אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

המהפכה הציונית - האם יש לה המשך?

מאת א.ב. יהושע

המאמר התפרסם בביטאון "יהדות חופשית" גיליון 27-26 2003
ומועלה באתר חופש בהיתר אדיב של מערכת "יהדות חופשית"

האם הציונות היא מהפכה? במושג "מהפכה" טמונים שני יסודות הכרחיים. ראשון - שינוי רדיקלי של סדרי חיים, ערכים, מבנה שלטוני ואידיאולוגיה חברתית. וכאן ההבדל המהותי בין המושג מהפכה לבין הפיכה או מהפך. כי בעוד שהפיכה אינה מתכוונת לשנות דבר מהותי בסדרי החברה ובערכי החיים של החברה, אלא רק שינוי בכוח של השלטון, ומהפך הוא שינוי באמצעים דמוקרטיים; הרי מהפכה מדברת על שינוי עמוק ורדיקלי יותר של יסודות שהתגבשו במשך דורות. ומכאן היסוד ההכרחי השני שמעניק למהפכה את תוקפה - תוכנית: כיוון, מצע חדש של חיים, כדי להבדיל בין מהפכה לכאוס. שני היסודות הללו הכרחיים כדי שנייחס לתופעה כל שהיא את המושג הנכבד מהפכה. ולכן אין אנו צריכים להיות יותר מדי נדיבים בשימוש במושג הזה.

האם הציונות ראויה לתואר מהפכה?

האם הציונות ראויה לתואר מהפכה? לכאורה כן. לפחות לגבי המושג הראשון שתבע מהעם היהודי שינוי רדיקלי של אורחות חיים, ערכי חברה, ותנועה גיאוגרפית חדשה ממציאות חיים בגולה אל ארץ חדשה-ישנה. אולם האם המהפכה הציונית הכילה גם את היסוד השני - הווה אומר תוכנית חדשה של חיים, כשם שהציבה זאת המהפכה הצרפתית או הקומוניסטית? כאן אנו צריכים להיות זהירים יותר. שכן החזון האמיתי של הציונות בעצם לא הציע משהו חדש באמת, אלא שיבה למצב שכבר היה, בחינת "חדש ימינו כקדם". כלומר, לא הוצעה תוכנית חדשה לגבי המציאות היהודית, אלא בעיקרון שיבה למצב שכבר התקיים לפני אלפי שנים; נורמליזציה של הקיום היהודי בנוסח שכבר היה כמותו בהיסטוריה היהודית במשך מאות בשנים.

אני כמובן מגזים ומחריף את הבחנתי זאת, שהרי בין מה שהיה בעבר הריבוני או לפחות הטריטוריאלי של העם ערב חורבן הבית השני, לבין מה שהציונות קיוותה שיהיה בעתיד הריבוני, חלפה תקופת זמן נכבדה של אלפיים שנה. אבל לו במטה קסם היתה הציונות משיבה את כל מה שהיה בעבר + ההתפתחות הטבעית, הציביליזציונית והחברתית שחלה בכל העולם מאז (במטאפורה - מכוניות במקום סוסים), היא היתה רואה בזאת, לכאורה, הגשמה נאותה של חזונה.

אני בכוונה מתעקש להיצמד להגדרה האמיתית המינימלית של המושג ציונות, הגדרה שעליה לחמתי במאמרים רבים ובהרצאות אין ספור. ציונות איננה אידיאולוגיה ייחודית, אלא מצע משותף לאידיאולוגיות שונות ואפילו סותרות. שכן, אם ההגדרה של אידיאולוגיה לפי האנציקלופדיה העברית היא: צירוף שיטתי של רעיונות, השגות, עיקרים וציוויים, שבהם מוצאת לה ביטוי תפיסת עולם מיוחדת של כת, מפלגה או מעמד חברתי, הרי הציונות אינה יכולה להיחשב כאידיאולוגיה. שכן, לציונות חברו השקפות עולם שונות וסותרות, כגון: תפיסת עולם סוציאליסטית ואפילו מרכסיסטית בנוסח השומר הצעיר, או חרדית נוסח אגודת ישראל, או דתית לאומית, ליברלית בורגנית, סוציאל דמוקרטית, לאומית-פשיסטית ועוד ועוד. כל המפלגות, לגוניהן השונים, שהשתתפו בקונגרסים הציונים היו ציוניות, לא בפרוגרמת החיים שלהן אלא בכוונה המשותפת לכולן - לכונן ריבונות יהודית מדינתית בארץ-ישראל, אשר תהיה על פי מהותה פתוחה לכל יהודי שירצה להצטרף אליה. כל המצעים המיוחדים לכל מפלגה ומפלגה הם בבחינת תוספת לעובדה בסיסית ציונית זאת, ולא חלק הכרחי בה.

בנוסח מטאפורי אחר של אותו דבר אני יכול לומר כך: ציונות היא שמה של תרופה לסוג מסוים של מחלה יהודית שנקראת גולה. אבל החולים שונים זה מזה: חרדים ודתיים, ליברלים וסוציאליסטיים, לאומנים ובורגנים, ואפילו פה ושם אנרכיסטים רומנטיים. לכל אחד צריך לעשות התאמות מסוימות לתרופה זו, אולי מינונים ומהילות קצת שונות, אבל בבסיסה זו אותה תרופה לכולם.

א.ב. יהושע: המהפכה הציונית - האם יש לה המשך
כמיהה לגאולה
פרט מתוך פסיפס שנבנה ע"י תלמידי תכנית "רביבים"
האוניברסיטה העברית ירושלים 2001

כלפי מה התכוונה השיבה לריבונות יהודית בנוסח "חדש ימינו כקדם"?

העצמאות היהודית של העם בארצו ובלשונו התקיימה לאורך תקופה ארוכה של כאלף שנים בתקופת בית ראשון ובתקופת בית שני. ולמרות שההפסקה בין שתי התקופות הללו היתה קצרה ביותר - ששים עד שבעים שנה - נחלקה תקופת העצמאות היהודית ההיסטורית בתודעה היהודית, ובצדק, לשתי תקופות נפרדות: תקופת בית ראשון ותקופת בית שני.

האם "חדש ימינו כקדם" התכוון לשיבה אל שתי התקופות או לשיבה אל תקופה אחת בלבד? ולאיזו מביניהן? למרות שהתקופה הראשונה, תקופת התנ"ך, היתה חשובה ביותר באופן רוחני ואולי גם ערכי לציונות, בעיקר סביב סיפורי המקרא וחזון הנביאים, הרי המודל של השיבה אחורה היה קשור יותר לתקופת בית שני מאשר לתקופת בית ראשון. עצם המושג שיבת ציון, שהדהד כמושג יסוד ביהדות, על פי שיבת ציון הראשונה מבבל לארץ ישראל, לימד על כך, לפחות לשונית. אבל היו לפחות ארבע סיבות נוספות:

א. זו תקופה ידועה יותר וקרובה יותר מבחינה היסטורית.
ב. בתקופה זו התקיימה כבר פזורה יהודית מחוץ לארץ ישראל ודומני שגם הציונים הרדיקליים ביותר לא תארו לעצמם ששיבת ציון המודרנית במאה העשרים תכלול את כל העם היהודי. הנחת היסוד של רוב התנועה הציונית היתה שחלקים נכבדים מן העם ימשיכו את חייהם בגולה, כמו בימי בית שני, במיוחד באותן ארצות בעלות משטר דמוקרטי שנעשו סובלניות לקיום היהודי בתוכן.
ג. הגדרת היהודי בתקופת בית שני, כפי שהתגבשה לאחר גלות בבל, התאימה יותר לתפיסה של היהודי הציוני את עצמו, או לתפיסה הציונית אותו, מאשר הגדרתו הלא ברורה של היהודי בתקופת בית ראשון.
ד. ברוב תקופת בית ראשון היתה העצמאות היהודית מפוצלת לשתי ממלכות נפרדות, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, שלעיתים נלחמו זו בזו, ומציאות כזו בוודאי שלא יכלה לשמש כחזון נאות למהפכה הציונית, שראתה והתכוונה לעם יהודי מאוחד.

כך, שלמרות שהתנ"ך היה ספר מכונן חשוב למהפכה הציונית, ושימש כהשראה ספרותית ורוחנית לרבים ממנהיגיה והוגיה, ובראש ובראשונה למייסד מדינת ישראל, דוד בן-גוריון. החזון האמיתי וההתכוונות האמיתית היו כלפי המודל של הבית השני ולא הבית הראשון.

אם נרצה לסכם פרק זה של הגדרות, נוכל לומר שהתואר "מהפכה" לתנועה הציונית הוא מוגזם ובלתי מדויק ביחס למהפכות האמיתיות שהתחוללו בהיסטוריה האנושית. שכן, זו אינה מהפכה קדימה למשהו חדש, אלא מהפכה אחורה למשהו שכבר היה קיים, לפחות בתבניתו היסודית, לפני מאות בשנים.

יתירה מזאת - באופן עמוק, חזון השיבה הזה, לא היה חזון זר ליהודי, כשם שהחזון הקומוניסטי של שוויון ברכוש, הלאמת אמצעי הייצור, "כל אחד לפי צרכיו וכל אחד לפי יכולתו", למשל, היה זר וחדש ומהפכני עבור הרוסי או הסיני. החזון של השיבה לארץ וחידוש הממלכתיות היהודית התקיימו כבר, בעצם, כמודל הגאולה הפנימי שכל יהודי נשא במידה כזאת או אחרת בתוכו. ולכן אי אפשר לומר שהציונות נדרשה לבצע מהפכה כה רדיקלית במחשבה ובערכים, כמו מהפכות היסטוריות גדולות אחרות.

האם נוכל לבצע מהפכה זו עד סופה ההגיוני?

ואף על פי כן אנחנו משתמשים במושג "מהפכה" לגבי התנועה הציונית. ולפי דעתי במובן מסוים של צדק, והשאלה היא, האם נוכל לבצע מהפכה זו עד סופה ההגיוני בהתחשב בדיאגנוזה האמיתית לבעיה היהודית, כפי שאני מתכונן לשרטט בפניכם. לדעתי, אנחנו רשאים להשתמש במובן מסוים במושג מהפכה לגבי הציונות, כיוון שבמיטבה ובעומקה היא באה לעשות נורמליזציה במצב היהודי, ונורמליזציה זו מחייבת מהפכה בתוך הגדרת היהודי. הווה אומר - שינוי או תיקון או לפחות הקלה בסתירה הפנימית המהותית הקיימת בתוך היהודי, סתירה היוצרת את חיכוכו המסוכן המתמיד עם העולם, וזה אתגר גדול.

באופן פרדוכסלי אפשר לומר, שהמהפכה הציונית הצליחה (חלקית, לדעתי) להגשים את עצמה כיוון שנעשתה על ידי מהפכנים שפעלו מחוץ לעם היהודי. לו היתה צריכה לפעול בתוך המציאות היהודית, אולי לא היתה מצליחה להקים מדינה. במובן מסוים המהפכה הציונית נעשתה בתנאי מעבדה סטרילית מחוץ לקהילת המציאות היהודית, מחוץ לאינטראקציה המתמדת עם הכוחות הפנימיים בעולם היהודי. החרדים, הדתיים, אנשי הרפורמה, האוטונומיסטיים נוסח דובנוב, המתבוללים, הסוציאליסטים נוסח הבונד, או סתם בורגנים מחפשי שלווה, היו מטרפדים, כל אחד מסיבותיו שלו, את המהפכה הציונית וחונקים אותה בעודה באיבה, אילו היתה אמורה להגשים את עצמה בוורשה, וילנה, קובנה או ברלין. למה הדבר דומה? למהפכנים הקומוניסטים שהיו עושים את המהפכה הקומוניסטית תחילה באי בודד ושומם מחוץ למציאות הרוסית, מחוץ לשליטת המשטרה והצאר ושלטונות הכנסייה, ורק לאחר מכן היו מפתים או מכריחים את שאר העם הרוסי להצטרף אל המציאות המהפכנית שנוצרה. העם היהודי לא יכול היה להפריע לציונות כי היא הוגשמה בפועל בארץ שוממה רחוקה, שבה בתחילת המאה הזאת ישבו פחות מחצי אחוז של העם היהודי. (וערב השואה ב-1939 רק שניים וחצי אחוז מהעם היהודי). באופן אירוני אפשר לומר, שהציונים יכלו לבצע מהפכה למען העם היהודי, כי במובנים רבים פעלו מחוץ לעם היהודי.

מדוע היה קשה ליהודים להצטרף למהפכה הציונית?

אם כן, מהי המהפכה הציונית (במובן החלקי, כפי שציינתי בדברי הקודמים), ולמה היא עדיין נאבקת על עצמה (ולא רק בגלל הערבים). ומדוע, למשל, היא נכשלה באופן טראגי במשימתה הדחופה ביותר והיא - להקים מדינה ריבונית לפני השואה, שסימניה המאיימים כבר החלו לרחף על המציאות היהודית עם לידתה של האנטישמיות החילונית הלאומית בסוף המאה התשע עשרה. (המושג אנטישמיות, כפי שאנו מכירים אותו, נטבע כמושג חברתי פוליטי עובר לסוחר על ידי וילהלם שרר ב-1880, כלומר, רק שנים ספורות לפני המושג ציונות, ושני המושגים הללו קשורים קשר בל יינתק ביניהם, כפי שמעיד סיפור הרצל ומשפט דרייפוס).

למה, למרות הדיאגנוזה הפסימית של מצב היהודים והדחיפות לפתור אותו, כה קשה היה ליהודים כה רבים להצטרף למהפכה ציונית? כדי להבין את מהותה של המהפכה הציונית ואת השינוי הרדיקלי שנדרשה לבצע בתוך מהותה של הזהות היהודית, יש להבין ולקבל עיקר פשוט אחד, עובדה היסטורית ידועה ונהירה לכל ההיסטוריונים, אבל ככל שעוברות השנים, אני נוכח לדעת עד כמה קשה עדיין ליהודים לקבל אותה, כיוון שקבלתה מטילה גם עליהם אחריות מוסרית מסוימת לגורלם המר.

העובדה הזאת תנוסח כך: הגולה איננו מצב שנכפה על העם היהודי על ידי העמים, אלא מצב שנבחר על ידי היהודים. אמנם, בחירה מסובכת, לא קלה, כואבת, מסוכנת, שנעשתה על מנת לפתור או יותר נכון להימלט מן הקונפליקט הגרעיני היסודי של הזהות היהודית. קונפליקט זה נוצר מתוך אותו חיבור יחידי במינו שהחל, או הסתמן כשאיפה חזקה, כבר במדבר סיני, בין לאומיות ייחודית לבין דת ייחודית, אם כי בעלת רוח חזון וכוונות אוניברסליים. חיבור שהוא בעצם פרדוכסלי וקונפליקטואלי במהותו, חיבור אנדרוגני, שיש בו טעם לפגם מוסרי, ולכן אין פלא שהוא מעורר בדורות האחרונים בלבול מתמיד אצל היהודי עצמו, ואי הבנה שמביאה להתנגדות ולאיבה מן העולם אל היהודי. וזאת, מעבר לסיבות האנטישמיות הידועות, של התנגדות לזר החי בתוך רקמת חיים של עם אחר. וראויה כאן השוואה עם גורלם של הארמנים, שמחברים אף הם לאומיות לדת, אם כי בצורה הרבה יותר מתונה מאשר היהודים.

האם נכפתה הגולה על העם היהודי?

למה פרדוכס ולמה קונפליקט? לכך אגיע עוד מעט. אבל בינתיים אנסה להוכיח באופן טלגרפי ביותר את העובדה, שהגולה לא נכפתה על העם היהודי אלא נבחרה על ידו החל מראשית תולדותיו, וזאת על ידי מבחר מצומצם ביותר של כמה עובדות ידועות מתוך שפע אדיר של עובדות רבות אחרות.

1. ראשית, לידתו של העם היהודי בגולה במצריים. והתגבשותו במדבר, שם נעשה הניסיון המיוחד להתיך דת ולאומיות יחדיו. הגולה היא מצב מכונן בזהות היהודית. מעטים מאוד העמים, אם בכלל, אשר לידתם וגיבוש תודעתם כעם נוצרה מחוץ לטריטוריה שלהם.

2. לאחר הכרזת כורש בשנת 538 לפני הספירה, כארבעים שנה בלבד לאחר חורבן הבית הראשון, כבר העדיף חלק גדול מן הקהילה היהודית בבבל, לא לשוב לציון אלא להישאר בגולה מרצונו שלו. בזאת עוררו את חמתם ואפילו את שנאתם של עולי ציון. כי השבים לארץ ישראל הרגישו כמה מסוכנת ומפתה האופציה של הגולה אשר נפתחה בבבל, ומכאן ואילך גם הלכה והתחזקה. כה מסוכנת עד שבתלמוד נאמר - אילו עלו כולם לארץ ישראל כחומה מגלות בבל, לא היה נחרב הבית השני.

3. ואכן, במשך תקופת בית שני התקיימה בכל רחבי העולם העתיק פזורה יהודית גדולה שהקיפה יותר ממחציתו של העם היהודי. זאת - למרות שיהודים אלו יכלו לחיות בארץ ישראל, שהיתה במשך תקופה לא מבוטלת תחת ריבונות ואוטונומיה יהודית, שלא לדבר על קיומו של בית המקדש עצמו.

4. הרומאים לא הגלו את היהודים, שמנו לפחות כשני מיליון נפש בארץ ישראל בתקופת בית שני. אין שום הוכחות על הגליה זו, וכל היסטוריון של בית שני יעיד, שלאחר התבוסה הצבאית וחורבן הבית לא היתה ולא יכולה היתה להיות שום הגליה של מספר כזה של בני אדם. האמת היא פשוטה. אט אט נשרו היהודים מרצונם ועזבו את ארצם והצטרפו אל הפזורה היהודית, שכבר היתה קיימת. במשך שנות הגלות הארוכות, לאחר נפילת רומי, לא חזרו היהודים אל מולדתם. וזאת למרות שמעולם לא נאסר על יהודים להתיישב בארץ ישראל, כפי שנאסר עליהם, ובמשך תקופות ממושכות בהיסטוריה, להתיישב באיטליה, צרפת, אנגליה ושאר מקומות, שאליהם בסוף התעקשו היהודים לחזור. היהודים גרו בכל אגן הים התיכון, ובארצות הים התיכון, אבל לא בארץ ישראל. גירוש ספרד הזרים לאגן הים התיכון מאות אלפי יהודים, שהתיישבו בכל מקום אבל לא בארץ ישראל. יהודים חיו תחת ציביליזציות, דתות ומשטרים שונים, אבל לא בארץ ישראל, שהחליפה מאז חורבן בית שני שש פעמים את שליטיה. רק לשם משל, בתחילת המאה התשע עשרה חיו בארץ ישראל חמשת אלפים יהודים בלבד מתוך עם, שמנה כבר שני מיליון וחצי נפש, ובתחילת המאה העשרים רק חמישים אלף מתוך עם של קרוב לשבעה עשר מיליון! כדי להמחיש את גודל הפער בין מספר היהודים בארץ ישראל לבין מספרם בארצות אחרות, ניקח למשל ארץ מלבבת ורבת חן ותרבות עשירה כמו אפגניסטן, שבה אנו מוצאים במאה התשע-עשרה ארבעים אלף יהודים, או תימן הרחוקה והנידחת, שבה חיו יותר ממאה אלף יהודים. שלא לדבר על מדינות כמו עיראק, מצריים, פולין, רומניה, או לוב ומרוקו שבצפון אפריקה, שבהן ישבו מאות אלפי יהודים.

5. היהודים לא חזרו לארץ ישראל לא בגלל שהיו קשורים לארצות שבהן ישבו. תולדות עם ישראל הן תולדות של נדודים בלתי פוסקים והגירות גדולות של יהודים. היהודים החליפו מולדות (ועוד ממשיכים לעשות זאת עכשיו לנגד עינינו) כשם שנוסע מתמיד ישראלי מחליף היום בתי מלון. אבל דווקא ארץ ישראל, שנחשבה תמיד לבית ולא לבית מלון, לא זכתה לביקורו של הנודד המתמיד.

מה מייחד את המאבק בין הלאומיות לדת בעם היהודי לעומת עמים אחרים?

כן, היהודים בחרו בגולה לא בגלל סיר הבשר ולא מסיבות ביטחוניות, היהודים היו עניים מרודים במקומות רבים, וחיו תחת משטרים אכזריים ומסוכנים מאין כמותם. הבחירה בגלות היא בחירה עמוקה יותר, בחירה נוירוטית, והיא התחילה כאמור לפני אלפיים וחמש מאות שנה, כי הגלות על אף סכנותיה ומכאוביה והשפלותיה עזרה ליהודים להקל על פרדוכס וקונפליקט בזהותם. שכן, רק בגולה יכול היה להתקיים אותו מודוס ויוונדי, אותו סטטוס קוו, אותה שביתת נשק, בין שני קודים, לאומי ודתי, שכל אחד, מטבע מהותו הכללית, הוא בעל חזון ואינטרס שונה, וכל אחד רוצה להיות ראשון ומוביל, ודומיננטי בהוויה. נכון, גם בקרב עמים אחרים היו ועדיין קיימים מאבקים בין הקוד הדתי לקוד הלאומי, אבל הקוד הדתי בעמים אחרים אינו בלעדי לעם מסוים, אלא משותף לעמים רבים, ולכן התחרות עם הלאומיות הספציפית אינה כה מרה וחריפה.

המאבק בין הלאומיות והדת הוא גם בסיס הטראומה של המרד הדתי - לא הלאומי, שהביא לחורבן בית שני ולמלחמת האזרחים שקדמה לו. לפיכך, מתוך חוש של שמירה עצמית, העדיף העם היהודי להתקיים במקום שאינו מחייב מציאות יהודית ריבונית, כלומר, במקום שאין יהודי יכול לשלוט שליטה ממשית על יהודי אחר, והיהודי בעצם עומד חופשי כלפי יהודי אחר ויכול לכייל כרצונו את זהותו. רק כך יכול העם לקיים את כפילות זהותו ואת הפרדוכס שבתוכו, מבלי לפרק את עצמו. מה עוד שאז הופך אותו פתיל כפול פרובלמטי של זהות לאומית ודתית ליתרון זהותי בגולה, ובכך הוא מחזק את הקשר אליה, כי פתיל כפול זה מאפשר ליהודי לשמר את זהותו בנכר יותר מכל בן עם אחר היוצא לגלות ומאבד לאחר זמן מה את זהותו.

אמנם, מחיר ההישרדות בגולה היה נורא, גם בהתבוללות עמוקה ורבת היקף לאורך הדורות, וגם, כמובן, בהשמדה פיזית של היהודים, ששיאה הנורא היה במאה העשרים: מעם של ארבעה עד חמישה מיליון בסוף בית שני הגענו למספר של מיליון אחד בלבד בתחילת המאה השמונה עשרה. וגם אם ניקח בחשבון את המגפות הגדולות של ימי הביניים, עדיין מדובר כאן על נשירה עצומה של יהודים רבים בדרכי הגלות.

מהו הפרדוכס הפנימי הגלום בתפיסת היהדות?

אני אומר פרדוכס משני צדדיה של הזהות. שכן דת מעצם טיבה, ובמיוחד דת לא שבטית אלא בעלת מסר אוניברסלי כמו היהדות, ששימשה כמקור השראה ללידתן של שתי דתות אוניברסליות גדולות. דת המדברת על אלוה כל העולם, קונה שמיים וארץ, ומציגה בדברי נביאיה חזונות לאנושות כולה, אינה יכולה על פי מהותה להיעצר על גבול הלאומיות, ואינה יכולה לדרוש מן המצטרף אליה להמיר את לאומיותו ולהתכחש למולדתו, ולאמץ לאומיות אחרת ומולדת אחרת, על מנת לזכות בגאולה הדתית ובקרבה האלוהית המוסרית הנכונה. מה עוד, שבהמרה של לאומיותו בלאומיות אחרת מתחייב המצטרף החדש דרך העיקרון של "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות ל"ט), גם להזדהות עם יהודים חילוניים מובהקים, אשר אינם מאמינים כלל באותה אמונה יהודית שמשכה את ליבו. דרישה כזאת מעולם לא התקיימה בשום דת אוניברסלית אחרת, הנצרות, האיסלאם, הבודהיזם ושאר הדתות. ויש בה טעם לא הגיוני, והייתי מעז לומר גם מתנשא באורח פרובוקטיבי. שכן ענייני הרוח והאמונה צריכים להיות פתוחים ונגישים לכל אדם באשר הוא וכמות שהוא. אפשר לדרוש ממנו לקבל עולם של מנהגים וטקסים חדשים, מצוות עשה ולא תעשה, אבל אין זה נכון וראוי לדרוש ממנו לשבור לשם כך את זהותו הלאומית ואת מולדתו, ולהמירה בזהות לאומית אחרת ובמולדת שונה.

מאידך, החלק השני של הפרדוכס הנוגע לאותו חיבור מיוחד בין לאומיות ובין דת, גם הוא פרובלמטי ביותר. כי על פי טבע ומהות הלאומיות אי אפשר להתנות את השייכות אליה באמונה כל שהיא, או בקבלה של מערכת ערכים כל שהיא. השייכות הלאומית אינה תנאי. כשם שהשייכות למשפחה היא ללא תנאי. אמנם לכאורה, טוב ונעים אם הלאומיות שאליה אנו משתייכים היתה כוללת רק את האנשים החושבים ומתנהגים כמונו. טוב ונעים היה לי למשל אם המיסים שאני משלם, השרות הצבאי שאני משרת היו במסגרת אותה קהילה של אנשים המאמינים, חושבים ופועלים כמוני. כשם שהייתי שמח ומרוצה אם כל בני משפחתי היו חולקים את כל הערכים והאמונות שלי. אולם במציאות אין זה יכול להיות כך ואין זה ראוי לבקש שכך זה יתקיים.

"היטלר אחי" כתב תומס מאן, אחד האויבים הגרמנים הגדולים והנחושים ביותר של הפיהרר הגרמני והנאציזם, ביודעו היטב, שלו להיטלר היה בן, הוא, תומס מאן, וכן ילדיו, היו צריכים לכנוף אותו בלאומיותם, ולדאוג לרווחתו ולחינוכו. שייכות לאומית כמו שייכות משפחתית לא מוטל עליה שום תנאי. גם את הבוגד בעמו אפשר להטיל לכלא או להוציא להורג אבל לא לשלול את לאומיותו. כמו שבן רוצח אינו יכול להפסיק להיות בן למשפחתו.

האם אפשר להמשיך את המהפכה הציונית אל עבר חזון השיבה לתקופת התנ"ך?

הציונות, בהעמידה את מודל הבית השני כמודל "השיבה המהפכנית" שלה, לא התכוונה לשנות את הפרדוכס הבסיסי הזה, הנוגע לעצם מבנה הדי.אן.איי. היהודי, ולא לנסות לנתק את הקשר הגורדי הזה בין דת ללאומיות, ולא רק בין דת ומדינה. צרכים קיומיים הרבה יותר דחופים מנעו מהציונות - אם כי לא מכמה מהוגיה - לנסות אפילו לטפל בשאלה זו. הפחד והאימה מפני הקונפליקט ההולך ומתעצם בין היהודים לבין הלאומיות החילונית באירופה המזרחית והמרכזית, דחה כל דיון מעמיק יותר הן במהות הגולה הרצונית של היהודים והן בצורך המהפכני לתקן אותה משורשיה.

א.ב. יהושע: המהפכה הציונית - האם יש לה המשך
יוסף
פרט מתוך פסיפס שנבנה ע"י תלמידי תכנית "רביבים"
האוניברסיטה העברית ירושלים 2001

"אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם", הגדיר ז'בוטינסקי בתמציתיות ובמשפט אחד את כל דחיפותה של הציונות. ולכן, מבלי להיכנס לעומקה של הבעיה היהודית מיהרה הציונות לעשות כל שביכולה כדי לנרמל, ובמהירות, את הקיום היהודי על ידי יצירה של ריבונות יהודית עצמאית על כברת קרקע בארץ ישראל. הדחיפות הקיומית של נורמליזציה עמדה ראשונה ודחופה מעבר לכל בירור אחר. ולכן, תקופת הבית הראשון, שבה אכן התקיימה הפרדה מסוימת בין הדת היהודית והלאומיות היהודית, ובני ישראל שלא היו שייכים לדת ישראל ועבדו "עבודה זרה" נחשבו בכל זאת לבני עם ישראל (באותה תקופה לא שימש המושג יהודי, שנוצר רק בגלות בבל), אם כי היו מושא לתוכחה בפי הנביאים. תקופת בית ראשון לא יכלה, אפוא, לשמש כמודל של חזון השיבה החדשה, כי מודל כזה היה עלול להרתיע אפילו את המעטים שנענו לקריאה הציונית.

האם יש אפשרות להמשיך היום את המהפכה הציונית אל עבר חזון השיבה לתקופת התנ"ך עצמה? כלומר, אל המקום שהיה בו מתח בין הדת והלאומיות, אבל בכל זאת היתה היפרדות ולו גם חוקית בין שתיהן? האם קיומו של הפרדוכס הזה, שלפי דעתי מצוי בשורש הקונפליקט המר שיש לנו בתוכנו וגם עם סביבתנו הפוליטית גיאוגרפית, ניתן לטיפול חדש? זו שאלה נכבדה וקשה מאין כמוה.

לכאורה, ניצנים של השיבה אל מודל הזהות של בית ראשון כבר נראים בימינו משני צדדיו של הפרדוכס הזהותי הזה, המעניק לנו גם את ייחודנו וגם את צרותינו. למשל, במאה וחמישים השנים האחרונות התבססה באופן ברור ובקרב רוב בני העם היהודי הלגיטימיות הגמורה של היהודי החילוני, הממאן להאמין באלוהי ישראל ובתורתו. ויותר מכך, אנו מכירים במידה מסוימת לאחרונה בעולים נוצרים הבאים ממדינות חבר העמים, הנשבעים על הברית החדשה בטקסי השבעתם כחיילים. וזאת בעוד לאומיותם היהודית, ככל שינסו להיאבק נגדה, היא הלאומיות היחידה שלהם ובוודאי של ילדיהם. קיימת גם ההכרה, למשל, שאמונות בדתות המזרח, כגון הבודהיסטית, של צעירים יהודיים או יהודים אמריקאים, אינה סותרת את יהדותם.

מאידך אנו רואים יהודים בני דת משה, או מתגיירים למיניהם בנשואי תערובת, שיותר ויותר מאשרים, שלאומיותם היחידה היא הלאומיות בת המקום, אמריקאית, קנדית או צרפתית, ואילו קשריהם אל הלאומיות היהודית נעשים רופפים יותר ויותר. הרי לא נוכל לומר, למשל, שהיהודי האורתודוכסי ליברמן, שהיה מועמד לסגן נשיא ארצות הברית ושאר חברי הסנאט והקונגרס היהודיים, או ראשי ממשלות ושרים יהודיים בארצות אירופה הם יהודים לאומיים כמו הישראלים, או יהודים לאומיים אחרים בפזורה.

אבל אלה הם רק ניצנים בודדים שאין לדעת אם היו מבשרים מהלך חדש שילך ויתפתח, או יישארו כאפיזודה בהיסטוריה היהודית והישראלית, שבה הפתיל הכפול של זהות לאומית-דתית גם מתחזק והולך כל הזמן.

האם המהפכה הציונית רוצה וגם מסוגלת להשלים את עצמה עד תומה?

אינני יודע מה צופן העתיד. הנורמליזציה של חלק מן היהודים השיגה את מטרתה בהקמתה של מדינה יהודית, ובכך, בעצם, הסתיימה הציונות, ומבחינה ציונית נותר רק חוק השבות וכל מה שקשור לכך, כשריד לאופייה הציוני של המדינה. (אגב, חוק השבות קיים גם בעמים אחרים כמו הגרמנים וההונגרים, ובעתיד יתקיים גם במדינה הפלשתינית שתקום, אני מקווה, במהרה). אבל האם המהפכה הציונית הרדיקלית יותר, כפי שכמה מן הציונים תפסו אותה, רוצה וגם מסוגלת להשלים את עצמה עד תומה? שהרי, משמעותו היא ירידה עד למעמקי ההיסטוריה היהודית, בניסיון לתקן תיקון זהיר ואיטי את מה שנקבע כשאיפה רבת מכאובים ורבת סתירות בהר סיני.

אנחנו עם שכל הזמן מתמודד דמוגרפית עם סביבתו, הן בפזורה או בגולה והן בארץ ישראל. השחרור או הניתוק האיטי בין הזהות הלאומית והזהות הדתית ולא רק בין המדינה והדת. ניתוק זה ישאיר את היהדות עבור יהודים רבים כמרכיב תרבותי ואומנותי חשוב בזהותם, אם כי הם עצמם עשויים להשתייך לדת אחרת (כשם שהקתוליות, למשל, היא מרכיב תרבותי ואסתטי חשוב בתודעתם של צרפתים מוסלמים או יהודים). ניתוק זה יכול גם להביא אלינו מצטרפים חדשים, לשני אגפיה של הזהות היהודית הקלאסית.

בעולם של העתיד, שבו הדת ממלאה עדיין צורך אמיתי וחשוב בזהות האנושית, סבירה בהחלט, בעיני, משיכה חדשה אל עבר הדת היהודית נטולה או מופחתת לאומיות, אשר עקב כך יכולים להיפתח בה מקורות רוחניים חדשים, מיסטיים ומוסריים מופשטים, שאינם תלויים בזיקה לאומית ברורה, ואלה עשויים למשוך אליהם רבים מן הלא יהודים המחפשים היום מזון רוחני בעולם טכנולוגי גלובאלי. ומאידך, בישראל, דרך האזרחות הישראלית שתלך ותתעצם, לתקוות כולנו, של מיעוטים מוסלמים ונוצרים בישראל תתכן פסיעה נוספת אל עבר הלאומיות היהודית ההיסטורית כפי שזה נעשה בכל עם אחר.

זה האתגר הגדול של המשך המהפכה הציונית, ואין זה רק אתגר קיומי לעתיד הרחוק אלא גם השלמתם של התביעה והאתגר המוסריים, שעמדו לדעתי בשורש הציונות - לתבוע מן היהודי את מלוא אחריותו לגבי כל מרכיבי המציאות היהודית. אם לאומיות, אז לאומיות ללא תנאי אמונתי, ופתוחה לכל אמונה, כמו שראוי לכל לאומיות. ואם דת, אז דת הפתוחה לבני לאומים שונים.

אינני תמים. תהליך של התחלת התרופפות הקשר החוקי בין הדת והלאומיות היהודיים הוא תהליך מסובך מאין דוגמתו, ניתוח פנימי מורכב וקשה, הרה סכנות, שייתקל בהתנגדות רבה, והוא צריך להיעשות באיטיות ובזהירות רבה כדי לא לשבור את ליבת הזהות עצמה. אבל הוא יכול להביא ברכה גדולה ופתיחת אופקים חדשים כדרך שנעשה הדבר לפני מאתיים שנה עם הלגיטימיות היהודית שניתנה לאתיאיזם של יהודים. לכן, גם אם מלאכה זו תארך שנים רבות מאוד, מן הראוי להתחיל בה, או לפחות להתחיל לחשוב עליה, ויפה שעה אחת קודם.


מרץ 2003



חברים ב- עוצב על ידי