מוסרי. החזון אי"ש הגדיר זאת בצורה מדוייקת: "ההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר" (חזון אי"ש, אמונה וביטחון, פרק ג').

תשובתה של צופיה

אם תרצה - אנו, לכאורה בודדים. ואני משתמשת בביטוי שלך ה'בדידות' שממנה אתה מתיירא כל כך. יראה זו חוזרת בדבריך גם מאוחר יותר, במשפט "ברגע בו אני מבטל את האמונה באלוהים אני חותך את החוטים הבלתי נראים אשר קושרים אותי לשאר בני האדם" ולאחר מכן "........ אני ניצב לבדי בעולם משלי ושוב אין לי סיבה אמיתית לשים לב אל האחר"...

אל נא תכעס על ההשוואה שבדעתי לערוך לך כאן, אבל כמי שלמדה פסיכולוגיה וחינוך, ובעיקר - כאם וכסבתא, ויודעת פרק או שניים בהתפתחות נפש האדם מילדות ועד זקנה ושיבה, אינני יכולה שלא להידרש להקבלה שעשו גדולים וחכמים ממני, בין התפתחותו של היחיד, לבין התפתחות תולדות האדם כגנום. גנום אנושי.

הקבלה זו היא שמוליכה אותי להשוות את פחדיו של האדם המאמין להיפרד מאלוהיו, לפחדו של הילד הקטן להיפרד מאימו. תהליך הפרידה הוא קשה ומכאיב, לעיתים עד מאוד! הילד, שהורגל מרגע היווצרותו ברחם אימו להיות חלק בלתי נפרד ממנה פרק זמן ארוך וממושך, למעשה - כל משך יצירתו והפיכתו מתא בודד, לעובר-אדם, בעל מערכת שלמה של אברים בעלי כושר תפקוד, חושים, ורגשות.  ואז ברגע אחד, מסיבה כלשהי שאיננו מודע לה, הוא נקרע ממקור החום הבטוח הזה שבו נוצר ובתוכו חי, והופך לישות נפרדת, ליחידה המתפקדת עצמית-עצמאית. ניתוק חבל הטבור מנתק אותו - ולא רק סימבולית - מכל מה שהורגל לו עד כה: מאספקת דם ומזון, מחום ורוך ונוחות, ומהגנה ודאגה לכל צרכיו ולכל מה שהגוף - והנפש בראשיתה - עשויים להזדקק לו.

ברור, שהניתוק, למרות מיידיותו,  אינו קטגורי ומוחלט. זמן רב עוד נזקק התינוק לאספקת צרכיו הביולוגיים והנפשיים, בטרם יוכל לספקם בעצמו, והוא מוסיף להיות תלוי באימו, או בהעדרה - במקור תומך אחר, שיספק לו את כל מחסורו, עד שיגיע לשלב בו יוכל לדאוג לעצמו. זהו תהליך שנמשך, כידוע לך, שנים לא מעטות. האחד המרבה, והשני - הממעיט. יש ילדים שהגיעו לבגרות ולבשלות בגיל מוקדם, יחסית, למרות שגם הם אינם מסוגלים עדיין, או אינם מורשים מטעמים סוציולוגיים, לדאוג למזון ולקורת-גג לעצמם, ויש בוגרים שתלותם בתמיכה חיצונית נמשכת שנים רבות, וגם לכשבגרו מוסיפה התלות הנפשית שלהם בזולתם, במקור תמיכה חיצוני כלשהו, ללוותם, לעיתים עד זקנה ושיבה.

כשמדובר בילד קטן ורך בשנים, תלות זו באימו, או באביו, או בסמכות בוגרת כלשהי ( בפינו: 'בוגר אחראי') שתלווה אותו בדרכו, היא מובנת מאליה ואפילו רצויה, כיוון שהיא מגוננת עליו מפני הסכנות הקיומיות והחברתיות הרבות האורבות לכולנו, ולא כאן המקום למנותן ולפרטן. תלות זו, כמוה כמו כאב של כוויה, שהוא חיובי משום שעל אף אי הנעימות שבו הוא מזהיר אותנו מפני בעיה חמורה ממנו. כך גם לגבי פחדו של ילד להישאר לבדו בחושך, כשאימו עוזבת את חדרו, ובכך מבטאת את היותו בודד במאבקיו הנפשיים-רגשיים עם הלא-נודע. דרושה מידה לא מבוטלת של בשלות וניסיון חיים כדי להבין שהחושך לכשעצמו אין בו רע, ודרושה בגרות מסוימת כדי ללמוד להתמודד עם התחליף לעין הרואה, או עם המשמעות של קולות לא-מוכרים.

כל עוד מדובר בתלותו של ילד, הריהי מקובלת עלינו לא רק כטבעית, אלא, כאמור, כנורמאלית ואפילו רצויה. ואולם, כשתלות זו מתארכת יתר על המידה, והופכת תכונה של אדם בוגר, שלמעשה "פוחד להישאר לבדו בחושך", יש בה כדי לשתק ולהביא להתנהגות פאסיבית, אם של אדם או של עם. ההסבר לכך הוא פשוט: מי שהורגל רק לציית, להישמע לציוויים של סמכות אפילו בלא להבינם, אם משום פחד מעונש או מציפייה לגמול, גורם אט אט לניוון הסקרנות האנושית הברוכה שניחן בה עם היוולדו (שהרי, במופלא ממך אל תדרוש) ועימה נגרם גם אובדנו של כוח היצירה שהתברך בו, מתוך הצורך לחפש פתרונות ותשובות משלו, ועמם גם אובד לו כול ייחודו ומקוריותו, והוא הופך לחלק מעדר: צייתן וממושמע, צועד בתלם, ותלוי כל ימיו ברועה המוליך אותו ובעדת הכלבים המקיפה אותו לשמרו מאויב ומצר. לא במקרה מדומה המנהיג המקראי, כמו משה, או דוד, וגם אלוהים עצמו, לרועה של עדר. אבל מה עם הפרט בתוך אותו עדר? מה עם היחיד והמיוחד שבכל אחד ואחד שבו? הכי לא זה הדימוי המתאים לבהמה יותר מכל? ללא כל "מותר" על פניה? האם זוהי דמות האדם הבוגר שהיינו רוצים לחנך? האם זה מראה פניה של החברה בקרבה היינו רוצים לחיות? וכי אינך רואה שאלו היו פניה של החברה בישראל לו במקום המדינה הדמוקרטית בה אנו חיים הייתה קמה כאן מדינת הלכה?

מרבים אנו להתגאות בהישגיהם המופלאים של שלושת היהודים, גאוני העולם של המאה שעברה: איינשטיין, מרקס ופרויד. איינשטיין - ראש וראשון למדעים המדויקים.  מרקס - אשר על מדעי החברה, ופרויד - אבי תורת נפש האדם. איש מהם לא היה בחור ישיבה! צא וחשוב מה היה עולה בגורל תרומתם האדירה לתרבות האנושית לו במקום לקרוא וללמוד ולהעשיר את חייהם במורשת שהותירו להם גדולי עולם "גויים" לפניהם - כמו אריסטו ואפלטון, ניוטון וקופרניקוס,  גליליאו  ולואי פסטר, קולומבוס או דארווין, שאיש מהם לא היה יהודי.

ובהמשך להקבלה בה התחלנו -  'אלוהים' ממלא עבור האדם המאמין את צרכיו, כמו האם שממלאת עבור הילד את צרכיו, בהבדל עיקרי אחד: האם היא ישות ממשית, בעוד 'אלוהים' הוא ישות דמיונית, שהאדם המציא לעצמו בשחר תרבותו, כדי לענות על אותם צרכים שהוא איננו מסוגל עדיין, בשחר היותו, לספקם לעצמו, אך שהוא חש עדיין בצורך בהם. 'אלוהים' מספק מענה על כל השאלות הקיומיות והפילוסופיות המציקות לו, כגון: מדוע פרצה שריפה ביער וכילתה את כל סביבותיו? התשובה - כיון שהתנהגת לא בסדר! זהו עונש על מעשה רע שעשית! רק בשלב מאוחר יותר בתרבות האנושית למד האדם לדעת שהברק שהכה בעץ, ושהבעיר את האש, הוא תופעת טבע, שיש לה הסבר שונה מזה. רק בבגרותו מצליח האדם לצאת מן התפיסה האגוצנטרית בה חי עד כה, כלומר, מן התפיסה שהוא זה העומד במרכזה של כל התרחשות, וכל מה שקורה קשור בו או נובע ממנו. הטכנולוגיה שבאה מאוחר יותר, לימדה אותו גם כיצד להתגונן, מעשית, מפני שריפות, אף בלא כל קשר לכך שלא הקריב קורבן לאליליו, או הפר את מצוותיהם כפי שנהגו בפי המתווכים האנושיים שלהם.

כך גם לגבי מה שמוכר לנו היום כצונאמי הרסני. הוא הובן בתקופת המקרא, כפי שעולה מסיפור נוח, כמבול שבא על תושבי הארץ בגלל רשעותם. סיפור זה, המופיע בגרסה שונה במקצת גם בעלילות גילגמש, מספר לנו על אותנפשתים (הלוא הוא נוח בגרסה המקראית), שנענש אף הוא על ידי האלים, אם כי מסיבות אחרות. היום ידועים לנו גורמי הצונאמי טוב יותר, ואנו מסוגלים אפילו לחזות את בואו, לפעמים מבעוד מועד, ואפילו להינצל, בזכות תחזיות מדעיות אלה, גם זאת - בלא כל קשר להתנהגותנו המוסרית או הדתית. כך גם לגבי בצורת, או מגיפות, מכות ברד או ארבה, ושאר פגעי טבע שהתנ"ך מלא בהם, ומנמקם כתגובה אלוהית על מעשיהם של בני אדם, ושאנו יודעים היום להסבירם גם ללא קשר להתנהגות מוסרית זו או אחרת שלנו (להוציא, כמובן, הזלזול שלנו במשאבי טבע, הגורמים, כנראה, להתחממות כדור הארץ).

ככל שהאדם ידע פחות בתקופות מסוימות בתולדותיו, כן היה תלוי יותר באינטרפרטציות, ואינני מהססת אף לומר - בספקולציות שכליות, שהנבונה שבהן היא האמונה ב'אלוהים'. למרות הפן האמוני של ספקולציה זו, אני טוענת שבמקורה היא שכלית, מכיוון שזו אינה אלא דרך חכמה ואינטליגנטית שהשיגה שני דברים: (א) היא ספקה תשובות לכל שאלה קיומית או פילוסופית שעלתה ועולה על דעתו של האדם. ואם אין לו תשובה המניחה את הדעת, הרי זה מפני שאין לשאול שאלות (אם, מפני שאיננו מבינים או מפני שאין לשאול על דרכי האל, זה ש"יודע" את כל התשובות לכול השאלות). (ב) היא שימשה פתרון לצורכי התלות האנושית של האדם ב'בוגר האחראי', שאפשר לסמוך עליו שלא יפקיר אותנו, אם רק ננהג בהתאם להוראותיו-מצוותיו. בדיוק כמו אותו ילד שמתקשה להינתק מהוריו ולעמוד, עצמאית, על רגליו שלו, ובעיקר - ליטול אחריות לחייו ולגורלו!

הבדידות שאתה מתיירא מפניה, אביהו, היא מובנת ולא קשה לי להזדהות עימה. אבל קשה לי לתת לך, כמו לאותו ילד, הסבר רציונאלי לפחד שביסודו הוא בלתי רציונאלי. אחרי הכול, הילד הרי איננו מסוגל לומר לעצמו שלפחדיו אין צידוק, למעשה. וכי מי יוכל להודות בכך שפחדיו (מבדידות, מחושך, מן הלא נודע) הם חסרי שחר? הרבה יותר מתאים לטבע האנושי לעשות רציונאליזציות לאותם פחדים. כלומר, לנמק בדרך ההיגיון מדוע הם כן מוצדקים...  

לכשעצמי, הצלחתי להפוך את הבדידות ליתרון. אינני רואה עצמי כבודדה, אלא כיחידה ומיוחדת. האדם שאינו קשור בזולתו קשרי תלות (להבדיל מקשרי אהבה, רעות, נאמנות, נכונות לסייע ולעזור!) איננו אדם בודד. הוא אדם עצמאי! חופשי! יצירתי! הוא עושה מה שנראה ראוי בעיניו - בלא לפגוע בזכויות של זולתו! יכולתי, כמובן, לתת לך תשובה קלה יותר, ולומר לך, שממילא האדם הוא בודד. הוא בודד בהיוולדו ובודד במותו, או כמו שאיוב אומר: " ערם יצאתי מבטן אמי, וערם אשוב שמה ". ערום אינו מתכוון לרכוש דווקא, אלא לאותה בדידות שאנחנו מדברים עליה. ואמנם, להבדיל משאר אירועי מעגל החיים -  בלידה ובמוות,  ואולי גם בפרקים נוספים בחיינו, אנחנו למעשה בודדים. אלא מאי? אינני נותנת לך תשובה קלה זו, כיון שיש אנשים שהופכים את בדידותם לתלות, ומשום שאינה נוחה להם, ואולי אפילו מפחידה אותם, הם נאחזים כבעוגן הצלה ב'ביחד' שהורגלו לו (קהילה, אבינו שבשמים, מנהגינו ודתנו וכו'). לעומתם,  יש שמוכנים להתמודד בעצמם - לא לבדם. אלא: בעצמם!

החברה הדתית מעודדת את ה'ביחד' הזה, מספקת ליחיד סימני זהות והשתייכות, כדי להקל עליו את הויתור על עצמיותו, והחברה החופשית מנגד, היא צעירה עדיין בשנים, וטרם גיבשה לעצמה די אמצעים לחיים עצמאיים-עצמאים של הפרטים החיים בתוכה. אני מאמינה שבעוד דורות, אם כי לא מעטים, אנשים חופשיים באמונתם יהיו מוכנים יותר מבעבר להכיר בכך שחיים ללא תלות  אינם מפחידים. להיפך! הם יכולים להפוך את חייהם לחיי יצירה ועשייה עשירים ומעניינים הרבה יותר. חיים של מיצוי כל יכולותינו בעולם הזה, שהוא היחיד הקיים, ולא ויתור, בשם איזה עולם דמיוני שאיננו קיים,  על מתנה נהדרת זו שהגורל/המזל/המקרה הטוב העניקו לנו: החיים!

אחד המרצים שלי לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' ארנסט סימון, דרש את הפסוק מספר קהלת "ומותר האדם מן-הבהמה אין" כ-  ומותר האדם מן הבהמה ידיעת האין, כלומר, הידיעה שחיינו הם סופיים, שסופנו הוא האין, היא שנותנת לנו מוטיבציה לפעול ולעשות וליצור בחיינו ככל יכולתנו, כי לא תהיה לנו הזדמנות לחיים אחרים. לכן אנחנו, ולא הבהמה, זכינו לחיים שיש להם משמעות, ערך, ועניין. והרי לך מוטיבציה חלופית למוטיבציה הדתית, לחפש משמעות לחיינו. ואם משמעות בעיניך - כמו גם בעיני - זו המשמעות של היות מוסרי, וצודק וטוב - הרי לך משמעות הנובעת מן הידיעה שאין עולם אחר, כשם  שאין 'אלוהים' שיתגמל או שיעניש באותו עולם אחר שאיננו.

גם המוסר, אביהו, הוא יצירה אנושית מופלאה, ממש כמו האמונה ב'אלוהים'. אשרי האדם שהוא מוסרי ביחסו לזולתו משום שבחר להיות כזה, ולא משום שמישהו ציווה עליו להיות מוסרי. אבל בעוד האמונה ב'אלוהים' עבר זמנה בטל קורבנה, הרי יצירת המוסר האנושי רק הולכת ומתפתחת ככל שהאדם והידע שלו וזה שהוא מייצר, הולכים ומתפתחים עם הדורות.

בברכה,
צופיה

אביהו משיב לצופיה

שלום צופיה - תודה רבה על תשובתך המרתקת. אחד ממשפטי המפתח במכתבך היה - "גם המוסר הוא יצירה אנושית מופלאה ממש כמו האמונה באלוהים". המשפט הזה הוא שמטריד אותי. בניגוד לרבים מחברי האתר ומהפונים אליו, לי לא רע בכלל עם הדת ועם האמונה, אפילו טוב לי איתם. הבעיה היחידה שלי היא עם הביסוס שלהם - מטרידה אותי מאד האפשרות שהם המצאה אנושית בלבד, בעיקר משום שלא מצאתי שום הוכחה הגיונית לקיומם וממילא על פי עיקרון התער של אוקאם אין היגיון להאמין בהם.

הבעיה היא שכפי שכתבת בעצמך ניתן לומר את אותם דברים גם על המוסר - הוא מושג טוב וחשוב אך חסר כל בסיס אמיתי.

ההשוואה הזו מעמידה אותי בדילמה - אם אחליט להאמין רק במוכח ובמוחשי, הרי שיחד עם חבלי האמונה אנער מעליי גם את עבותות המוסר, ואהפוך לאדם אגואיסט והדוניסט אשר יבלה את שארית חייו בדאגה לעצמו בלבד. מאידך, מכיוון שאני מרגיש שאני לא רוצה ולא מסוגל להתנתק מהחוש המוסרי שבתוכי, הרי שעל כרחי אני חייב להודות שאני מאמין בקיומם של מושגים רוחניים-מוסריים ואם כך אין לי בעיה להוסיף עליהם גם את האלוהים ואת הדת.

אני משער שהטיעון הזה נשמע קצת מוזר ומפותל, אך הוא נובע מכך שדווקא אל הדת היהודית אני מאד מחובר - ההיסטוריה היהודית מבטאת עבורי כמעט הוכחה לקיומה של השגחה על עם ישראל.

הבעיה היחידה שלי היא האמונה באלוהים - האמונה שקיים רובד רוחני בעולם חומרי לחלוטין אשר פועל לפי חוקים מדעיים ומתפתח על ידי תנועות אבולוציוניות. משום כך, ברגע בו אאלץ להאמין בקיומו של רובד רוחני בעולם הזה, ממילא אשוב להאמין באלוהי ישראל בשמחה ובלב שלם.

הערת המערכת

אביהו בתשובתו זו התייחס למושג "תערו של אוקאם". בהנחה שחלק מקוראי האתר אינו מכיר מונח זה - הנה פירושו ע"פ ויקיפדיה:

ויקיפדיה:   תערו של אוקאם (באנגלית: Occam's razor או Ockham's razor) הוא עיקרון פילוסופי המיוחס לוויליאם איש אוקאם, נזיר פרנציסקני אנגלי בן המאה ה-14. תערו של אוקאם מהווה כלל מנחה ובעצם המלצה היוריסטית בעת חיפוש אחר הסבר לתופעות בתחומים שונים. על פי כלל זה, המנוסח לרוב בעזרת המשפט אין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך, כאשר קיימים הסברים שונים לאותה תופעה יש לבחור בהסבר הפשוט ביותר, אשר מערב את המספר המועט ביותר של מושגים וחוקים (על כן, כלל זה מכונה גם "חוק החיסכון"). מטרתו של הכלל היא להדריך את המדען בנושא פיתוח היפותזות ומודלים וכן לעזור לו בבחירה בין היפותזות שונות. תערו של אוקאם אינו חוק של תורת ההיגיון ומובן מאליו שאינו ניתן להוכחה לוגית, אך יש הרואים בו כלי עזר ממדרגה ראשונה בעבודתו של המדען. עם זאת ראוי להדגיש כי במקרים רבים אין זה ברור, מבין שתי ברירות איזו היא הפשוטה יותר. לדוגמה, ספרות בינאריות הן מעטות יותר מספרות עשרוניות ולכן השימוש בהן הוא פשוט יותר מבחינת מספר הסימנים שבהם אנו עושים שימוש, אך אין זה ברור מאליו כי חישובים מתמטיים הם קלים יותר לביצוע בעזרתן. באופן דומה, מערכות הגיוניות שונות שבהן מעט ישויות נדרשות לעיתים ליותר כללי חיבור ביניהן ודווקא ריבוי ישויות הוא שמשפשט את המודל הכולל שמסופק בעזרתן.

העיקרון מהווה חלק מרכזי בתורתו הפילוסופית של ויליאם איש אוקאם, אולם הביטוי עצמו, "תערו של אוקאם", נטבע רק מאוחר יותר, כנראה בידי הלוגיקאי הסקוטי בן המאה ה-19 ויליאם המילטון. השימוש במילה 'תער' משמש להדגשת חשיבותו של העיקרון לצורך סילוק ('גילוח') של הסברים מורכבים ומסובכים מדי כאשר קיימים הסברים פשוטים יותר.

צופיה משיבה לאביהו

על רבים ממשפטיך יכולה אני להשיב במאמרים שלמים, ואין בכוונתי לעשות זאת כאן ועכשיו, למרות שזה מאתגר למדי. אנסה, אפוא, להשיב בקצרה ככל שאוכל, ואולי עוד יזדמן לנו בעתיד להוסיף ולהחליף דעות על חלק מהנושאים בהם אנו עוסקים כאן.

 1.      "לי לא רע בכלל עם הדת ועם האמונה", אתה כותב לי.
ואילו אני - אינני סבורה שגם לחברינו באתר 'רע' עם האמונה ב'אלוהים'. אחרי הכול, כיצד יכול להיות לך 'רע' עם משהו שאיננו קיים בעיניך??? לכל היותר רע להם (כמו גם לי!!!) אם מנסים לכפות עלי לקיים מצוות או הלכות שאינני מאמינה בהן. כלומר, כל מה שכלול בשם 'כפייה דתית', כגון: נישואין בדרך דתית בלבד, איסור נסיעה בשבת, הפרדה בין נשים לגברים באוטובוסי מהדרין, או הדרת נשים מכל אירוע ציבורי ומכל תפקיד מנהיגותי, כפיית כשרות וחותמות בד"צ על מוצרי מזון יומיומיים שאני צורכת (ושאין להם חלופות ללא הכשרים, ויש רבים כאלה!) ועוד ועוד. לכן, נוכל לסכם ולומר, שלאיש מאיתנו לא רע עם הדת ועם האמונה, למעט הכפייה הדתית הנובעת ממנה. וזה מוביל את תגובתי להמשך דבריך -

2.      "אפילו טוב לי איתם".
האם לא הסברתי כבר מדוע למישהו טוב עם האמונה ועם הדת? אם לא הובנתי כהלכה
אסביר זאת אחרת: יש אנשים שתלויים באמונה ב'אלוהים' כמו שילד קטן, שמפחד מהבדידות (או מן החושך, או ממפלצות דמיוניות, היינו-הך) תלוי באימא או באבא, או ב"טאטע" אליו משוועים וזועקים ה'ברסלבים' ביערות... וכאשר יש להם כזה מפלט מן הבדידות (או מן הפחד ממנה, או מהחושך, או ממפלצות דמיוניות...)  - אז ברור שטוב להם. טוב כמעט כמו לזה שאיננו מפחד בכלל (מבדידות, או מחושך, או ממפלצות דמיוניות או מאלוהים - היינו הך!) ולכן גם לנו טוב עם האמונה שלנו (באדם, או בערכים, או במוסר המופלא יציר כפיו של האדם, או במדע, או באמנות - או בכל אלה גם יחד...). אז גם בזאת אנו דומים זה לזו, כפי שאתה רואה. כלומר, לא רק בכך שלא רע לנו, אלא שאפילו טוב לנו! ושוב, צר לי על ההשוואה, אבל שמעתי שגם לחיפושית הזבל טוב, כיוון שהיא בטוחה שערימת האשפה שלה הוא המקום הנפלא ביותר בעולם!!!

3.      "ההשוואה הזו מעמידה אותי בדילמה- אם אחליט להאמין רק במוכח ובמוחשי, הרי שיחד עם חבלי האמונה אנער מעליי גם את עבותות המוסר, ואהפוך לאדם אגואיסט והדוניסט אשר יבלה את שארית חייו בדאגה לעצמו בלבד".
אתה נשמע לי כאדם נבון, אביהו, אז כנראה בי הוא הפגם, שאינני מצליחה להבין מדוע האמונה בהעדרו של 'אלוהים' פירושה להאמין רק במוכח ובמוחשי (שהיא ההיפך מן האמונה שלך) ?! והרי האמונה הדתית מושתתת כולה על המוכח והמוחשי כעדות לקיומו של 'אלוהי'ם. למשל, בפסוק: "
השמים, מספרים כבוד-אל  ומעשה ידיו, מגיד הרקיע" שבתהילים יט2, שכל עיקרו הוא, שקיומו של העולם והשמים (והם הרי מוכחים ומוחשיים, שכן, הם נתפסים אצלנו בחושים!) זוהי העדות לקיומו של 'אלוהים'! וכך לגבי ראיות נוספות המופיעות במקרא - כגון יציאת מצרים או מעמד הר סיני, ושאר 'ניסים ונפלאות' שנתפסו בחושיהם (או בדמיונם) של קדמונינו, הן הן העדויות המוחשיות לקיומו של האל, ולכן גם לצדקתה של הדת, כביכול, בעיני המאמינים לדורותיהם...
שנית - אתה מבחין בין העולם המוכח והמוחשי לבין העולם הרוחני. את הראשון אתה מזהה עם אלה שאינם מאמינים 'באלוהים', ואת השני אתה מזהה עם המאמינים. כביכול כל ה'רוחניות' רק בדת היא נמצאת. ואני טוענת כאן, לעומתך, שעולמי שלי הוא רוחני שבעתיים. כל שכיות החמדה של האמנות המביאות להתעלות הנפש האנושית- הספרות, הפילוסופיה, השירה והמוסיקה, הציור והפיסול, המחול והדרמה ועוד ועוד יצירות קלאסיות שעומדות לדורות כמו האיליאדה והאודיסיאה, שהיא עתיקה גם מן התנ"ך שלנו, מה לעשות? וכל הדרמות היווניות (הטרגדיה, והקומדיה והסאטירה) והפילוסופיה היוונית הקדומה (כולל אריסטו, שממנו שאב הרמב"ם שלנו שחי למעלה מאלף שנים אחריו) - כל אלה - מה אם לא אוצרות רוח, יצירות רוחו של האדם הן?
ומה לגבי המדע - המתמטיקה והפיסיקה, שהן לא רק מעשיות-מוחשיות, אלא לא פחות - עיוניות תיאורטיות! ומה על הכימיה והאסטרונומיה, ואפילו הביולוגיה בחלקן הגדול של הדיסציפלינות הללו, ובטרם הוכנסו למחקר מעשי במעבדה - מה הן אם לא פרי רוחו מחשבתו והישגו של האדם לדורותיו? והרי אנשי הדת רק חיבלו בתגליות האנושיות האדירות, של אותם אנשי רוח מופלאים ואלמלא התעקש גליליאו וקרא: "ואף על פי כן נוע תנוע!" ועמד בתוקף על האמת שלו נגד כל אנשי הדת בזמנו, עדיין היו כל האנשים בעולמנו מוסיפים להאמין שהשמש היא שסובבת את כדור הארץ, ולא להיפך! וכי לא ארתוסטנס, המדען היווני שחי במצרים ב-330 לפנה"ס, כלומר כמה מאות שנים לפני הקנוניזציה של ספרי המקרא - הוא זה שקבע שהארץ היא כדור עגול, ולא שטוח, כפי שסברו עד אז, ובנה את התיאוריה המסבירה זאת? ובלא שהיו לו כלי מדידה פרקטיים ומוחשיים למדוד זאת! וכי לא יצירת רוח מופלאה היא זו? וכי לחוק הכבידה העולמי של ניוטון (1667) לא היית קורא: פאר החשיבה של רוח האדם?
כל אלה הם בטלים בעיניך, ואינם ראויים להיקרא 'עולם רוחני', ואילו פסקי ההלכה של רבנים 'גאוני הדור', כגון אלה שאדגום עבורך מהן על קצה המזלג,
אלה כן ראויות להיקרא 'רוחניות' בעיניך? למשל:  שאסור לקרוא עיתונים בבית-שימוש בשבת, או להרוג כינים בשבת, או להרוג יתושים בשבת
וכי מחשבות 'מעמיקות' כאלה של פוסקי ההלכה שקולות כנגד אותן תגליות מדהימות שמניתי?

4.      "הרי שיחד עם חבלי האמונה אנער מעליי גם את עבותות המוסר, ואהפוך לאדם אגואיסט והדוניסט אשר יבלה את שארית חייו בדאגה לעצמו בלבד".
אם מוסר שייך בעיניך אף הוא לעולם הרוחני שרק המאמין הדתי נהנה ממנו, האם פסקי הלכה 'מוסריים' כאלה שאדגום עבורך להלן, נכללים אף הם ב'עולם הרוחני' שלך? למשל:
להרוג מי שמזלזל בבחורי ישיבות, או: שאסור לגבר לשבת ליד נהגת, ואסור לגיבן להתכופף ליד כנסייה, גם אם כואב לו..., או: שאסור לתרום אברים לגוי, אך לקבל ממנו - מותר

האם זהו המוסר שכל כך יחסר לך, אביהו, אם תחליט להינתק מכבלי הדת? האם אינך מכיר ציוויים וחוקים מוסריים שבעתיים בספר החוקים האזרחי? או בזה של עמים אחרים? - אם אינך מכיר, ומשום כך אתה דבק באמונתך, הרי זה רק מעיד על צדקת דברי במכתבי הקודם אליך - שלא המוסר עצמו, ולא הרוחניות עצמה היא שקושרת אותך בעבותות של נאמנות לדת היהודית, אלא, פשוט, משום שבמקרה נולדת כבן לעם היהודי, וזה מה שלימדו אותך, ודברים אחרים אינך יודע!

אם, אכן, למוטיבציה כזאת אתה קורא 'מוסריות' ו'רוחניות', אז צר לי מאד עליך. אם מהניתוק מן התלות בפוסקים כאלה, או באלפי פסקי הלכה שהם לא רק לא מוסריים, אלא נפשעים במפורש, אתה חרד, מה לך כי תחפש מוסר אצל זולתך? ולמה לך 'רוחניות' אם כתבי הקודש ופסקי ההלכה של הדת היהודית מספקים אותך?

האם מי שאינו מקבל על עצמו חוקי מוסר מעוותים כאלה - ויש חוקים ופסקי הלכה כאלה למאות, ולא רק אצל ה'אחרונים' אלא גם אצל ה'ראשונים', ואפילו בתורה עצמה - האם מי שאינו מקיימם - כמוני, למשל, שלא לומר כמו עוד כמה מיליארדי בני אדם החיים בעולמנו, הוא כדבריך המרומזים, "אדם אגואיסט והדוניסט אשר יבלה את שארית חייו בדאגה לעצמו בלבד"? האם על דתיים וחרדים שהם רוצחים, ופושעים, ואונסים - לא שמעת? האם גם אתה מוכן להתפתות ולומר: "אם הוא פושע, סימן שאינו דתי", כפי שמקובל לומר בחברה החרדית? ואם הוא דתי, "הרי הוא זכאי" "הוא זכאי", "הוא זכאי"?

ואם תאמר - גם בחברה הדתית וגם בחברה החופשית יש כאלה ויש כאלה - כי אז אנחנו מתקרבים מעט זה לזו בדעותינו, אבל אז, ידידי הצעיר, שוב אין טעם לזיהוי שאתה עושה בין דת ואמונה לבין מוסר ורוחניות! אני מקווה שזה, לפחות, ברור לך!

בברכה,
צופיה


נובמבר 2011



חברים ב- עוצב על ידי