אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

במת חופש - במת חופש - במת חופש

גליון מספר 138
"חזרתי בתשובה"


חופש

דלית כותבת לאתר חופש:

שלום! קוראים לי דלית, ואני בת 18 וכן, כן אני מ"ההם". אני חוזרת בתשובה. ולא, הרב אמנון יצחק לא זה שהחזיר אותי בתשובה, ואני לא מפחדת מגיהנום, וגם איני מתכננת לגדל 12 ילדים בדירת חדר במאה שערים. וכול מה שקראתי עד כה באתרכם, למען האמת לא היווה לי חידוש במיוחד כי אלה בדיוק הדיעות שלי מלפני שנה.

כן, כול כך תמכתי ב"חופש". חופש דיעות, דמוקרטיה, פלורליזם... אבל חוץ מהדוסים. לא, אין צורך לשמוע את הדיעה שלהם. חס וחלילה שהם יביעו דיעה. ולמה? היה לי ממש טיעון מנצח - אם הם לא נותנים לי להביע את הדיעה שלי, למה שהם יביעו את הדיעה שלהם? אבל חוץ מזה- פלורליזם עד הסוף.

אני רוצה לספר לכם את סיפור החזרה שלי בתשובה. לא, אני ממש לא מתכננת להחזיר אתכם בתשובה בגלל הסיפור שלי. אני לא חושבת שזה תפקידי בעולם - להחזיר אנשים בתשובה. גם אני לא חושבת שיש לאף אדם זכות לשפוט אנשים אחרים. כמו שנאמר "אל תשפוט אדם לפני שהיית בנעליים שלו". מן הסתם, מעולם לא הייתי בנעליים שלכם. ויכול מאוד להיות שבחוסר ידיעה, אתם עושים הרבה יותר מצוות בין אדם לאדם לעומת הדוס הממוצע. רק הרגשתי צורך לספר לכם כי רוב ההערות שלכם היו נגד סוג מסוים מאוד של דתיים. ויש גם סוגים אחרים. זה טפשי בערך כמו שאני אשתמש בערסים כדי להגיד את כול טיעוניי נגד החילונים. הערסים הם רק חלק מסוים מאוד מהאוכלוסיה.

ובכן, לפני שנה בערך, לפי התאריך הלועזי לפחות, ה-29 בספטמבר, נסעתי עם בית ספרי למשלחת בפולין. עלי לציין שאני אדם מאוד מתפלסף מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה בת שנתיים ששואלת "למה?" ובכן, באותה תקופה הייתה לי התלהבות עזה לאקזיסטנציאליזם בכלל וניטשה בפרט. מאוד אהבתי את תורת הפרספקטיביזם שלו שאומרת שלכול אדם יש פרספקטיבה משלו על העולם, והוא יכול ליצור אותה כרצונו. אדם יכול להחליט למשל, שכול מה שקורה ממש משמח, וכך לחיות חיים מאושרים שלמים. נחמד, לא? משום מה, זה לא כול כך עבד לי בפולין. אם כשניכנסתי לתאי הגזים במיידאנק, או כשראיתי בור הריגה שעליו כתוב שכאן קבורים 20,000 ילדים. המראות האלה היו כול כך קשים. הייתי שבורה לחלוטין. אנשים מסביבי ניסו כול הזמן להקיף עצמם בכול מיני אשליות. ברגע שנכנסנו לאוטובוסים, כולם היו עוסקים בדברים כול כך מטופשים. העיקר לא לחשוב על זה. קשה לחשוב על זה. אבל לי היה קשה שלא לחשוב על זה. הרגשתי כול כך חסרת אונים.

חשבתי לעצמי המון, על האדם. כמה שהוא יכול להיות לא אנושי. אפילו לא חייתי. רוב בעלי החיים רוצחים רק בשביל צרכים מידיים, כמו אוכל או הגנה על השטח שלהם. אבל לא כאן. הנאצים יכלו פשוט להעיף אותנו מהשטח שלהם. אבל לא, הם נעלו אותנו בתוך אדמתם ולא נתנו לנו לחמוק עד סופנו. ברוך ה', סופנו לא הגיע. במצב זה, שכך האדם יכול להיות ואין שומר עלינו, זו הרגשה תמידית של חוסר ביטחון. אי אפשר לבטוח באף אחד, בשום דבר. זה מצב תמידי של פרנויה שמוסתר על ידי שטויות. הייתי מהאנשים שמאמינים בעצמם. אבל זה בולשיט, מה זה אומר להאמין בעצמי? מה כבר אני יכולה לעשות? יותר מזה, גם אם אני אעשה משהו, מה זה ישנה? הרי אין מטרה לכלום. אין בורא, לשם מה אנחנו כאן? בשביל עוד דור שישאל את אותן שאלות וינסה להעביר את חייו בכמה שפחות טראומות? הרי אנשים באמת מאושרים, אין בעולם. יש לאנשים רגעים שמחים, זה כן. אבל זה רק תלוי אם "במקרה" הולך להם טוב בחיים. קראתי פעם, שכול מה שקורה בעולם, קורה מתוך שיעמום. אנשים מתאהבים, נלחמים, לומדים, אוכלים, הכול... בגלל שיעמום. אבל האם זה שווה את זה? בפולין, לא ממש חשבתי שזה שווה א...

כך חזרתי מפולין, מיואשת. כול חסרי האמונה חוזרים מיואשים ממקום כמו פולין. אל תאמינו לאף אחד שאומר אחרת. באמונה, אני לא מתכוונת בהכרח לאמונה מודעת ומכוונת בבורא לעולם. אני מדברת אפילו על אמונה מאוד תמימה ופשטנית שבסוף יש תמיד הפי אנד. יש לי המון חברים חילונים כאלה. אבל למי שאין את זה, מסכן מאוד. ולי לא היה את זה. חזרתי לארץ, והכול היה נראה לי מיותר. ברור, בצורה חיצונית המשכתי לחיות את חיי. חזרתי ללמוד, יצאתי עם חברים, עשיתי המון דברים אבל פתאום לכלום אין חשיבות. כן, בניגוד ליהודים בשואה אני חופשיה. אבל מה אני עושה עם החופש הזה? שום דבר בעצם. אולי עדיף שהייתי יהודיה בשואה וכך היה לי תירוץ על הבזבוז זמן המשווע שהוא חיי. כן, כך הייתי. מדכא, הא? אני חייבת לציין שלא הייתי אדם שכיף במיוחד להיות איתו באותה תקופה.

ובכן, החלטתי לחפש פתרון בתחום היחיד מחיי שבו עדיין נהנתי, פילוסופיה. המשכתי לחפש משמעות על ידי כתבים יווניים שונים. אבל קל כל כך לקטול כול דרך חיים. מה שקשה זה לאמץ דרך חיים. מצאתי אלפי דרכים לשלול הכול.

באותה תקופה, התחילו להישלח לי אלפי סימנים. בהתחלה חשבתי שזה כול כך אירוני. חשבתי שהגורל צוחק עלי או משהו. פתאום יצא לי לדבר עם המוני דוסים. אני נוסעת המון בטרמפים, פתאום כול טרמפ שעליתי עליו היה עם דוס אחר. הייתי בוועד שאחראי על ספר שעשינו אחרי המסע לפולין, כשזה שאחראי על הגרפיקה היה גם הוא, דוס וכול שנייה הוא ניסה לדבר איתי על אמונה. הדבר הכי אירוני זה שכמעט נדרסתי על ידי משאית. ממש, הועפתי על הרצפה. כשהסתכלתי על המשאית ראיתי שכתוב עליה "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". התגובה הראשונית שלי הייתה צחוק הסטרי. אירוני מדי.

באותה תקופה היה לי חבר, שהתחיל להתעניין בענייני קבלה. יש הרבה חילונים כאלה, שיתעניינו בעיניינים דוסים רק כשהם נשמעים מיסטיים כאלו. לצערי, יש גם המון דתיים שיקימו סמינרי קבלה לאנשים שאפילו לא יודעים מה זה סידור. ובכן, חבר שלי היה כזה, ובנסגרת הסמינר שלו הוא היה שבת אחת בצפת. הוא כול כך התלהב, אמר לי שלשמור שבת זה החוויה הרוחנית הכי טובה בעולם. (לצערי, הוא לא המשיך בה) ובכן כמה שבועות לאחר מכן נסעתי עם חברה שלי לים המלח. זה היה ביום שישי אחר הצהריים, וניסינו לעצור טרמפים בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. בטרמפיאדה היה דוס תמהוני אחד שהיה ממש לחוץ. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר ששבת נכנסת עוד חצי שעה והוא חייב להגיע לים המלח, לאותו חוף שאנחנו היינו צריכות להגיע אליו. אם אתם לא יודעים, להגיע בחצי שעה לים המלח בטרמפים זה... כמעט ולא אפשרי. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי מאוד בטוחה בעצמי, ואמרתי לו שלא ידאג. רק הושטתי את ידי לעצור ומיד עצרה לנו מכונית לאותו חוף, עם מקום לשלושה. המכונית נסעה על איזה 140 קמ"ש וכך הגענו 5 דקות לפני שבת. כול הדרך הדוס הזה ממש התלהב ואמר שאני לא יודעת איז...................

למה הייתה שואה? קודם כול, זה באמת מעבר להבנתנו. רק הגאווה של האדם גורמת לו לחשוב שהוא יכול להבין הכול, אבל אני לא יכולים או צריכים. לצערי, מתוך הרקע החילוני שלי אני חייבת להבין אבל כל דבר. ובכן, זה איך שאני מסבירה את זה לעצמי. לכול אדם יש תיקון לעשות בעולם. למה? כך נבראנו. אנחנו לא מעריכים את מה שבא לנו בקלות. לא פגשתי אדם שמחייך תמידית בגלל שניתנה לו הזכות לנשום. ראיתי את זה קורה רק למי שהפסיק לנשום לשנייה. כשהוא חוזר לנשום, הוא מאושר. כשניתן לנו גן עדן בתחילה, לא הערכנו אותו, כי לא עבדנו עבורו. כול נשמה צריכה לבצע תיקון. מה התיקון? לכול אחד תיקון אחר. וכול נשמה צריכה דרך התעוררות אחרת, ניסיון, כדי לעבור אותה. אבל, בורא עולם לא נותן לאף נשמה ניסיון שהיא לא יכולה לעמוד בה. היהודים שחיו בתקופת השואה היו אם כן צדיקים ממש, אם ביכולתם להתמודד עם כאלו זוועות. השאלה המתבקשת היא, דברים עד כדי כך איומים? אבל האמת היא, שקיבלנו כול כך הרבה דברים שהם עד כדי כך טובים. למה עליהם לא נשאל, למה? למה זכינו בכול כך הרבה דברים מדהימים? מה עשינו עבורם? פשוט כלום. קל מאוד לבקר, קשה מאוד ל.....

באהבה גדולה,
דלית.

חופש

תשובה מאת עודד:

שלום דלית, כאן עודד לבנה משוחרי חופש. אתר חופש העביר אלי את המכתב בבקשה שאענה עליו.

כמי שהתעניינה באקזיסטנציאליזם את וודאי מכירה באופן תיאורטי את האבסורד שניסח סארטר לגבי המשמעות. הנה, בפולין נתקלת באבסורד של סארטר באופן מעשי, ובגוף ראשון. גם באתר חופש יש כמה דיונים במשמעות החיים, תוך הכרה בסתמיות של התופעות בחיים. שימי לב - הסתמיות של התופעות, לא הסתמיות של החיים: בעיני המשמעות הסתמיות היא דבר שאדם נותן לתופעות, לא חלק מתוך התופעות. לכן הסתמיות היא תכונה של התופעות בחיים, אך האדם יכול לתת לחיים משמעות.

לא שאנחנו משתדלים למצות את התחום, אבל כאמור אפשר לקרוא כמה דברים מעניינים באתר. ראשית, חוברת חופש השלישית (הירוקה) שראתה אור לפני זמן קצר - תוכלי לקבלה, אם תבקשי זאת.

שנית - קיימים באתר חופש מספר מאמרים חשובים בנושא זה, ואני אכוון אותך אליהם. כל שעליך לעשות הוא להיעזר במנוע "חיפוש" בדף הראשי, או להיכנס למדור "ספרים ומאמרים" ולחפש שם. ייקח לך קצת זמן, אבל את הרי מאד מתעניינת בנושא:

המאמר "עוז להיות חילוני" של ס. יזהר, שהועלה באתר אבל לא נכתב בשביל האתר דווקא;
המאמר "הכל מקרה, אין שום דבר מאת אלוהים", מאת שלומי טל;
דיון הקשורים לשואה ולאל אפשר למצוא במאמר של דרור - על השואה והאמונה;
דיונים הקשורים בשכר ועונש בדת אפשר למצוא במאמר שכר ועונש ושפלות מאת דרור;
ובאינדקס טיעוני המחזירים בתשובה (מדור דת) טיעון "שכר ועונש" מאת החתום מטה;
מאמר שיש בו מעט סאטירה - "כמו השאלה ככה התשובה", הקטע מאת אנשי דעת אמת, במדור מכתבים.

אגב, זה נכון שבעלי חיים רבים רוצחים רק בשביל צרכים מיידיים, אבל יש גם מקרים אחרים. כך, למשל, אם תכניסי נמייה ללול של תרנגולות היא תהרוג אותן עד שתעצרי אותה - הרבה מעבר למה שדרוש לה לאכול.

אשר למסקנות שלך בסוף - אם את אוהבת לבחון את ההיבט הפילוסופי של הדברים אז נסי לבנות עץ של סיבות, תולדות והנחות יסוד, ולראות איפה את מניחה הנחות יסוד. לפי מה שאני ראיתי, את פשוט מניחה שיש אלוהים, וחותכת את ההבנה בכל נקודה שסותרת את קיומו. כך, למשל, את מניחה שלכל אדם יש תפקיד לעשות תיקון בעולם (נקודת מוצא, ללא הוכחה), ומכאן את גוזרת מסקנות על היחס לסבל. לעומת זאת, את השואה את תולה בנקודת מוצא אחרת, שאני מכנה "נקודת ההשתקה", או "נקודת ההכחשה" או "מסך ההשתקה", ואשר אומרת, שאנחנו לא יכולים להבין הכל. זו אחת הדרכים העיקריות של אנשים רבים (לא רק דתיים) לסנן את הדברים לשני חלקים:

אלו שתפיסת העולם שלהם (במקרה שלך - הדת) מסוגלת לתת עליהן תשובה, ואלו שלא ניתן (או לא בהכרח מחוייב) שתהיה תשובה לכל שאלה. כאשר נתקלים במשהו שהדת לא נותנת עליו תשובה - דוחפים אותו מאחורי מסך ההשתקה. זה נוח רגשית, ומונע דיסוננס קוגניטיבי, אבל זו לא הדרך לאמת.

יחד עם זאת, כמי שחזרה מפולין ונמצאה תחת ההשפעה הנוראה של מראות השואה, יש חשיבות רבה לרכוש מחדש את השלווה הנפשית, קודם שחוזרים לחפש את האמת.

בשורה התחתונה, דלית - אולי שמת לב שהדבר המפריע לנו ביותר בדת אינו האם אנשים צודקים בהשקפתם על העולם או טועים בה, אלא השלכותיה החברתיות:

- כאשר אנשים מפסיקים לעבוד לפרנסתם ומסתמכים על עבודתם של אחרים - זה רע. אם את לא מתכוונת לאפשר לבעלך להפסיק לעבוד לפרנסתו, אז ביקורת זו אינה מופנית אלייך.
- כאשר חרדים מונעים מילדיהם השכלה כללית - זה רע. גם זה, אני מקווה, לא חל עלייך.
- כאשר חרדים מונעים מילדיהם חינוך לביקורתיות ולבחינה ביקורתית של הבסיס העיקרי של החיים - זה רע. אני מקווה ומאמין שלא תמנעי זאת מילדייך.
- כאשר החרדים מחנכים את ילדיהם לשנוא את המדינה, והציונים הדתיים מחנכים את ילדיהם שהחילונים הם "חמורו של משיח" - זה רע. אני מקווה שתוכלי להגן על ילדייך מפני השפעת החינוך הזה.
- כאשר אנשים מנסים להטיף את הדת לקטינים - זה רע מאד. גם כאשר מנסים להטיף באמצעים שאינם אמת לבגירים זה רע.
- כאשר אנשים מאמינים שהם יודעים מה התוכניות של אלוהים לעתיד, ודורשים משאר העם ללכת אחריהם כדי להגשים את התוכניות האלו - זה רע. אני מקווה שלא תפלי למלכודת הזו.
- הממסד הדתי בישראל, וגם דתיים רבים, מנסים לכפות על החילונים לקיים מצוות מסויימות, וזה רע. אני מקווה שממך לא ניתקל בכפיה דתית.

כמו שאת רואה, חילוקי הדעות שיש לנו באתר הן בעיקר לגבי התופעות הקשורות בחיים הדתיים, ופחות עם הדת עצמה. אלה הם הנושאים אשר גודשים את האתר, הרבה יותר מאשר מהות האמונה עצמה.

אני אישית מדגיש את שלוש הנקודות האחרונות, האופייניות לממסד הדתי בישראל. כל זמן שאת הולכת באותו נתיב מוסרי שאנחנו הולכים בו, עובדת לפרנסתך, דואגת לחינוך רחב ולביקורתיות של ילדייך, מחנכת את ילדייך לציונות ולכבוד לחילונים ולדרך החיים החילונית, לא כופה ולא רוצה לכפות שום דבר על אף אחד, לא מנסה להחזיר בתשובה אנשים אחרים ולא מתיימרת לדעת מה אלוהים רוצה - אין לנו שום בעיה לחיות יחד.

כל טוב,
עודד לבנה.

חופש

תשובה נוספת מאת אוהד:

שלום דלית, ותודה על שמצאת לנכון לכתוב לנו. את טועה בכל הנוגע ל"חופש" מצד אחד ו"לשמוע" את דעותיהם של הדתיים מצד שני. לדתיים יש מלוא החופש להביע את דעותיהם. מעולם לא כתבתנו אחרת. אלא שאתר חופש הוא אתר חילוני מובהק, שבסיסו הוא העדר אלוהים, לפחות במובן הפרסונלי - אותו מין אל שיש לו תכונות אנוש, הרואה, שומע, משגיח, גומל, מעניש וכו'. שום הסבר דתי לקיומה של דמות זו איננה "הוכחה" אלא אמונה, ובכך אין לנו צורך. ברגע שתצליחי להציג בפנינו ראייה עובדתית, מדעית - נקשיב ונשמע, ואם יהיה לזה בסיס - נעלה באתר ונהפוך כולנו יודעים (לא מאמינים) שאלוהים קיים. דעות של דתיים יש מכאן ועד אין סוף, וכולן מתחילות ומסתיימות באמונה באל ולא בשום עובדה. מסיבה זו אין שום טעם להעלות באתר חופש דעות של דתיים, שאינן אלא עוד אמונות או טענות לביסוס אותן אמונות, ואין לזה שום קשר עם הזכות הלגיטימית של כל אדם, כמונו, למשל, להביע את דעתו.

לא הבנתי את הקשר בין מראות האימים שראית במאיידאנק לבין המסקנה שלך. גם אני היית שם, גם אני ראיתי אותן מראות ממש, רעדתי, בכיתי - בדמעות של ממש, אבל ראי את ההבדל שבפרשנות הרגשית של שנינו: לאחר הביקור בביתנים השונים, החל בחדר ה"רחצה" של ההמתה בגאז, דרך ביתן הנעליים ויתר הביתנים, הגענו, כמוך, אל הר האפר האדיר, שנאסף משיירי גופותיהם ועצמותיהם של אומללי המחנה. היינו קבוצה, ומתוכם יצא אחד, מאמין דתי, לבש טלית והחל להתפלל "אל מלא רחמים". הצטמררתי. רציתי לצרוח בקול אימים: אל מלא רחמים? כאן, מול הר האפר? מול המקום שיותר מכל מקום אחר בעול מסמל את העדרם המוחלט של הרחמים???? כאן אתה מעז לפנות לזה, שאם היה קיים היה מכסה פניו בבושה לנוכח חוסר הרחמים שיש בעולם ובו עצמו???

לא צרחתי. לא פציתי פה. לא רציתי לבזות את כבודם של בני עמי, שנרצחו כאן בהעדר רחמים, בהעדר אנושיות, בהעדר אלוהים...

תחושה זהה בדיוק לזו שלי קראתי במספר מאמרים, מאוחר יותר. באתר חופש. היכנסי בבקשה למדור ספרים ומאמרים, קראי את כל החומר בתת-מדור "שואה", ואחר כך תקליקי את המילים "אל מלא רחמים" על "חיפוש" בדף הראשי, ותמצאי חומר חשוב ורב. מומלץ לכל יהודי, לכל אדם באשר הוא אדם, בייחוד לצעיר/צעירה המפרשים את אסון השואה בקיומו של אלוהים.

למשפט שלך "אם אין בורא, לשם מה אנחנו כאן?"

אם יש בורא - יש לשאול כיצד זה התיר את מעשי האימים הללו? רציחתם האכזרית של מיליון וחצי ילדים תמימים ועוד ארבעה וחצי מיליון יהודים מבוגרים, ועוד 12 מיליון בני עמים אחרים? איזה מין אלוהים הוא שבחרת לאהוב אותו ולהאמין בו? אל אכזרי? אל רשע? אם זה מה שלבך חפץ - מי אני שאומר אחרת? זכותך המלאה! רק אל נא תבואי לשכנע אותי, שעשית מיפנה ערכי בחייך. גם השכנה שלי, אהובה, עשתה מיפנה חשוב (מבחינתה) בחייה, נסעה להודו ומאז היא מאמינה בקרישנה גבישנה. אין שום הבדל ביניכן. קרישנה גבישנה, לפחות, איננו דמות האחראית לרציחתם של מיליונים חפים מפשע.

המשפט הבא שלך הוא בהחלט נכון: "רק הגאווה של האדם גורמת לו לחשוב שהוא יכול להבין הכול", אבל אין שום קשר בין אמירה זו לבין אלוהים: זה שאני אינני מבין הכל, ולעולם לא אבין הכל, איננו אומר, שקיים אלוהים, קרי - שקיים יצור האחראי אישית ובלעדית לכל מה שקורה ביקום. אין חובה שיהיה דווקא כוח אחד. ייתכן, וכך גם קורה, שיש יותר מכוח אחד: קיימים כוחות פיסיקליים, כוחות מגנטיים, כוחות כימיים, ועוד כוחות שאיננו יודעים, שאולי נדע פעם, ואולי (או בוודאי) לא נדע לעולם. אבל גם אז - לא "אלוהים" הוא התשובה/פיתרון, אלא המשך הלימוד והחקר, הירידה והרצון לרדת לעומקם של דברים, להמציא, לחדש, להעביר כל זאת לדורות הבאים, והם ימשיכו לחקור וללמוד, ויעבירו לבניהם וכך הלאה, לעולמי עלמייא.

מה שכן קיים - וזה מה שמביא אותך ורבים אחרים להאמין בקיומו של כוח כזה, הוא הרצון שלך או הצורך האישי שלך שיהיה קיים מין כוח כזה, בייחוד, כפי שאת כותבת, שלחיים שלך ושלנו עלי אדמות יהיה "סוף טוב", "הפי-אנד". אותם חיים, שיש בהם כל כך הרבה קושי, סבל, וצער, תסכול ואומללות. את, אני - האדם בכלל, הננו יצורים קטנים וזעירים בטבע, ויש לנו חסרים רבים. בשכלנו וברגשותינו אנחנו מבינים ומכירים בחולשה שלנו, אבל איננו מסוגלים להבין שאנחנו מוגבלים. המגבלה העיקרית של רובנו היא שקשה לנו לחיות תוך כדי הכרה, שאין סיבה לקיומנו. אנחנו חיים כחלק מעולם קיים, שנוצר ללא סיבה מכוונת, אלא הוא תוצאה/תולדה של נסיבות בטבע. שום דבר ביקום לא נוצר מתוך כוונה או רצון של מישהו או משהו, חוץ מהמוצרים שמייצר האדם עצמו. שום אדם לא נברא בידי מישהו או משהו, שום עם לא נבחר בידי מישהו או משהו להיות מורם ונישא מעל אחרים, שום אדם בעם "הנבחר" לא חשוב ומכובד יותר מאחרים, גם לא זה הטוען השכם והערב, שאלוהים נגלה אליו בחלום. ב"שלוותה" וב"אברבנאל" יש הרבה כאלה.

כל מה שכתבת לנו מעיד עליך שאת אדם רגיש מאד. זוהי זכות גדולה. אבל אין שום קשר בין רגישות וחמלה לבין קיומו של כוח עליון. זכותך להאמין בכוח כזה, ואני אהיה האחרון עלי אדמות שאבוא לשנות את דעתך. איש באמונתו יחיה, גם את, גם אני, גם כולנו.

שוב - תודה על ביקוריך באתר ועל פנייתך זו אלינו. נשמח אם תמשיכי בבירורים באתר חופש, גם כשאת דתייה. אגב, וזאת לסיום - אני מאד ממליץ שתקראי מאמר לא ארוך באתר - "הגיגים אתיאיסטיים על לא כלום", במדור "ספרים ומאמרים" -תת-מדור אמונה.

אוהד איש חופש.

חופש




חברים ב- עוצב על ידי