אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

במת חופש

שקר מתוכנן או זיוף?

חופש

לאתר חופש שלום,

אני רוצה לשטוח לפניכם ענין שמטריד אותי לא קצת.  כשאנו קוראים את סיפור יציאת מצרים וניסי המדבר-ההתנחלות, הגישה הרציונלית, כמדומני, מחייבת להגיד שהכותב חי זמן רב לאחר המאורעות.  בימיו הללו הספיקו כבר לעטות ערפל כבד של אגדות עם שהתאספו מעליהם כמו אותו ענן גבוה האופף גדוד ממשי של רוכבים. בא הכותב וערך את הסיפורים לגירסתם הסופית.  דברי הכותב מתבססים על אגדות, ולכן יש בהם רק קורטוב של אמת. אם אכן היו לו מקורות כתובים בני זמנם - הם היו מאוד קצרים וכוללניים.

באמת העם היה קטן, לא ששים ריבוא גברים לבד מנשים טף וזקן, באמת לא היה להם שום מן, אלא היו נעים מנאת מדבר אחת לרעותה. היה להם מנהיג כריזמטי שידע לסובב את שומרי הגבול המצריים (לא להטביע, ולא את פרעה). על עשר מכות והסתלבט על פרעה - אין מה לדבר. בקיצור איזשהו קורטוב נכון, איזה ועד כמה בדיוק - קשה לומר.

יש, אבל, בתנ"ך תכונה מסויימת האופיינית לחלקים גדולים ממנו: אני מתכוון לנטיה שלו לדיוק קיצוני בתיאור עניינים מסויימים. דיוק קיצוני - כמעט פרנואידלי: "ששת מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים"- כמעט אמר חמישים ואחד. או בשלל המדינים: כך גמלים וכך חמורים... הוא נחצה לשניים מהחלק האחד ניתן שתי אחוז להקדש שזה גמלים כך וכך, חמורים כך וכך... מהחלק השני הלך להקדש חמישית האחוז שזה גמלים... תסתום כבר!  ומלאכת המשכן הנפרטת ונכפלת - שעמום אימים! היהלום שבתופעה זו נמצא בספר יהושע: מלך יריחו-אחד, מלך העי...- אחד, מלך ירושלים-אחד, מלך חברון-אחד... וכך עד גמירא. (בחיי, זה נשמע כמו הזמנה במסעדה.) טוב, כזה היה הכותב\ים של התנ"ך.

אבל על פי הנחתנו הראשונית כל הסיפור נהיה אבסורדי לגמרי. אנחנו נצטרך להניח שקר סיטונאי ומכוון לגמרי ללא שום מניע סביר לעשותו. היה אפשר להמנע ממנו, לא להכנס לפרטי פרטים המפריעים לקריאה. רבונו של עולם!  יושב לו כותב התנ"ך על ספסל, נגיד, בלשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלוהים, ומוצץ את האצבע. "כמה נכתוב שהיה אז שבט יששכר? (מציצה חזקה) ניתן להם, כך, חמישים וארבע אלף... לא, לא מספיק טבעי, קחו עוד ארבע מאות.  מי הלאה, זבולון?"

אם לא נניח שקר- יוצא עוד יותר מפחיד. ייצא שאכן, שש מאות אלף אנשים הלכו במדבר ארבעים שנה, מן וענן ומעמד הר סיני וכו'. אני מתקשה להתמודד עם התופעה בין כך ובין כך. אולי יש בכל זאת דרך להסבר רציונלי בלי להניח זיוף המוני? אשמח לשמוע איך אחרים מתמודדים עם הבעיה הזו.

אברהם

חופש

שירה משיבה לאברהם

שלום לך אברהם. שמי שירה, אני חברה בצוות אתר חופש, וברצוני להשיב על שאלתך. נוח יהיה לי לענות לך בתוך גוף מכתבך, עניין לעניין. עקוב נא אחרי תגובותיי, שתובאנה בצבע שונה משלך.

אני רוצה לשטוח לפניכם ענין שמטריד אותי לא קצת.  כשאנו קוראים את סיפור יציאת מצרים וניסי המדבר-ההתנחלות, הגישה הרציונלית, כמדומני, מחייבת להגיד שהכותב חי זמן רב לאחר המאורעות. 

רצונך לומר "הכותבים", שכן לא כותב אחד היה לסיפור המקראי, ולא במועד אחד נכתבו הדברים. הכותבים, אכן, חיו הרבה לאחר המאורעות המסופרים בתנ"ך. ולפני שעלו על הכתב, סביר להניח שכמו הרבה מיתוסים ואגדות-עם עברו בע"פ מאב לבנו ומאם לילדיה טרם שינה, או בעתות רגיעה או "שיעור מחנך".

בימיו הללו הספיקו כבר לעטות ערפל כבד של אגדות עם שהתאספו מעליהם כמו אותו ענן גבוה האופף גדוד ממשי של רוכבים. בא הכותב וערך את הסיפורים לגירסתם הסופית.  דברי הכותב מתבססים על אגדות, ולכן יש בהם רק קורטוב של אמת. אם אכן היו לו מקורות כתובים בני זמנם - הם היו מאוד קצרים וכוללניים.

יש במקרא, בייחוד בתורה, אגדות המכילות קורטוב של אמת שיש להם תמיכה ממקורות נוספים, ויש אגדות בדיוניות לחלוטין, שאין שום אפשרות להכיר באמיתותן משום שהתרחשו - לפי המסופר - בעולמות אחרים, ו/או שאין כל תימוכין לאמיתותם ההיסטורית. ייתכן גם שהיו לכותבי המקרא מקורות כתובים כלשהם, אלא שיש כאן בעיה: הכתב באותן תקופות היה ממש בתחילתו,  בכנען כתבו על חרסים, במצרים על פפירוסים, בבבל ואכד גם על אבן - ולא נראה סביר שאגדות נכתבו בצורה זו. אגדות הועברו מפה לפה, מדור לדור ומחברה אנושית אחת לרעותה. מרבית האגדות על תקופת ה"בראשית" ניזונו מאגדות שרווחו בעמי האזור הרבה שנים לפני תחילת ההיסטוריה של העם העברי. בשום מקרה אין המספר המקראי מזכיר את מקור האגדה אותה העלה על הכתב, ולנו לא נותר אלא ללכת לאותם מקורות שנתגלו בעזרת מדע הארכיאולוגיה ומדעי העזר שלה, וללמוד בעצמנו. וזאת עשינו.

באמת העם היה קטן, לא ששים ריבוא גברים לבד מנשים טף וזקן, באמת לא היה להם שום מן, אלא היו נעים מנאת מדבר אחת לרעותה. היה להם מנהיג כריזמטי שידע לסובב את שומרי הגבול המצריים (לא להטביע, ולא את פרעה). על עשר מכות והסתלבט על פרעה - אין מה לדבר. בקיצור איזשהו קורטוב נכון, איזה ועד כמה בדיוק - קשה לומר.

בשום מסמך פפירוסי, כתב חרטומים או אחר, אבן או אובליסק, לא נמצא איזכור כלשהו לקיומו של עם יהודי במצרים כעם נפרד. והרי גם במקורותינו מוזכרים "ערב-רב" שמוצאם, מן הסתם, אינו מי"ב השבטים, והם הצטרפו עם שבטים נוספים למנהיג בשם משה, שחי ופעל באותה חברה שאף התרבתה באותה ארץ במשך 400 שנים. וזו ארץ, שכל כך הרבה עדויות נשתמרו מחייה העשירים בתחומי-חיים שונים ומגוונים. על איזה קורטוב אתה מדבר כאן, אפוא?

יש, אבל, בתנ"ך תכונה מסויימת האופיינית לחלקים גדולים ממנו: אני מתכוון לנטיה שלו לדיוק קיצוני בתיאור עניינים מסויימים. דיוק נקצי - כמעט פרנואידלי: "ששת מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים"- כמעט אמר חמישים ואחד. או בשלל המדינים: כך גמלים וכך חמורים... הוא נחצה לשניים מהחלק האחד ניתן שתי אחוז להקדש שזה גמלים כך וכך, חמורים כך וכך... מהחלק השני הלך להקדש חמישית האחוז שזה גמלים... תסתום כבר!  ומלאכת המשכן הנפרטת ונכפלת - שעמום אימים! היהלום שבתופעה זו נמצא בספר יהושע: מלך יריחו-אחד, מלך העי...- אחד, מלך ירושלים-אחד, מלך חברון-אחד... וכך עד גמירא. (בחיי, זה נשמע כמו הזמנה במסעדה.) טוב, כזה היה הכותב\ים של התנ"ך. אבל על פי הנחתנו הראשונית כל הסיפור נהיה אבסורדי לגמרי. אנחנו נצטרך להניח שקר סיטונאי ומכוון לגמרי ללא שום מניע סביר לעשותו.

העלית שתי טענות, שאין ביניהן קשר הכרחי: "שקר סיטונאי" (סיטוני) ו"שום מניע סביר". בין "שקר סיטוני" ו"שקר מכוון" לבין הבדיות האגדתיות שנכתבו בכל אותן פרשות, שאתה בצדק מעלה, יש הבדל גדול. אינני סבורה שכותבי המקרא, בהגזמותיהם, התכוונו לשקר בכוונה.

על מנת להבין לנפשו של אותו כותב, אחד מני-רבים, עליך לשים עצמך במקומו: הוא חי לפני כאלפיים שנה, פחות או יותר, בתקופתו של המלך יאשיהו, או גם לאחר חורבן בית שני. לא היום, ולא אתמול. טלוויזיה, טלפון, פקסימיליה, מורס, יוני דואר - לא היו עדיין.  הוא נולד, ניזון וגדל על אגדות, שסופרו מפה לפה, מדור לדור, והוא היה זה שעלה בגורלו הנפלא להעלות את הסיפור על הכתב. הוא שמע מאימו מספרים כלשהם, כמו מספרם של יוצאי-מצרים, מספר גמליהם וחמוריהם, והיה עליו לכתוב זאת. אם רצה להמעיט בערכו של אירוע, מטבע הדברים שהיה ממעיט בכמות ובמספרים, ולהיפך: כשהאמין שרבים רבים יצאו ממצרים, וביקש להאדיר את האירוע, בו האמין, כתב ששים ריבוא. זה המון. מאוחר יותר שינה זאת כותב אחר, והוסיף "ששים ריבוא זכרים" (מלבד נשים וטף), וכך הגיע הדבר שחישוב "בזמן אמת" מביא את מספר יוצאי מצרים ל-3 מיליון.

אשר ל"שום מניע סביר" - כותבי האגדות הללו לא היו מקשה אחת. חלקם, כך יש להניח, היו תמימים, שהאמינו באגדות, והמספרים המוגזמים נועדו לשכנע ב"אמיתותם". היו ביניהם, מן הסתם, גם בעלי-דמיון, והם הגזימו במספרים ובתיאורים בכוונה, על מנת לשכנע. הם לא כתבו עבורך או עבורי. הם כתבו על-פי הוראת הממונים עליהם - מלכים, שרי-צבא, ובעיקר כוהני דת, שחלקם גם דרשו "הוכחות" מעין אלו לצרכיהם הפרטיים-תועלתניים. לגביהם היה גם היה מניע סביר לשקר, להגזמה, ולהבנתי הפשוטה זה היה מאד מאד סביר. ראה הטפותיהם של מאות ואלפי מטיפי-דת מכל שלוש הדתות המונותיאיסטיות לאורך ההיסטוריה האנושית! ראה כמה שקרים מתוכננים הכניסו הנוצרים בעלילות הדם שלהם על הכנת המצות בפסח, או על הפרוטוקולים של זקני ציון. שקרים אלו מסתובבים בעולם כבר מאות שנים (הפרוטוקולים רק עשרות), ודורות שלמים גדלים וצומחים עליהם באמונה תמימה שכך, אמנם, היו הדברים, עד שה"אנטישמיות" הפכה, במקומות רבים, תכונה ממטית עוברת בתורשה... גם השקרים שכתבו סופרי המקרא היו בחלקם מתוכננים, בעלי מניע סביר מאד לטעמם של מבצעיהם. אבל זאת מן הסתם רק בחלק מהמקרים.

איש דת -  בכל דת - אינו דובר אמת כשהוא טוען, שאלוהים אמר כך וכך לנביאו. לא תמיד הוא דובר "לא אמת" ביודעין. בחלק מהמקרים הוא אמנם מאמין ומשוכנע שכך קרה, אבל זו איננה אמת, שכן אלוהים לא דיבר אל שום אדם: לא אל משה, לא אל ישו, ולא אל מוחמד, ועד היום לא הביא איש הוכחה מדעית לקיומו של אלוהים ו/או לשיחו עם אדם כלשהו. "שקר סיטוני" כהגדרתך נעשה היום, בידי כוהני דתות למיניהם, כולל בדת היהודית, כשהם "מזבלים" את מוחות מאמיניהם בבדותות שלא נמצאת להן ולו גם ראייה עובדתית, מוכחת אחת.

לסיכום טענתך זו - שקר סיטוני? לא. שקר? בוודאי לא אמת. בדייה? בהחלט כן. מכוון? לא תמיד. סביר? בהבנת-נפש הסופר המקראי ותקופתו - כן. קשר למציאות? בוודאי לא. כך, לדעתי, יש לראות את פני הדברים.

היה אפשר להימנע ממנו, לא להכנס לפרטי פרטים המפריעים לקריאה.

למי זה מפריע בקריאה? לי זה אינו מפריע. למאמין הדתי? בוודאי שלא. לחילוני האתיאיסט? בוודאי שלא. בדותות אלו, הקיימות כאגדות בכל מיתולוגיה של כל עם בעולם, הופכות שקרים רק אם מלמדים את הדורות החדשים שזו אמת. ילדים ביוון לומדים את המיתולוגיה היוונית כסיפור מיתי, כאגדה יפה, כמורשת תרבותית, כרמז אפשרי לספק-היסטוריה, אבל בהחלט לא כדברי-אמת, שיצאו מפיו של זאוס לילדיו האלים. רק בדתות המונותיאיסטיות - ולא רק ביהדות -  מלמדים ומחנכים את הדורות הצעירים, שאלו הם דברי אלוהים חיים, וכי "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". זה מה שמפריע לי! אין שום הבדל בין הוראה שקרית זו לבין הצגת מספרי-בדיות של מספר בני ישראל. אתה נטפל לתפל במקום לעיקר.

רבונו של עולם!  יושב לו כותב התנ"ך על ספסל, נגיד, בלשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלוהים, ומוצץ את האצבע. "כמה נכתוב שהיה אז שבט יששכר? (מציצה חזקה) ניתן להם, כך, חמישים וארבע אלף... לא, לא מספיק טבעי, קחו עוד ארבע מאות.  מי הלאה, זבולון?"

אלמלא היתה נימה של לגלוג בדבריך, הייתי אומרת שזה תיאור חמוד, אבל לא מציאותי. כבר הסברתי לך, שהתנ"ך לא בידי איש אחד נכתב, גם לא בישיבה חד-פעמית על ספסל בלשכת בני חנן בן גדליהו...

אם לא נניח שקר- יוצא עוד יותר מפחיד. ייצא שאכן, שש מאות אלף אנשים הלכו במדבר ארבעים שנה, מן וענן ומעמד הר סיני וכו'. אני מתקשה להתמודד עם התופעה בין כך ובין כך. אולי יש בכל זאת דרך להסבר רציונלי בלי להניח זיוף המוני? אשמח לשמוע איך אחרים מתמודדים עם הבעיה הזו.

אברהם

שוב - "זיוף המוני" לא נעשה כאן במכוון, גם אם זו התוצאה, לצערי. אשר להסבר רציונאלי - נדמה לי שהעליתי אותו בתשובתי לעיל. עכ"פ - קבל בבקשה גם את תשובותיהם של ד"ר משה גרנות ושל ד"ר צופיה מלר, שקראו את מכתבך וטרחו לענות לך בקיצור רב. 

חופש

ד"ר משה גרנות

הרי תשובתי לשאלה מדוע טורח המספר השקרן להזכיר מספרים "מדויקים", כגון כמה מנו בני-ישראל, וכו'. ובכן, המספרים כלל וכלל אינם "מדויקים", אדרבה, הם מוגזמים בצורה הפראית ביותר: בספר בראשית מסופר שאנשים חיו מאות שנים, וזה בשום אופן לא יכול היה להיות אמת. מסופר שיצאו ממצרים 600,000 גברים לבד מנשים וטף, כלומר, קרוב לשלושה מיליון אנשים! וכל זה אמור היה לצאת אל הפועל מתוך מדינה מסודרת ומאורגנת כמו מצרים - ושום תיעוד לא נשאר מעצם האירוע המדהים הזה! במפקד של יואב נמנו 1,300,000 שולפי חרב  - יותר מאשר בכל ברית וארשה בימיה הטובים וכו' וכו' - זוהי מסכת השקרים שהכי קל לחשוף, לכן לא ברור לי איזו רבותא יש לך, השואל, בהבאת העניין הזה. פירוט תמצא בספרי "התנ"ך - כף החובה" ע' 33-34.

חופש

ד"ר צופיה מלר

אתחיל במשפט שלך "לא להכנס לפרטי פרטים המפריעים לקריאה": אם תקרא את התיאוריה המדעית על האסכולות של מחברי התורה תגלה, מן הסתם, שהיה ביניהם מקור אחד, הקרוי "מקור כוהני" =P(P=Priestly Codex) שהתכונה האופיינית לו ביותר היא נטייתו לדייק ולהרבות בפרטים: פירוט בעלי-חיים המותרים והאסורים באכילה; פירוט חומרי בית-המקדש; בגדי-כהונה, ועוד. אין תימה שבעיקר כוהנים ומשמשים בקודש הם שפירטו - בעיקר בכל מה שנוגע לתחומי עיסוקם היום-יומיים. אבל יש גם אסכולות אחרות, ואפשר גם לראות אפילו ניגודים ביניהן. למשל - במספר בעלי-החיים שנכנסו לתיבה: לפי מקור P = שבעה מן הטהור ושניים מן הטמא. לפי מקור E (שהוא מקור יותר עממי) - נכנסו רק שניים מכל מין: זכר ונקבה.

אל תראה את תשובתי זו אלא כתמצית קצרה שבקצרות, שכן פטור בלא-כלום אי-אפשר. אין זה ראוי ואף לא מכובד, להשיב בשטחיות ובקצרה תשובות על שאלות, שטובי החוקרים במדעי-המקרא, יהודים ולא-יהודים, הקדישו להן שנות-חיים רבות, ופרסמו עליהן כרכים ומאמרים רבים מספור.

אם הנושא מעניין אותך כפי שהוא מעניין כל אדם משכיל ובן-תרבות, תוכל לפנות למקורות העזר שאנחנו מצרפים לפרשות השבוע המתפרסמות באתר, ואשר נכללות באופן מרוכז בספרנו "מפרי עץ הדעת", בהוצאת תמוז - http://www.hofesh.org.il/articles/articles.shtml?filterby=a&filterwith=content#parasha

על האסכולות השונות תוכל להרחיב ידיעותיך גם בעזרת קטע קצר בספרנו "ציידי הנפשות - תשובה לתשובה", הוצאת זמורה-ביתן, עמ' 65-51

אם לידע מעמיק ומקצועי פניך - הייתי מציעה לך לפנות לחוג למקרא באחת האוניברסיטאות המוכרות (בירושלים, בת"א, בחיפה או בבאר-שבע) והסמוכה למקום מגוריך, וללמוד את הדברים מפיהם של אנשי-מקצוע ומומחים - אם כלימודים לתואר אקדמי, או, לפחות, לקחת קורסים נבחרים הפתוחים לציבור הרחב. גם מכללות מספר יכולות לספק לך קורסים כאלה, כמו "בינה" (בסמינר אפעל), "מיתר" (בירושלים), "עלמא" (בת"א) או מכון ון-ליר, המפרסם ברבים ימי-עיון וחוגים רבים העוסקים בנושא.


דצמבר 2004


חברים ב- עוצב על ידי