אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

עמוס

משה גרנות

עמוס
גוסטב דורה, תחריטן וצייר צרפתי, 1883-1832
תחריט נחושת

למרות שעמוס ממוקם לאחר שלושת הנביאים "הגדולים" (ישעיה, ירמיה, יחזקאל), והשלישי ב"תרי עשר" (אחרי הושע ויואל) - מסתבר שיש לו זכות ראשונים בזירה ההיסטורית העולמית: הוא חלוץ "הנבואה הכתובה", היא "הנבואה הקלאסית", ולמעשה, הוא יצר, כמעט יש מאין, "סוגה" חדשה בהוויה הדתית העולמית.

הנבואה שקדמה לעמוס, "הנבואה הקדומה", התמקדה במספר נושאים עיקריים:

  1. במלחמה כנגד העבודה הזרה (שמואל א' ז3; מלכים א' יד16-15; שם, יח ועוד);

  2. בדרישה לציות מוחלט לדבר האל, גם אם נראה על פניו חסר הגיון (שמואל א' יג13; שם, טו19; שמואל ב' כד13-10; מלכים יג 22-21; שם, כ 36-35 ועוד;

  3. במעורבות במלחמה (שופטים ד9-4, ה; שמואל א' כב6-5; מלכים א' יב24-22; שם, כב; מלכים ב' ו 28-8; שם, יג 21-14, ועוד);

  4. במעורבות פוליטית (שמואל א' ח, ט-יב; שמואל ב' ז; מלכים א' יא39-29, יב18-1; שם, טז 4-1, ועוד).

נושאים אלה, שהם כאמור, מעיקרה של הנבואה הקדומה, מגובים במעשי נסים (כולל החייאת מתים!), פרי כוחם הנסתר של הנביאים, וכן בהגדת עתידות (מלכים א' יז23-14, יט17-15; מלכים ב' א15-9; שם, ב25-19, ד, ה19-1, ו15-1 ועוד).

קשה לעתים להבחין בין הסיפורים הנבואיים הקדומים 'המקוריים' ובין התוספות (ברוח ספר דברים, בדרך כלל), אך בעקרון אין הבדל גדול בין מה שמסופר על נביאים אלה ובין החוזים, הקוסמים של זכר, מלך חמת, שקיבל, כביכול, מסר באמצעותם מבעל שמיים (ראו אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', ערך חמת, ע' 197), או בין המוח'ום והאפילום, 'המתנבאים' ומגידי העתידות של זמרילים מלך מארי, שמסרו לו, כביכול, מסרים עלומים מהאל דגן (ראו שם, כרך ד' ע' 577-578). מה שחסר לחלוטין ב'נבואה' של עמי המזרח הקדום הוא מלחמת החורמה באלוהים 'אחרים'. בהיגד הדתי המבהיל הזה יש למקרא 'זכויות בלעדיות' - הוא אשר הביא לעולם המיוסר שלנו עוד נושא שעליו יישפכו נחלי דם - הקנאות הדתית.

נבואה 'קדומה' בעלת המאפיינים הנ"ל מתאפשרת רק בתקופה מחותלת בערפילי מיתוס, ובדרך הטבע, היא מתקשה לשרוד בעולם מתועד. קל לספר שאליהו עלה בסערה השמיימה, או שאלישע החיה ילד מת - כאשר אין שום תיעוד. בחברה אנושית היודעת קרוא וכתוב, ניתן לבדוק את התגשמותה של נבואה וניתן לבחון אם מעשה ניסים התקיים במציאות, או שהוא פרי דמיון, או גרוע מזה - המצאה שקרית לשם שמיים.

עמוס הרועה מתקוע
צייר אלמוני מימי הביניים

בנקודת המפנה הזאת, מופיע עמוס על בימת ההיסטוריה של דתות העולם: הוא יוצר, כמעט יש מאין, סוג נבואה חדש, שאיננו מגובה על ידי נסים ונפלאות, אלא על ידי שכנוע, בדיבור, בנאום - המועלים, בסופו של דבר, על הכתב.

כמו כל הנביאים, מציג עמוס עצמו כמי שיודע סודות אלוה, כמי שהאל מדבר מתוך גרונו ("ויאמר ה' ", "כה אמר ה' " - עמוס א 2, 3, 6 ועוד ). אך את התקלה הנוראה הזאת (שלפיה - יחידי סגולה רשאים לצוות על בני אדם בשם אלוהים!) אין לתלות בעמוס, כי היא הייתה קיימת זמן רב לפניו (ראו שמואל א' ב27, י18, טו2, שמואל ב' ז5, יב11, מלכים א' ה25, יא 31 ועוד). לעמוס יש 'קופירייט' בשני תחומים חשובים: הוא, כאמור, הביא לעולם את הנבואה המשכנעת בדיבור, ולא בניסים ונפלאות, והוא זיהה את התביעה האמונית עם התביעה המוסרית. בשני התחומים האלה לא הקדים אותו איש, ובתחום האחרון - זיהוי תביעת האל עם המוסר - הוא אף מצוי בקונפליקט עם רוב הכתובים המקראיים הרואים בתביעה האמונית צו מוחלט המבטל את הצו המוסרי: שאול, למשל, מצטווה להמית בעמלק "מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק..." (שמואל א' טו3), והשאלה המוסרית איננה רלוונטית שם לחלוטין - לא מצד המצווה ולא מצד המצווה. זהו הלוך הרוח גם כאשר הלוויים מצווים לערוך טבח באחיהם (שמות לב29-27), או בחוק המצווה את הקהל להשמיד את העיר הנידחת (דברים יג19-13), ולא להשאיר נשמה בעממי כנען (שם, כ16). זהו גם הלוך הרוח ברוב תעודת המקרא.

עמוס
ז'ואן דה-בורגונה, צייר ספרדי, 1534-1470

עמוס הפך את היוצרות, פשוטו כמשמעו - בספר הנבואה הקטן שלו יש עשרות פסוקים, בהם מובעת חרדה עמוקה לגורל העשוקים, ומפורטים העונשים הכבדים שיבואו מדי שמיים על אי קיום צווים מוסריים הנתפשים בעיניו כצווים אלוהיים:

"על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו: על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים; השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו... ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם" (עמוס ב8-6). הצו המוסרי הוא קטגורי בפסוקים אלה, ומי שאיננו מקיים אותו, הופך את בית האלוהים ל"בית אלוהיהם" - כלומר, האל איננו רואה את מפירי המוסר החברתי כבניו.

ובמקומות אחרים:

"השמיעו על ארמנות באשדוד ועל ארמנות בארץ מצרים, ואמרו: האספו על הרי שומרון וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה; ולא ידעו עשות נכוחה... כה אמר ה', כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעיים או בדל אוזן - כן יינצלו בני ישראל היושבים בשומרון בפאת מיטה ובדמשק ערש... והכיתי בית החורף על בית הקיץ וספו בתים רבים, נאום ה' " (שם, ג15-9)

"שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהן, הביאה ונשתה..." (שם, ד1)

"לכן, יען בושסכם על דל, ומשאת בר תיקחו ממנו, בתי גזית בניתם, ולא תשבו בם, כרמי חמד נטעתם, ולא תשתו את יינם. כי ידעתי, רבים פשעיכם, ועצומים חטאותיכם, צוררי צדיק, לוקחי כופר, ואביונים בשער היטו". (שם, ה12-11)

"השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם, ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק; הפורטים על פי הנבל, כדויד חשבו להם כלי שיר; השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו, ולא נחלו על שבר יוסף..." (שם,8-4)

"שמעו זאת השואפים אביון ולהשבית עניי ארץ; לאמור, מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה; לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעליים, ומפל בר נשביר" (שם, ח6-4).

עמוס הרועה מתקוע מתקשר עם אלוהים
צייר אלמוני מימי הביניים, צרפת

בעיני עמוס, הצו המוסרי הוא צו אוניברסלי, והוא מועיד עונשים כבדים על עמים שחרגו מהנורמה המוסרית (שם, א3 ב3). ההבדל הוא בכך שאת העמים שופט האל של עמוס על זוועות ממש ("על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד", "על בקעם הרות הגלעד.." ועוד), ואילו על ישראל הוא פוקד על חטאים יום-יומיים, על עושק נסתר, על רמאויות במסחר - כמעט ניתן לומר שהוא קובל על מה שנהוג לכנות היום בשם "פשעי הצווארון הלבן". ומדוע מבחין עמוס בין ישראל לעמים בעניין הזה? משום שהוא כבול לתבנית המחשבה הישראלי שעם ישראל הוא עם נבחר, "סגולה מכל העמים" (שמות ה5). אבל, עמוס, שצעד צעד אדיר לקראת חשיבה מוסרית אוניברסלית, צעד צעד משמעותי גם בעניין הזה. בניגוד לנביא "הקדום", שראה הצלחת המלך בשדה הקרב הוכחה לחסד האל שחופף עליו (ראו לדוגמה, נבואתו של נתן הנביא לדויד המלך - שמואל ב' ז11-8), רואה עמוס בכיבושיו של ירבעם בן יואש תקלה שתביא לחורבן:

"השמחים ללא דבר, האומרים, הלא בחוזקנו לקחנו לנו קרניים; כי הנני מקים עליכם גוי, ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה" (שם ו14-13).

על ירבעם בן יואש כתוב בספר מלכים (א', יד25), כי "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה". לכאורה הישגיו בשדה הקרב אינם נופלים מאלה של דויד וגיבוריו, והנה, עמוס איננו רואה בהישגים אלה כל ראיה לרצון האל - הוא לועג לאופוריה שתפשה את בני ישראל לנוכח ההצלחות בשדה הקרב, "השמחים על לא דבר", כי התפשטות טריטוריאלית - אל לה להסתיר את העיקר, והוא שמירה קפדנית על מוסר חברתי. הוא מבטל את הישגיו של המלך כלא רלוונטיים לאמונה, ועיקר העיקרים - כלא רלוונטיים לעניין בחירת עם ישראל כעם סגולה. אילו חי עמוס בימינו, היה בוודאי מנושאי הדגל של הדורשים להיגמל משיכרון ההצלחה הצבאית, ולהדגיש במקומו את הפיכחון של הרווחה החברתית.

עמוס
פרסקו על עמוד בכנסייה סרבית, ימי הביניים

עמוס מעניק משמעות חדשה לחלוטין להבטחת האל להפוך את ישראל לעם סגולה: "הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, נאום ה', הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים, ופלשתים מכפתור, וארם מקיר" עמוס ט7) - לא ניתן ללמוד מההיסטוריה על בחירת האל, כי לבחירה זאת יש תוכן שונה לחלוטין ממה שהיה מקובל עד ימיו: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (שם, ג2). הבחירה משמעה תפקידים וחובות של 'נבחרת', ולא פריבילגיות פוליטיות וכלכליות. קשה להגזים בתעוזה של עמוס בפרשו כך את בחירת האל את ישראל, ורק לנוכח פסוקים אחרים בעניין זה הפזורים במקרא, בהם מקבלת הבחירה משמעות פוליטית וכלכלית, ניתן להתרשם מעמקות הגותו הדתית; והרי מבחר:

"ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה" (בראשית יב2).

"ותחת כי אהב (ה') את אבותיך, ויבחר בזרעו אחריו, ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים להוריש גויים גדולים ועצומים ממך מפניך, להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה" (דברים ד38-37).

"כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים; כי מאהבת ה' אתכם ומשומרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם - הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" (שם, ז8-6; ראו גם תהילים לג12, קה 6, 43, קלה 4 ועוד).

עם כל הכבוד לצעד האדיר שצעד עמוס ביחס להגות הדתית שלפניו (וגם זאת שאחריו), הרי שהפירוש שלו למשמעות בחירת ישראל גרמה לתקלה היסטורית נוראה, שאת עוללותיה אנחנו חשים עד עצם היום הזה, גם כאשר רוב עם ישראל איננו מגדיר את עצמו כדתי: עם ישראל למד להתייחס אל מאורעות ההיסטוריה כאל תחום שאיננו נוגע לו - תבואנה גזירות בזו אחר זו, נגורש מכל הארצות, יערכו בנו פוגרומים, ישמידו אותנו - אנחנו בשלנו - האל בחר בנו, ולכן הוא מכביד עלינו את עולו, כי הבחירה היא תפקיד, ולא פריבילגיה. לא היה איכפת לנו במשך עשרות דורות עד כמה אנחנו מוכים ומושפלים, ולא ניסינו לשפר את מעמדנו הלאומי לנוכח הגזירות הבלתי פוסקות מצד הגויים שראו בנו, לא רק זרים, אלא גם שטן, שכל תחלואיהם קשורים בו. והתקלה הנוראה הזאת - שורשה בנבואתו של עמוס, שכוונתו הייתה בהחלט שונה.

עמוס מנבא חורבן
צייר אלמוני, 1250

מכל מקום, גם לנוכח תקלה נוראה זאת, ששורשה כאמור, בנבואת עמוס, הרי אי אפשר שלא להתפעל מהגותו הדתית, המעמידה במרכז את המוסר החברתי. יש מי שיטעה לחשוב שכבר היו דברים מעולם, וגם בנבואה הקדומה יש ניצנים של מאבק מוסרי. מי שסובר כך מצביע על נבואתו של נתן לאחר מעשה דויד בבת-שבע ובאוריה החיתי (שמואל ב' יא-יב) ועל נבואתו של אליהו על אחאב לאחר מעשה הנבלה בנבות היזרעאלי (מלכים כא). ובכן, למרות הפיתוי לראות בשני המקומות מאבק נבואי למען מוסר חברתי, נראה שהעובדות הן אחרות: בשני המקרים מוכיחים הנביאים כנגד התפישה בעולם הקדום שהמלך הוא כל יכול, ודומה מבחינה זאת לאלוהים. דויד לא התכוון לעשוק את אוריה, שהיה שר צבא ועשיר, וגם אחאב לא התכוון לעשוק את נבות, שהיה בעל בעמיו - הוא הציע לו כסף עבור כרמו, או אפילו כרם טוב ממנו. שני המלכים ראו עצמם נעלים על מצוות התורה (ואין זה ממש משנה במקרה זה שהתורה טרם הגיעה בימיהם לניסוח דומה לזה שבידינו היום). דויד עבר על "לא תנאף" ו"לא תרצח" (שמות כ13), ואחאב (או מוטב - איזבל) עבר על "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך ..." (דברים יט14). מדובר, כאמור, בתפישה הקדומה שמצוות האל אינן מחייבות את המלכים, שהם פטורים ממצוות, כי נסוכה על פניהם מהגרת האל. הנביאים הקדומים התקוממו כנגד עמדה זאת, והם קבעו שכאשר מדובר בחוקי האל - גם המלך הוא כאחד האדם. למרות הגוון המוסרי של הסיפורים הנבואיים הללו - אין בהן אפילו קמצוץ מהלהט המוסרי-חברתי שבנבואת עמוס.

המפליא הוא שאת המהפך האמוני הגדול הזה ביצע נוקד, כלומר, רועה, בוקר ובולס שקמים מתקוע (עמוס א1, ז14), עיר קטנה על סף מדבר יהודה, ולמרות היעדר ייחוס כלשהו, הוא העז לבשר את בשורתו המהפכנית בבית-אל, מקום המקדש וארמון המלך של ממלכת הצפון (שם ז13).


פברואר 2009



חברים ב- עוצב על ידי