אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

אשמת האל

מאת אופיר ינקו

מערכת היחסים של אלוהים עם בכיר ברואיו, האדם, כפי שמתוארת בפרקים הראשונים של התורה, אינה סוגה בשושנים - אם לנקוט בלשון המעטה. רק שישה פרקים בתוך ספר בראשית נדרשים לאלוהים הכל-יכול והכל-יודע, כדי להגיע למסקנה שבריאת האדם הייתה טעות. בעקבות זאת הוא מחסל באמצעות המבול את רוב האנושות, ועל הדרך גם את רוב החי והצומח, שכמו תמיד, משלמים את מחיר חטאיו של האדם. אולי העובדה, שרק שלושה ימי עבודה נדרשו ליצירת כל אלה, מקלה על אלוהים את ההכרעה בעד החיסול. שני פרקים קודם לכן נחנך מגזר הרוצחים, עקב משולש רומנטי, בו משמש אלוהים בתפקיד האשה המחוזרת (שם מתגלה לראשונה רעבונו של אלוהים לבשר. צימחוני זה לא ממש הקטע שלו). פרשה רודפת פרשה. מגדל בבל מעורר דאגה בליבו של אלוהים, שמא הטכנולוגיה האנושית תיתפתח יותר מדי, ומי יודע? אולי יום אחד יפוענחו סודות האטום, והאדם יטוס לחלל. חששות אלה, מהווים עילה ל'תאקל' נוסף בין אלוהים לבין האדם. אחר כך באים פרשת סדום ועמורה ואי ההבנה הכמעט-קטלנית בפרשת העקידה.

עקידת יצחק
דומניצ'ינו, צייר איטלקי, 1641-1581, מוזיאון פראדו, מדריד, ספרד

אולם העימות הראשון בין אלוהים לבין המין האנושי פורץ בעטיו של עץ הדעת. אלוהים פותח את מערכת יחסיו עמנו באופן מוזר למדי. הפסוקים הבאים מתארים את דבריו הראשונה של אלוהים לאדם, שלא מכבר נברא, והושם בגן עדן: "טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת." (פרק ב', פסוקים ט"ז, י"ז). מעבר לכך שפסוקים אלו מהווים עדות לכך שכבר אז הרבה אלוהים להתעניין במה שמותר או אסור באכילה, הם מכילים דבר שקר. השקר הזה נחשף כבר בפרק הבא. למרבה המבוכה, דווקא יצור נחות כדוגמת הנחש, מספר לאשה (אז עוד לא קראו לה אפילו בשם), שלא דובים ולא יער: "ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (פרק ג', פסוקים ד', ה'). האמת מתבררת מיד בפסוקים הבאים. דבריו של הנחש מדוייקים. הפסוק שפסק אלוהים מתגלה כמופרך. אכילת פרי עץ הדעת על-ידי אדם והאשה לא רק פוקחת את עיניהם לגבי עירומם. גם ערוותו של האל נחשפת. אומרים שלשקר אין רגליים. מעניין שדווקא דובר האמת בפרשה, הנחש, נענש בשלילת רגליים. ליתר ביטחון, נוקט אלוהים בגישה של הפרד ומשול בין הנחש לבין הגזע האנושי, ונוטע ביניהם איבת עולם.

הנחש מפתה את חווה
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1827-1757

אז נכון, מותר לאלוהים לעשות מה שבא לו, ונסתרות דרכיו וגו', אבל ההתחלה השקרית הזאת עדיין בעייתית מאוד. לא רק לנוכח יומרותיו של הבורא להיות אלוהי האמת והצדק, אלא משום שהיחס הנדרש מהאדם כלפי אלוהים הוא יחס של אמונה. לאור זאת, הופכת הפרת האמון הזאת לחמורה ביותר.

אולם מעבר לשקר הקדמון הזה, נשאלת השאלה, כיצד הגיעו הדברים לידי כך? בתחילה נראה הכול נפלא. אלוהים נוטע גן נחמד בעדן, גן שבו עצי נוי ופרי ונהרות - ממש גן עדן. בתוך הפסטורליה הזאת הוא שם את האדם. אה, הוא גם מצמיח שם עוד שני עצים - עץ החיים ועץ הדעת. שני עצים פלאיים, בעלי תכונות נפלאות. אולם בסיטואציה המתוארת בבראשית, הם הרי אסון. בכשרון רב מצליח אלוהים להפוך את הפסטורליה של גן העדן לבכיה לדורות.

עץ הדעת
פרסקו על קיר כנסיה ברוסיה

קשה שלא לתמוה: מדוע עשה זאת אלוהים? לשאלה זו יתכנו מספר תשובות אפשריות. אחת מהן: נסתרות דרכיו, ואל תשאלו. תשובה לא טובה? בשביל אלוהים היא מספיק טובה. הוא באמת לא חייב לתת דין וחשבון לאף אחד. אגב, התשובה הזו, שימושית מאוד בכל אותם מקרים, בהם עשה האל דברים איומים שאין הדעת סובלת (כמו אסון המבול), או שסתם עצם את עיניו באותן פעמים, רבות מספור, בהן התעללו רשעים בחפים מפשע.

תשובה אחרת אפשרית, היא שאלוהים עשה כן, פשוט כדי לבחון את ברואו הטרי. אבל גם התשובה הזאת לא ממש מספקת. מדוע? מדוע צריך אלוהים לבחון את האדם? דמיינו לעצמכם: מופיע לו האדם אאוט אוף דה בלו סקיי (פתע פתאום מן השמיים הכחולים) בעולם. יצור תמים, חסר אונים, בודד, יתום, המום. ועוד בטרם הוא מספיק להבין מי נגד מי, נוחת עליו מין מבחן שרירותי שכזה, מלווה בעונש מאיים. איזו מין התנהגות זו? כך נוהג אב בילדו הרך? יתרה מזו: המבחן המוזר הזה מוצב בפני האדם, עוד בטרם ניחן ביכולת להבחין בין טוב ורע (יכולת שהוענקה לו בעקבות אכילת פרי עץ הדעת). ואם לא די בפיתוי שבאיסור, מופיע לו מאי-שם הנחש, ומוסיף שמן למדורה. משום מה, מחליט אלוהים להתערב רק לאחר שאדם והאשה כבר אכלו מהפרי. מדוע הוא לא התערב מיד לאחר שהנחש אמר את דברו? הזה האל שנתן לעולם את המשפט "לפני עיוור לא תיתן מכשול?" לאלוהים פתרונים. קשה להתעלם מהתחושה, שזהו מבחן אכזרי, בלתי הוגן, שרירותי ותמוה. אפילו קפריזי. אלוהים שכזה בהחלט מזמין יחס של יראה, אבל אהבה? אמון? מאלוהים המוצג בפרקים הראשונים של בראשית פשוט כדאי להיזהר, ולקוות שלא יקפצו לראשו היצירתי כל מיני שגעונות ורעיונות מטורפים למבחנים ('סטייל' איוב).

אדם וחווה
יאן אוגוסט דומיניק אינגרס, צייר צרפתי, 1867-1780

סיפור גן עדן מעלה שאלות נוספות. כבר דובר על כך שישנן שתי גירסאות שונות לסיפור הבריאה. בפרק א', בו מתוארים שבעת ימי הבריאה, נברא האדם ביום השישי בצלם אלוהים. לפי גרסה זו, נברא האדם זכר ונקבה, והמצווה הראשונה שניתנה לו הייתה מצווה שתענוג לקיים: " כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ" (פרק א', פסוקים כ"ז, כ"ח).

בפרק ב', יוצר אלוהים את האדם (זכר בלבד), פשוט כי חסר לו פועל שיעבוד את האדמה: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה" (פרק ב', פסוק ה'). לפי גרסה זו נוטע אלוהים גן בעדן, מניח בו את האדם, מתיר לו למאכל את עץ הגן, ומודיע לו שביום שיאכל מעץ הדעת - הוא ימות. את האשה הוא יוצר רק לאחר שהוא מגלה את הבג הראשון במעשה הבריאה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" (פרק ב', פסוק י"ח). מול שביעות הרצון הניכרת של אלוהים ממעשה ידיו בסיומו של כל יום בריאה, המתוארת בפרק א' (ביום השלישי הוא לא הצליח להתאפק "וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב", כבר באמצע היום) בולטת מורת רוחו של אלוהים מהגילוי המרעיש, כי לנזר הבריאה אין עזר כנגדו. על רקע ה"כי-טוב" של פרק א' בולט ה"לא-טוב" מפרק ב', כשומה על עור צח. הפאשלה הקטנה הזאת יכולה לשמש רמז מטרים להתגלגלות העגומה של הארועים הבאים. בגרסת פרק ב', לא מצווה אלוהים על האדם ואשתו לפרות ולרבות. האם הציווי מפרק א' תקף גם עבורם? לא ברור.

בריאת חווה
ויליאם בלייק, צייר אנגלי, 1827-1757

לפי הפרשנות הקלאסית, מסמל עץ הדעת "ידיעה" גם במובנה המיני. פרק ד' נפתח במילים: "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן" (פסוק א'). התוצאה המיידית של אכילת פרי עץ הדעת, הייתה מודעותם של אדם וחווה לכך שהם עירומים, ושעירום זה הוא מקור לבושה. אדם שוכב עם חווה לראשונה רק לאחר אכילת הפרי האסור. כלומר, אכילת פרי עץ הדעת היא זו שאיפשרה את קיום מצוות פרו ורבו.

נחזור לשאלה שהעלינו: האם מצוותו של אלוהים מפרק א' תקפה גם לאדם וחווה מפרק ב'? האם יתכן, שהיא אינה תקפה, ושהם כלל לא היו אמורים להעמיד צאצאים? ואם היא תקפה, מדוע הם נזקקו לעץ הדעת כדי לקיים אותה (לאור העובדה שהם היו חסרי "דעת" בטרם אכלו מהפרי)? ושאלת השאלות: מדוע גוזר אלוהים עונש מוות על הפעולה שרק בזכותה התאפשר קיום מצוות פרו ורבו? זה לא קצת מטורף? אלוהים מעמיד את האדם במילכוד בלתי אפשרי: הוא מצווה עליו לפרות ולרבות. וקיום המצווה תלוי באכילת פרי עץ הדעת שהעונש עליה הוא מוות. קשה להשתחרר מהתחושה, שאלוהים קבע מין מערכת חוקים מעוותת המובילה באופן בלתי נמנע להתנגשות. אילו היה מלך בשר ודם נוהג כך, הוא היה זוכה לכינויים לא מחמיאים: מטורף, אכזר. ואלוהים?

ויאכלו מפרי עץ הדעת
טיציאן, צייר איטלקי, 1576-1490, מוזיאון פראדו, מדריד, ספרד

לאור האמור לעיל, נדמה לי, שאדם וחווה זכאים להתנצלות מהאנושות כולה. לאורך ההיסטוריה האנושית עלה לא פעם הטיעון, שאלמלא החטא הקדמון - חטא אכילת פרי עץ הדעת - היינו עדיין חיים בגן עדן, פטורים מעבודה קשה, בעוד אלוהים דואג לכל מחסורנו. האבסורד הוא, שבזכות החטא הזה אנחנו קיימים. אילולא כן, כנראה שאדם וחווה היו נותרים בתולים, תמימים וחסרי דעת - נטולי מיניות לחלוטין, ולא היו מקיימים כלל יחסי מין. הם היו חיים באושר - לבדם - בגן עדן. החטא הקדמון והעונש שהטיל אלוהים בעקבותיו, הם אלה שאיפשרו את קיום האנושות.

האבסורד הזה מקבל חיזוק בפסוק הבא: "אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ- - בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ" (פרק ג', פסוק ט"ז) - כלומר, עונשה של האשה, בין היתר, הוא שבעלה יחשוק בה (אכן עונש, בהתחשב במספר הנשים שיש להן כאב ראש כשהן נכנסות למיטה). אבל איך בדיוק היינו אמורים להגיע לעולם, לולא חשק אדם באשה?

הגירוש מגן-עדן
מסאקיו, צייר איטלקי, 1428-1401, קאפלה בראנקאצ'י, פירנצה, איטליה

סיומו של הפרק העגום הזה, המתאר את תחילתה של מערכת היחסים בין האל לאדם - הרצופה בחתחתים, מספק עדות נוספת לאופיו הבעייתי של בורא העולם. "כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (פרק ג', פסוקים כ"ב-כ"ד).

כמה עצוב: אלוהים, שכוחו אינו מוגבל, שלא מכבר סיים פרוייקט רחב היקף כבריאת העולם, מחשב כגנרל קטן את מהלכיו הבאים מול היצור שהוא בעצמו ברא. לאחר ההסתבכות המיותרת שרקח, הוא נתקף בחששות, הנראים ממש פרנואידיים, מפני ברואו. פתרונותיו לחששות אלו נראים מסורבלים וחסרי פרופורציה בעליל. גם גירוש, גם יחידת כרובים וגם חרב מתהפכת - האם לא יכול אלוהים לחשוב על משהו פשוט ואלגנטי יותר?

הגירוש מגן-עדן
ציור משנת 1880

הפרשנים הקלאסיים ראו במין האנושי את האשם היחיד בארועים המצערים שקרו בראשית ההיסטוריה המקראית (טוב, אפשר להבין את חששותיהם מהסתבכות עם אלוהים כזה). אלוהים, כפי הנראה, הסכים עמם, ונהנה לרחוץ בנקיון כפיו. בתום פרשת המבול הוא נשמע קצת מיואש כשהוא אומר "לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (פרק ח', פסוק כ"א). את זאת הוא אומר, אגב, לאחר שהוא מסניף את עשן הקורבנות שמעלה לכבודו נוח, עשן החביב עליו כנראה במיוחד. אלוהים אינו שש לקחת את האחריות לרוע הזה, המוטלת עליו מעצם העובדה שהוא ולא אחר ברא את אותו יצור נוראי. אולם נראה, שלא רק אותו רוע אנושי אחראי להשתלשלות האירועים המעציבה, ושלפגמים באופיו של האל, כפי שבאים לידי ביטוי החל מפרק ב' בתורה, יש חלק ניכר במערכת היחסים העכורה עם האדם. מקריאה בפרשות אלה עולה, כי חוסר האמינות, החשדנות, חוסר ההגיון, המכשילנות, הקפריזיות והאכזריות של אלוהים, מהוות מרכיב חשוב בהיסטוריה רצופת התקלות של העולם.

הגירוש מגן-עדן
פרסקו על קיר בכנסייה ברוסיה

בעולם הנשלט ע"י אל מכשיל וגחמני שכזה, נאלצה האנושות הצעירה לפתח תכונות פסולות, ולו רק כדי לשרוד. אולם יתרה מכך: האדם, על פי הסיפור, נברא בצלם אלוהים. לאור זאת, אין זה מפתיע, שתכונותיו הנפסדות של האל כה נפוצות בקרב המין האנושי.


פברואר 2012



חברים ב- עוצב על ידי