אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

"אין קנאי כקנאי מומר"

ביקורת מאת דני אורבך על מאמרו של ירון ידען באתר חופש - "הונאה עצמית"

 

דני אורבך שלח לאתר תגובה ביקורתית על מאמרו של ירון ידען. האתר מביא כאן את דבריו, ולאחריהם את תשובתו של ירון

 

"מבטו מלא האיבה קפא לרגע על ספר השנאה [התנ"ך]... 'וכך זה ממשיך," הוסיף ואמר, 'ממשיך לכל אורך הברית הישנה. אינני מספר לך שום דבר חדש, אך עלינו להביא זאת הביתה בכל העוצמה על מנת להתמודד עם המלל הצבוע החוזר ונשנה. בהחלט, ספר יהושע יספיק; עניין כזה של רצח עם רציף, אכזריות חייתית...  ועורמה קרת דם- יציר הגהנום! והכל בשם ה', למעשה, וברצונו המפורש!"
-- דיטריך אקרט, אידיאולוג אנטישמי, במאמרו "בולשביזם ממשה ללנין"

"ככל שהמפלצתיות גדולה יותר, כך קשה לאדם לעכל ולהפנים את מימושו של הרוע והרשע הבאים מצידם של אנשים, החברים לשולחן העבודה ולנשק. הציבור החילוני הנאור אינו מסוגל להפנים את העובדה, שהציבור הדתי לומד טקסטים מיושנים המושתתים על ערכים גזעניים "אלוהיים" ומוחלטים. כדי להבין את מיפלצתיותם של אנשי הדת צריך להבין, שמבחינת הדתיים מעשיהם לא רק שאינם מפלצתיים אלא הם הם המעשים הראויים להעשות."
-- ירון ידען, "ראש הכולל שחזר בשאלה", מאמר באתר חופש

חופש

מאמר זה נכתב מתוך זעזוע כן, לאחר שקראתי את מסתו של ירון ידען, "הונאה עצמית", שנכתבה באתר חופש, והשוויתי אותה לטקסטים המוכרים לי מההיסטוריה של האנטישמיות האירופית. אין כוונתי להשוות, חס וחלילה, את ירון ידען לאותם אנטישמים. מעולם לא הטיף לרצח חרדים או דתיים, ואין בכוונתי לטעון כי אי פעם העלה על דל שפתיו הסתה למעשי פשע מסוג זה. הציטוטים המובאים כאן מטרתם רק להוכיח, כי קיים דמיון מהותי בין חלקים בהסתה האנטישמית באירופה המודרנית, לבין דבריהם של ירון ידען ואחדים מחבריו הקיצוניים המתפרסמים באתר. יתר על כן, אין כוונתי לבקר במאמר זה את הקונטרסים של "דעת אמת". למיטב שיפוטי הדל בעניינים תורניים הם מצביעים על בעיות אמיתיות רבות, וודאי משכנעים יותר מהתשובה הפתטית של גורמים חרדיים שונים ברשת. הביקורת שלי, אם כן, מכוונת רק לדבריו של ירון ידען באתר חופש, ולא לטיעונים התורניים שהביע בקונטרסים.

כאן חשוב לטעון טענה בסיסית. אפילו אם יוכח מעבר לכל ספק שטענות כנגד החרדים והדתיים במדינת ישראל דומות לטענות שנשמעו כנגד יהודי אירופה, אין בכך להוכיח כלל וכלל שטענות אלו מוטעות. אדרבא, יתכן והן נכונות, והמבחן היחיד שיש לנו הינו מבחן ההיגיון. כפי שכתב בעל אתר "ניזכור", העוסק בתשובות למכחישי השואה השונים, אין אפילו בדעותיו האנטישמיות של אדם על מנת להוכיח את שקריות השקפותיו. אם כן, במאמרי זה אנסה לחשוף כשלים לוגיים, הפשטות ודברי שנאה חסרי שחר המשותפים הן לאקרט וה"ביקורת התנ"ך" שלו, והן לידען ולמאמרו על "הונאה עצמית".

ראשית כל, בשתי הטענות קיים גרעין אמת כלשהו. אין כל ספק שבברית הישנה ובשאר כתבים יהודיים ישנן מצוות שיעוררו חלחלה בכל אדם מודרני כיום. כוונתי למצוות עיר הנידחת, רצח הכנענים בספר יהושע ומצוות נוספות, שעל חלקן הצביעו אנשי דעת אמת במאמרם "על מעמד הגוי בהלכה". הבעיה, הן אצל אקרט והן אצל ידען, היא שהם מפשטים את הטקסטים אותם הם קוראים, מוציאים רק את הקטעים שייראו היום כשליליים, ומציגים אותם כאילו הם הם מהות ההלכה ועיקרה. על מנת להתמודד עם טענות אלה, ברצוני להשיב לטענות אחדות של ידען ולהוכיח את הסילוף והעיוות בדבריו.

לדעתו של ידען, מתבססים החוקים החילוניים על מערכת המובילה לחירות האדם ואושרו, מערכת המתבססת על ערכים רציונליים. ואילו החוקים הדתיים מתבססים על רצון האלוהים, גם אם הוא נוגד את חירות האדם ואושרו. מכאן נובעת דיכוטומיה פשוטה- דת שווה עבדות, רציונליות חילונית שווה חירות.

אבל מי שהתבונן בהיסטוריה הממשית של העולם, יראה שלכל אידיאולוגיה שהיא, בין אם חילונית ובין אם דתית, ישנם ציוויים העלולים להפוך למפלצתיים במצבים מסויימים. מבחינה זו, החילוניות מסוכנת בהרבה מהדת. מדוע? משום שלדת ישנן הגבלות טבעיות המתבססות על אלפי שנים של מסורת. הן לא תמיד עובדות ביעילות, אבל הן קיימות. למשל, גם כאשר הכנסייה הקתולית בימי הביניים רדפה כופרים בעיקר, היא פעלה מתוך הגבלות מסויימות שהוטלו עליה עקב דתה שלה. למשל, כמעט תמיד ניתנה לכופר אפשרות לחזור בו ולהתקבל מחדש לחיק הקהילה הנוצרית. לעומת זאת כאשר משטר חילוני, רציונלי ו"נאור", כמו משטר הטרור של מקסימיליאן רובספייר בצרפת של המהפכה, החליט לרדוף כופרים בעיקר, לא הוטלו עליו שום הגבלות כאלו. רובספייר פעל בשם הרציונליות, החירות, החילוניות וכל אותם הערכים שידען מתהדר בהם. ההיסטוריונים שחקרו את הנושא אישרו כי רובספייר לא היה מושחת אלא אדם ישר שהאמין בכנות כי הוא משרת את צרפת ורודף את אויבי המהפכה והחירות. על מנת להגן על "חירות העם הצרפתי" ערך משטרו של רובספייר רצח עם של ממש בחבל הקתולי וונדה שבדרום צרפת, אחד מהמעשים הנתעבים ביותר בעידן המודרני. "פקדתי לרמוס את הנשים בפרסות הסוסים," כתב אחד הגנרלים של רובספייר, "כדי שלא יולידו עוד מורדים." תחת משטרו הנאור של רובספייר עבדה הגיליוטינה השכם והערב, עד שטרפה גם אותו ואת חבריו לנשק. גם ב"כפייה הדתית" נלחם רובספייר. בפקודתו הוטבעו מאות כמרים בנהר הסיינה שבלב פריז.

רובספייר, כמובן, אינו מקרה יחיד של שליט פושע שרצח וטבח בשם החילוניות והנאורות. ישנם רבים אחרים, כמו למשל המנהיגים הקומוניסטיים לדורותיהם. המשטרים הנאציים והפשיסטיים לא פעלו אמנם בשם הנאורות, אבל בהחלט קידמו ערכים כמו רציונליות ומדע וראו את הדתות הממוסדות כרוע מיושן שיש להילחם בו. "יש לסלק מגרמניה את כל האמונות הנוצריות הזרות והנוכריות," כתב אידיאולוג המפלגה, אלפרד רוזנברג, "שהוכנסו אליה בתקופת ביש המזל של ימי הביניים." כאשר מונים את סך הקורבנות, רואים כי אותם משטרים חילוניים טבחו ופשעו באנושות יותר מאשר כל הדתות לדורותיהן.

אבל יבואו מר ידען או חבריו לדעה ויטענו כי "גם בספר יהושע יש רצח עם." לא מיני ולא מקצתי. לרוב, ביצעו רק משטרים חילוניים רצח עם של ממש. הרטוריקה של ספר יהושע מאפיינת כמעט כל מסמך שנכתב במזרח הקדום. למשל, במצבה המפורסמת שלו כתב פרעה מרפנתח כי "השמדתי את ישראל, אין לו זרע." ממש בסגנון ה"לא תחייה כל נשמה" של ספר יהושע. כל מלך אשורי שכבש שטח התפאר כי טבח את כל תושבי הערים בסביבה ולא השאיר אדם אחד חי. וראה זה פלא! אותן ערים נשארו בדרך כלל על תילן והמשיכו להתקיים, כפי שעם ישראל המשיך להתקיים אחרי התפארויותיו של מרפנתח והערים הכנעניות המשיכו להתקיים, ברובן, לאחר "רצח העם" של יהושע, כפי שמוכח ממבט חטוף בספר שופטים.

אי אפשר להדגיש זאת מספיק - החילוניות מסוכנת לא פחות מהדת, ולעיתים אף יותר. אולם אין בכוונתי לנסות ולהפוך את דבריו של ידען וליצור משוואה חדשה - חילוניות רעה ודת טובה. כלל וכלל לא! כפי שהדתות המונותיאיסטיות השונות הביאו לנו ערכים נאצלים, מוזיקה נפלאה, אומנות נהדרת, ערכי מוסר ופילוסופיה מתוחכמת לצד רדיפות, קנאות, חושך ומעשי טבח, כך הביאה גם החילוניות דברים טובים ורעים כאחד. המהפכה המדעית של אירופה, למשל, התאפשרה בעיקר עקב שבירת שלטונה המוחלט של הכנסייה. אם ברצוננו לקיים מדינה חופשית בישראל, וודאי שאין לנו יכולת ליישם חוקי הלכה רבים שנכתבו לפני אלפי שנים ובתנאים שונים לחלוטין. בכוונתי, אם כך, לא ליצור דיכוטומיה הפוכה אלא לשבור את עצם הדיכוטומיה. מעתה יש לראות את הדת והחילוניות כמעורבות, בעוד כל אחת מהן מכילה ערכים חיוביים וערכים שליליים כאחד. תפקידו של האדם הרציונלי והנבון הוא להתבונן על שתיהן ברוגע ולבחור את הערכים המתאימים לו כראות עיניו.

כעת ברצוני להתייחס לטענה נוספת של ידען, המסוכנת לדעתי יותר מהראשונה. כבוד "ראש הכולל שחזר בשאלה" כותב, למעשה, כי כל דתי הוא חומר נפץ בפוטנציה, אדם מפלצתי ומסוכן שרק ממתין להזדמנות להרע לנו ולהפוך את ישראל למדינת הלכה חשוכה. כולם אויבינו הנסתרים- החברים לנשק חובשי הכיפה, החברים לעבודה וכל יתר הדתיים במדינת ישראל, אפילו אם הם נראים מתונים. כאשר קראתי את ידען נזכרתי באחד מהפסוקים המבהילים יותר בברית החדשה - "אל תחשבו כי באתי להטיל שלום בארץ, לא באתי להטיל שלום כי אם חרב. כי באתי להפריד איש מאביו ובת מאמה וכלה מחמותה ואויבי איש אנשי ביתו". ידען אינו מאמין ל"דתיים המתונים", כאשר אלה אומרים לו שההלכות המפחידות שחשף אינן מיושמות הלכה למעשה. הוא אינו מבין את אחד החוקים הלא כתובים המרכזיים בכל הדתות, בכל הדורות- לא כל מה שכתוב מיישמים. חלק מהחוקים ממותנים על ידי חוקים אחרים והגבלות זמניות כביכול, שהופכות לקבועות, וחלק מהחוקים פשוט מודחקים על ידי קהילת המאמינים. הדת, אף על פי שהיא נראית לעיתים קפואה ומונוטונית, הינה למעשה אחד התחומים האנושיים היצירתיים ביותר. חוקים מודחקים לעיתים קרובות, או שנאמרים כמס שפתיים בלבד. דתיים רבים, כפי שידוע לכל, מיודדים עם לא יהודים ואף מגלים כלפיהם חסד וחמלה ככל שאדם יהודי נאור יכול לגלות. דתיים שותפים לחלק גדול מתחומי היצירה, העבודה וההגנה במדינת ישראל ובעולם. אף דתי מציאותי, בניגוד ליצור הדמיוני והמבהיל שיוצרים הן אקרט והן ידען בדמיונם של קוראיהם, אינו מקיים את כל החוקים שהוא מצווה, כביכול, לקיים. הדברים אינם אמורים רק ביהדות, אלא גם בדתות אחרות כמו הנצרות והאיסלאם.

נכון, חוקים מבהילים שאינם מקויימים יכולים להתעורר לחיים מדי פעם בפעם, כמו שלדים בארון. תפקידנו, כאנשים חושבים, הוא להחזיר אותם לשם. לדת יש מערכת בקרה משלה, אף על פי שזו אינה פועלת לפי אותם כללים שמקדשים ידען וחבריו. אדם דתי חושב פועל לפי איזון עדין של חוקים סותרים שונים, מסורות מורכבות ודילמות עדינות, ובדרך כלל יוצר לעצמו נתיב הלכתי המתאים לחייו ולחברה שבה הוא חי. ברור שאי אפשר לשפוט דברים שכתובים בתנ"ך או בגמרא לפי מערכת הערכים הנהוגה כיום. יש לשפוט אותם ביחס למערכת הערכים הנהוגה בתקופתם, ואזי, לפעמים, הם נראים הגיוניים לחלוטין. האתגר העומד בפני תיאולוגים ואנשי הלכה מכל הדתות ומכל הזרמים הוא להתפתח ולהשתנות עם הזמן, אף על פי שלעיתים קרובות הם משתמשים ברטוריקה מפותלת על מנת להוכיח שלא שינו כלום.

אם כן, הסכנה אינה בדת עצמה אלא בפרשנות הפונדמנטליסטית. מיהו פונדמנטליסט? פונדמנטליסט הוא בדיוק אותו אדם שאינו מכיר במערכת הדתית המורכבת של בלמים ואיזונים ורוצה לממש את החוק הדתי כפשוטו. לכן גורמים הפונדמנטליסטים, יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד, לנזק אדיר לעולם המודרני. אבל האם ישנם רק פונדמנטליסטים דתיים? מה עם הפונדמנטליסטים החילוניים? ההיסטוריה מוכיחה שהם אינם מסוכנים פחות. גם הם מנסים ללכת עד הסוף עם התבונה, ההיגיון, השוויון או החירות, בלא להניח למערכת בלמים של מסורת ו- "Common sense" לאזנם. הרשימה ארוכה עד אין קץ - מרובספייר וחבר תלייניו בצרפת, עבור בבולשביקים של לנין ברוסיה וכלה ב"חמרוז'" הידועים לשמצה בקמבודיה, שהחליטו לעצב את המדינה מחדש לפי צו התבונה ורצחו תוך כדי כך מיליוני אנשים.

לסיכום, במאמר זה ניסיתי לבטל את הדיכוטומיה בין דתיים וחילונים, ולנסות ליצור תחת זאת ניגוד בין מתונים וקיצוניים. מתון אינו אדם שבהכרח פועל למען התבונה, החירות או המדע. הוא יכול לפעול גם למען הדת והאל. ההבדל בין מתון לקיצוני הוא שלמתון יש בלמים ולקיצוני אין. הסכנה של אובדן הבלמים משותפת לכולנו, דתיים וחילוניים כאחד. בכך שונה הדתי המתון מהדתי הקיצוני, ולא בהעדר כוח לבצע את זממו, כפי שכותב ידען. הן הוא והן אקרט, חרף כל ההבדלים ביניהם, חוטאים בהפשטה ולכן בסילוף העובדות. רק השתחררות משנאה חסרת היגיון מסוג זה תוביל אותנו לדו קיום אמיתי בין דתיים וחילונים בישראל.

חופש

תשובתו של ירון ידען

תגובתו של דני אורבך לדבריי במאמר "הונאה עצמית" מהווה מסמך ותיעוד מדהים להפליא בדרכם של האינטלקטואלים להונות את עצמם. פעמים רבות נפגשתי בתיאורטיקנים המתעלמים ממה שנראה בעליל, חוזים בכוכבים לרום ונופלים בגומא שתחתיהם. וממשיכים לקיים את החשש שממנו התריע גרשם שלום: "הונאה עצמית, העדר שיפוט של רוב היהודים בכל הנוגע לעצמם, בעוד שלגבי תופעות אחרות הם מפגינים את הכישרון לתבונה".

אם אסכם בקצרה את עיקר הנושא שדנתי בו במאמרי אומר כך: החברה החילונית הנאורה מטפחת ותומכת כספית ורעיונית במוסד הרבנות ובמערכת חינוך דתית וחרדית המתנגדים לערכים החילוניים.

בדיוק מטענה מרכזית זו אורבך מתעלם לחלוטין, ובמקום זאת הוא דן ומתפלסף בסוגיה "מהי הדרך הישרה שצריך האדם שיבור". אורבך טוען: "במאמרי זה אנסה לחשוף כשלים לוגיים, הפשטות ודברי שנאה חסרי שחר המשותפים הן לאקרט וה"דיאלוגים" שלו, והן לידען ולמאמרו על "הונאה עצמית".

 וכיצד הוא חושף כשלים לוגיים? ראשית מסיק הוא דברים אינם נכונים, וכך הוא כותב:

"לדעתו של ידען, מתבססים החוקים החילוניים על מערכת המובילה לחירות האדם ואושרו, מערכת המתבססת על ערכים רציונליים. ואילו החוקים הדתיים מתבססים על רצון האלוהים, גם אם הוא נוגד את חירות האדם ואושרו. מכאן נובעת דיכוטומיה פשוטה- דת שווה עבדות, רציונליות חילונית שווה חירות".

מעולם לא כתבתי את צמד המילים "ערכים רציונאליים" מהסיבה הפשוטה, שלערך אין נימוק רציונאלי. חילוני מקבל את "אושרו של האדם" כערך עליון והדתי מקבל את "עבודת האל" כערך עליון. אלה גם אלה אין להם נימוק רציונאלי (עיין באתר "דעת אמת" במאמר "המוסר היהודי בהלכה"). לכן, כל הטוען שערך פלוני הוא "טוב" אינו אלא על פי דעתו הסובייקטיבית של האומר.

לאחר מסקנה שגויה זו מביא הוא מההיסטוריה שגם החילונים טבחו והרגו בשם האידיאולוגיה בזמן המהפכה הצרפתית, שחרתה על דיגלה את החופש והחירות. אורבך מזכיר לי שיחה שגרתית בין חילוני לחרדי, החילוני שואלו מדוע אינך מתגייס לצבא? והוא משיבו גם חילונים לא מתגייסים כמו פציפיסטים וסתם משתמטים.

לאחר התקפה על "החילוניות" שאינה ממין הטענה, מנסה אורבך לסנגר על הדת "הטוענת לרצח עם בכתבי הקודש"  - כמו רצח העם העמלקי ושבעת העמים היושבים בארץ כנען - שאינה אלא רטוריקה מקובלת בזמן הקדום. כלומר - הוראות וציוויים להשמדת עם בשם האלוהים אינם אלא רטוריקה שהייתה נחלת הזמן הקדום.

אך מה לעשות שמאמרי אינו עוסק בנבכי ההיסטוריה ולא בזמן הקדום אלא כאן ועכשיו בימינו אלה בארץ ישראל, לאותו ציבור המייצג את הדת, אלו מוסדות הרבנות ומערכת החינוך הדתית והחרדית. הם לומדים כאן ועכשיו את התלמוד ופסקי ההלכה שהם הם  - לדידם  - "רצון האלוהים". ואם לדעתו של דני אורבך קריאת טקסטים עבשים אלה, ראויים הם עד כדי הצורך של מימון מוסדות אלה - שיאמר זאת בפה מלא ולא ירחיק עדותו לאירועי ההיסטוריה.

לאחר קביעתו שגם בחילוניות וגם בדת יש מן הטוב והרע מסיק הוא כך: "תפקידו של האדם הרציונלי והנבון הוא להסתכל על שתיהן ברוגע ולבחור את הערכים המתאימים לו כראות עיניו".

שוב מערב אורבך מין בשאינו-מינו: אין קשר בין אדם רציונאלי לקבלת ערך, אלא כך צריך היה להציב את הדברים: האם אדם, שמקבל על עצמו את ערך אושרו של האדם כערך עליון, צריך לממן קבוצת אנשים ש"עבודת האל" הוא ערך העליון עבורם גם על חשבון אושרו של האדם. הלא דבר זה מיסודות הדת היהודית הוא, והוא נלמד ממעשה "עקידת יצחק" בו אברהם: האב כובש את רחמיו ומעלה את בנו לעולה למען אהבת האלוהים. אורבך מתעלם לחלוטין מהמציאות ההלכתית, שכול כולה נועדה לקיום "רצון האלוהים" - גם על חשבון אושרו של האדם.

טענה שנייה שטוען אורבך, והיא  - שלדבריי "דתי הוא חומר נפץ בפוטנציה". כאן ראוי לחדד את דבריי יותר: כל זמן שהציבור הדתי אינו מביא פרוגראמה דתית ראויה ומתאימה לזמננו, הרי הוא מעיד על עצמו שדוגל הוא בערכים הדתיים כפי שבאים לידי ביטוי בהלכה. והרי זה בדיוק מה שאני טוען, כשמלמדים  טקסטים המורים במפורש להתיר להרוג כופרים, ודין רוצח אין חל על גוי. הרי אין ספק שזילות חיי הגויים יגרום לרצח על ידי אחד מהציבור הנ"ל, כפי שקרה עם יגאל עמיר וברוך גולדשטיין. במקרים אלה, כל עוד הדתיים "המתונים" לא יצאו בראש חוצות ויתנגדו להלכות המתועבות הכתובות בשולחן ערוך, ולא יגנו ויוכיחו השכם והערב את חבריהם, ויביאו מערכת משפט הלכתית חלופית - חלה עליהם האחריות לתוצאות הבאות מתוך הערכים בהם הם דוגלים.

בהמשך מודה אורבך במקצת ואומר:  "נכון, חוקים מבהילים שאינם מקויימים יכולים להתעורר לחיים מדי פעם בפעם, כמו שלדים בארון".

אולם כיצד הוא מוכן לפתור בעיה זו?  "לדת יש מערכת בקרה משלה... האתגר העומד בפני תיאולוגים ואנשי הלכה מכל הדתות ומכל הזרמים הוא להתפתח ולהשתנות עם הזמן, אף על פי שלעיתים קרובות הם משתמשים ברטוריקה מפותלת על מנת להוכיח שלא השתנה כלום".

איזה מין דבר מוזר הוא זה?!  מדוע צריך הציבור החילוני להמתין, לממן, לתמוך "ולאתגר" את הציבור הדתי כדי שזה ישנה את חוקיו העבשים בשיטות מפותלות? לצורך ההמחשה אביא  דוגמה לשיטה מפותלת העוקפת את ההלכה כדי שתתאים לזמננו:

ההלכה קובעת, שאין לחלל שבת כדי להציל נפשו של גוי, ואין לילד גויה בשבת. ומהי שיטתם הפתלתולה של הרבנים להתיר לרופא דתי לילד גויה בשבת? משום שזה, בסופו של דבר, פיקוח נפש של יהודי. בזמננו, בה יש תקשורת טובה ויעילה, אם לא ניילד את היולדות הגויות הרי שגם הרופאים הגויים לא יילדו את היולדות היהודיות.

וראה מה מולידה שיטה פתלתולה ומתועבת זו: כשנשאל אחד המח"טים הדתיים כיצד יש לנהוג בערבי המתבוסס בדמו ואין רואה, כלומר - לא ייודע לתקשורת, השיב: צריך להשאירו מתבוסס בדמו ולא לחלל שבת עליו... (ביטאון מימ"ד גיליון 16).

דני אורבך מודה, שצריך להוקיע את הפונדמנטליסטים הדתיים, אבל מבלי לשים אצבע מאשימה כלפי מוסדות הרבנות ומערכת החינוך הדתית, אלא הכול נהפך לדמויות וירטואליות. הנה כך הוא כותב: "אם כן, הסכנה אינה בדת עצמה אלא בפרשנות הפונדמנטליסטית. מיהו פונדמנטליסט? פונדמנטליסט הוא בדיוק אותו אדם שאינו מכיר במערכת הדתית המורכבת של בלמים ואיזונים ורוצה לממש את החוק הדתי כפשוטו".

מדבריו של אורבך עולה כך:  הדת (כלומר הטקסטים ההלכתיים) כפשוטה, היא אכן פונדמנטליסטית, אלא שהאנשים  - המאמינים שהטקסטים ההלכתיים "הקדושים"  - צריכים לתת לה איזון. לשון אחר: יותר ממה שאלוהים צריך לשמור על מוסריותם של בני האדם, האנשים צריכים לשמור על מוסריותו של אלוהים.

לסיום אנסה לאתגר את דני אורבך, אולי יסכים להישיר מבט אל מול המציאות ולא לתור אחר מחוזות שאין להם שחר בחיים הריאלים: נסה נא, מר דני אורבך, לענות על שאלה אחת פשוטה שהיא עיקר מאמרי:  האם לדעתך מדינה חילונית, הדוגלת בערכים של ליברליות ושוויון, צריכה לממן מוסדות חינוך דתיים ומוסד רבנות כפי שהם באים לידי ביטוי כאן ועכשיו במדינת ישראל?

ירון ידען
חופש

הערת המערכת

התנערותו של מר אורבך מהמונח "רצח-עם" ככל הקשור בכיבוש הארץ בידי יהושע, הביא אותנו לבקש את ד"ר משה גרנות להגיב על דבריו אלו, והנה תגובתו: 

לפני שאתייחס לגופם של דבריו של מר אורבך, אני מבקש לתקן, למען הסדר הטוב: הטענה שרצח עם בוצע רק על ידי משטרים חילוניים היא טענה מופרכת לחלוטין: קודם כול, עד לפני מאתיים וחמישים שנה לא היה קיים כלל מושג כזה - "חילוני", ובוודאי לא "משטר חילוני", וכל הזוועות שבעולם התבצעו למען האמונה באלים השונים. וגם רצח העם שעשה היטלר ימ"ש, נעשה על-ידי משטר ששאל את כל סממניו מהעולם הדתי: דמות מרכזית המשמשת כאל, תורה דוגמתית שלא ניתן לשנות אלא רק לפרש, ציות עיוור לדמות ולתורתה - בדיוק כמו בדתות הקלאסיות, אלא שבמקום אליל או אל - יש אדם שמתייחסים אליו כמו אל אל.

וכעת לעצם העניין: צודק מר אורבך בטענה, שאף הצהרה על השמדת עם בימי קדם (וגם בימינו) לא הוכחה מעולם כמוחלטת. התנ"ך עצמו מודה שהשמדת הכנענים לא הגיעה לידי גמר (ראה לדוגמה בשופטים א'). ועוד דבר: אין אומה על פני האדמה שכבשה כברת ארץ לעצמה מבלי שהשמידה והטמיעה את האוכלוסייה המקומית הקודמת. בכך אין ספק שמר אורבך צודק. אבל לא זה העניין! העניין הוא שהתורה מצטטת את האל היחיד, הדורש מבני אדם להשמיד את ברואיו. התורה כאילו אומרת: האל ברא את הכנענים במטרה שיבוא ישראל וישמיד אותו. זאת טענה מבהילה! כל עם רצח, השמיד, עשה זוועות, אבל לא טען שהאל היחיד ציווה לעשות כן. לנו יש "צו" אלוהי שאנחנו חייבים ברצח הנורא הזה של ילדים נשים וזקנים ללא הבחנה!

ואם יגיד מר אורבך: זה לא ממש מחייב, זה כמו התעודה של מרנפתח ושל המלכים האשוריים שהתפארו שהשמידו, אבל "לא ממש גמרו את המלאכה" - אם יגיד כך, אשיב לו: אם זה לא מחייב, אז גם "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" לא מחייב, וגם "שמור את יום השבת" וכו' כל המצוות שבתורה, ואז נופלות כל חומות האמונה.

אני מקווה שברור לכולם מדוע אי-אפשר להשוות את התפארותו של מרנפתח שהשמיד את ישראל, לצו המפורש של הקב"ה להשמיד את הכנעני. שם מדובר במלך בשר ודם שמתפאר וקצת משקר, ואילו כאן מדובר בקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ומר אורבך בוודאי לא יסכים לעשות את האל בדאי.

משה גרנות


יולי 2004


חברים ב- עוצב על ידי