לפרשת השבוע
אחרי מות קדושים
פרשת השבוע שעבר היא 'אחרי מות קדושים'. זו הפרשה בה מופיעים רבים מהאיסורים על העריות, על משכב זכר ובהמה. עבורי היא מראה
מדוע היהודים של היום כולם - רפורמים.
* * *
"מה אתה מתווכח איתי?" שאל הרב ברתיחה, "אתה לא מציית למה שכתוב בתנ"ך. אתה רפורמי ממש. אתה לא יהודי בכלל!"
התבוננתי בו בשתיקה. רב אורתודוכסי לכל דבר ועניין, בעל מגבעת שחורה ומשקפיים עבים. זקנו אפור כשלג שעל החרמון, ומוכתם בטבק
צהבהב, כשלג שבאזור המטיילים בחרמון. כרסו התפוחה, שבלטה גם מעבר למעיל השחור, חשפה את היותו רב חתונות מהסוג הגרוע ביותר:
מחתן, אוכל ומקבל טיפ מכובד בלי להוציא חשבונית. בעצם, את העובדה האחרונה לא הסגירה הבטן, אלא הצ'ק שקיבל בתחילת הערב מאביו
של החתן אל מול עינינו. הוא שמע שאני וזוגתי מתחתנים בחתונה קונסרבטיבית, ובא לשכנע אותנו שלא "לשפוך את התינוק עם המים",
כדבריו. ואני, כמובן לא יכולתי להתאפק וחיש מהר נכנסנו לויכוח סוחף. שעה לאחר מכן, הרי אנחנו כאן.
כפיתי על עצמי לחזור להווה. "גם אתה רפורמי," בישרתי לו בשפתיים קמוצות.
כל שערות זקנו הסתמרו. "לא, אני לא!" הוא קבע בנחרצות.
"זה בסדר, אנחנו מקבלים את כולם," אמרתי בחביבות, "אין לך במה להתבייש."
"אני לא רפורמי!" הוא כמעט צעק הפעם.
"ועל פרשת קדושים, שמעת?" שאלתי.
"שמעתי."
"והומוסקסואלים - פגשת?"
הוא התלבט לרגע. "כן, מרחוק."
"אז למה לא הרגת אותם?" שאלתי.
"מה?"
"בספר ויקרא כ', פרשת קדושים, יש הסבר מאוד פשוט מה צריך לעשות בהומוסקסואלים," הסברתי, וציטטתי את פסוק י"ג:
"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה - תועבה עשו, שניהם מות יומתו, דמיהם בם."
עצרתי והרמתי גבה. "אז למה לא הרגת אותם? והפרשה גם מחייבת להרוג את מי שמקלל את אביו או את אימו, להרוג נואפים ונואפות
ביחד עם מושא הניאוף שלהם, ולהוציא להורג בני אדם שקיימו יחסי מין עם חיות, ואז לחסל גם את הבהמה ליתר ביטחון. הכל כתוב
שחור על גבי לבן, בעברית ברורה שעד היום אפשר להבין. אז למה אתה לא מציית למה שכתוב בתנ"ך?"
הוא ניער את ראשו. "התנ"ך זה לא הכול. יש את הפשט, שזה מה שאתה מתאר, ויש את הדרש: התורה שבעל פה שהועברה ממשה רבנו מאז
מעמד הר סיני. אנחנו היהודים האמיתיים מצייתים לדרש, ולא לפשט."
נדתי בראשי לשלילה. "לא, רבי, לא היהודים האמיתיים. רק הפרושים, הרפורמים שחיו לפני אלפיים ומאתיים שנה."
כת הפרושים הגיעה לידיעתנו לראשונה כאשר זקרה את ראשה בתקופת בית שני, כאשר העם היהודי חזר למולדתו האהובה מגלות בבל והקים
את בית המקדש השני. אלא שכדברי הבדיחה המפורסמת, יהודי צריך תמיד שני בתי כנסת: אחד אליו הוא הולך מדי יום, ואחר בו כף רגלו
לא תדרוך לעולם. יהודי ארץ ישראל מילאו באדיקות יתרה את מוסר ההשכל הנובע מן הבדיחה, והתבדלו לכתות שונות משלהם. כל אחת
סברה שרק היא צודקת, וכל השאר - טועות ואף חוטאות. שלוש הכתות העיקריות בארץ ישראל היו הצדוקים, האיסיים והפרושים.
עקב מעבר הזמן הרב מאז אותה תקופה, קשה לקבוע בוודאות מה הבדיל בין שלוש הכתות האלו. אך הדעה המקובלת היא שהפרושים ייחסו את
החשיבות הגדולה ביותר מבין שלוש הכתות לתורה שבעל פה. תורה זו, לפי מסורתם של הפרושים, הועברה ממשה רבנו אל העם במעמד הר
סיני, ומעמדה עולה אפילו על זה של התורה שבכתב. התורה שבעל פה התפתחה באופן בלתי פוסק, וכל העת יצאו הלכות וחידושים שהרשו
ליהודים לחיות לפי רוח התקופה.
גם לצדוקים הייתה "תורה שבעל פה" משלהם, אך זו הייתה פשוטה יותר, התייחסה במקרים רבים לכתוב בתנ"ך כמות שהוא, והשאירה יחסית
מעט מקום לפרשנויות לפי מנהגי המקום והזמן. אחרונים חביבים, האיסיים, היו ה"היפים" שבחבורה: הם חיו במדבריות בחבורות
מתבודדות וניהלו חיי פרישות מיסטיים.
מתוך שלוש הכתות, נהוג להניח כיום שהצדוקים היו האליטה החברתית, והפרושים נחשבו לרפורמים וליוצאים מן הכלל. ואיך אפשר
להאשים את הצדוקים? הרי היהדות האורתודוכסית עושה היום צרות גדולות לקונסרבטיבים ולרפורמים. נראה שלא למדנו מלקחי העבר.
ציינו כבר שהפרושים הם אבותינו הרוחניים. כיצד הפכה כת הפרושים לקובעת דרכה של היהדות באלפי השנים שמאז בית שני? התשובה לכך
מצויה, כנראה, בטבעה הגמיש והמשתנה של ה"הלכה" - הפירושים שניתן להעניק לתורה שבעל פה. לאחר חורבן בית שני, לא נותר עוד בית
מקדש בו ניתן היה להקריב קורבנות, כמתחייב בתנ"ך. הפרושים הצליחו להתאים את ההלכה למסגרת החדשה של חיים ללא מקדש, ובכך יכלו
לטעון עדיין להיותם יהודים אמיתיים. הצדוקים והאיסיים, שלא היו מורגלים בגמישותה המחשבתית של ההלכה, לא יכלו להסתגל באותה
הקלות - ונעלמו במאות השנים שלאחר החורבן. הפרושים הפכו להיות היהודים האמיתיים היחידים. הרפורמים של פעם: היהודים של היום.
"כך שאתה מבין, רבי," סיימתי, "בעצם, אתה רפורמי לא פחות מהרפורמים של היום. ההבדל היחידי הוא שאתה נולדת אלפיים שנים אחרי
זמנם של הצדוקים."
"טיעון יפה," בירך אותי, "אבל שים לב לנקודה חשובה: הצדוקים והאיסיים נכחדו, והפרושים שגשגו. זהו סימן לרצון האל. כך אנו
יודעים שהפרושים צדקו, וכל היתר טעו. אם כת יהודית אחרת הייתה שורדת היום במקום הפרושים, היינו יודעים שהם הצודקים."
"ובכן, כבוד הרב," אמרתי, "אם כך, כנראה שכולנו בצד הלא נכון של היהדות. כי הייתה כת יהודית אחרת, קטנטנה ומזערית, שעלתה
לגדולה באלפי השנים האחרונות. יש שיגידו שהיא כבשה את העולם כולו, עם יותר ממיליארד מאמינים. אנו הפרושים מהווים פחות ממאית
מגודלה."
עצרתי לרגע קט, ונתתי למחשבה לחלחל לתוך ראשו.
"אז מתי אתה הולך להיטבל, אבי?"
* * *
עוד על הפרושים:
מאי 2010