אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת "וירא"

שני סוגי אמונה

מאת: איתן קליש

פרשת "וירא" (בראשית פרקים י"ח-כ"ב), המתחילה בפרשת הויכוח על החרבת סדום ומסתיימת בסיפור עקידת יצחק, מציגה יפה את שני הפנים של אברהם - הפן האנושי ההומניסטי ומולו הפן התיאוצנטרי (האל וציוויו במרכז, והציות אליו הוא הצו העליון).

כאשר ה' מודיע לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום, הוא מציג את עצמו ככפוף לערכים כמו צדקה ומשפט: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בך כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט, למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו." אין כאן תפיסה של אל שרירותי, קפריזי כמו אלי בבל או יוון (לא כולם). אברהם "מסתער" על האתגר, מתווכח עם האל ואף מוכיח אותו בשם ערכי הצדק והמשפט.

חז"ל ופרשנים מסורתיים אחרים נדהמו מעוצמת התוכחה והבוטות שלה, ומחוסר הפחד שאברהם מגלה: "האף תספה צדיק עם רשע? ... חלילה לך מעשות כדבר הזה ... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" חז"ל העריכו מאוד את אברהם על התנהגותו זו. הם הרי גינו קשות את נוח (ה"צדיק" היחיד לפני אברהם) על שלא התווכח עם האל על תוכנית המבול שלו, ועל שלא הודיע לבני דורו את העומד לקרות. כלומר, ממקורות היהדות יש לנו גיבוי לטיפוס "המאמין הביקורתי", שנאמנותו כפופה לערכים עליונים הומניסטים ולשיפוט תבוני, ואולי נאמנותו לאל נובעת מכך שאלוהים מזוהה לגביו עם אותם ערכים.

בפרשת העקידה דמות האל שונה לגמרי. בפרשיות הקודמות האל מבטיח לאברהם את התגשמות כל ההבטחות שנתן לו. מבטיח לו ולצאצאיו עתיד מזהיר, ומדגיש את כפיפותו שלו לערכי הצדק והמשפט. כאן האל נותן פקודת רצח מדהימה: "קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה..." ואברהם בניגוד מוחלט לדמותו מפרשת סדום - שותק! אברהם לא יודע שהאל רק מנסהו (כפי שנכתב בפסוק הקודם). אז מדוע הוא שותק? אולי מפני שזהו אל שהוא לא מכיר. אל מפלצתי, אכזרי ובלתי מוסרי: אל שמצווה על "עבודה זרה" (בניגוד לכל האיסורים בתורה, קרבן הבן שהועלה ל"מולך" היה פולחן מקובל אצל הכנענים, כלומר עבודה זרה.)

לאברהם יש "קייס" ברור לתבוע את האל - הרי יש כאן התכחשות לכל הבטחות העבר: כיצד אברהם יהיה לגוי גדול אם אלוהים לוקח את בנו, אחרי ציפייה של עשרות שנים לבן? יתר על כן, בפרק הקודם ה' אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", ובפרק י"ז 19, ה' מצהיר: "אבל שרה יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו."

מדוע אברהם לא משתמש בכל הטיעונים האלה? למה הוא שותק, ופונה לבצע את המעשה המחריד?

לפי ישעיהו ליבוביץ, אברהם שתק לא מתוך פחד, שכן ראינו קודם שאברהם מסוגל להעלות את שאלת "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" לפי ליבוביץ, אברהם ידע שעכשיו עומדת אמונתו למבחן. הוא הבין שעתה נבחנת אמונתו בה', האם היא לשם קבלת שכר, לשם מימוש ההבטחות, או שהיא "אמונה לשמה" שאינה תלויה בדבר, גם כשהמאמין אינו מסוגל להבין את אלוהיו, וגם כשכל ההבטחות והציפיות מתבדות.

חופש

ליבוביץ מפנה את תשומת ליבנו, ובצדק, לכך שהמחבר המקראי מעדיף את סוג האמונה שמתגלה בפרשת העקידה, על פני זו שמתגלה בפרשת סדום. שכן אחרי הוויכוח בפרשת סדום, נאמר שאלוהים פשוט הלך לדרכו ולא שיבח את אברהם. לעומת זאת, אחרי שמסתיימת פרשת העקידה, מלאך אלוהים אומר אל אברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה..." והוא חוזר על כל ההבטחות שניתנו בעבר לאברהם. כלומר, מכל הניסיונות שאברהם עמד בהם, רק הניסיון הזה, שהוא במהותו צייתנות מוחלטת לריבונו של עולם, רק הוא הופך את אברהם למאמין המושלם.

אכן, כל הדתות מהללות צייתנות עיוורת, ומכאן סכנתן. אנו יכולים לשאול את עצמנו איזו סוג של מאמין ואמונה אנו מעדיפים?

דמות המאמין שליבוביץ דוגל בו היא אברהם של העקידה. ליבוביץ מודע לכך שדמות מאמין זה אינה הומניסטית, אבל אצל ליבוביץ פעורה תהום בין הומניזם לאמונה דתית. בעיניי, דמות מאמין כזה היא מפלצתית. הוא ימלא אחר כל צו, אין אצלו "פקודות בלתי חוקיות בעליל", ונוכחנו מה דמויות כאלו מסוגלות לעולל במשטרים טוטליטריים.

אם נביט על עצמנו, על תנועה ששוייכתי אליה, נראה שגם בקרבנו היו (בדרגות שונות) אנשים בעלי אמונה עיוורת בערך זה או אחר, גם אם רוב האנשים בסביבתנו מוכנים להיפרד מאמונות שהכזיבו, ולא ישפכו דם למענן. הסיבה היא שאמונותינו נובעות מערכים ואינטרסים אנושיים, והן כפופות לבדיקות חוזרות של צרכינו וערכינו. אבל בעבר הלא רחוק היו דוגמאות היסטוריות של קנאות גם בתנועתנו.

למשל, בקיבוצי השומר הצעיר היו לא מעט אנשים שהצדיקו את הטיהורים הגדולים שעשה סטאלין בשנות השלושים, כולל את חיסול מנהיגי התנועה הבולשביקית - בוכארין, קמינייב, ראדק וריקוב - במשפטי ראווה מזעזעים. יצחק פטיש מספר בספרו (הסחרור והעוורון, 2003) כיצד ב"משפט" ציבורי שנערך באותם ימים בנושא משפטי הראווה האלו, טען ה"סניגור" מרדכי אורן, שלסטאלין "מותר הכל" (שם, 84). לימים אותו מרדכי אורן, הועמד למשפט בפראג, ושימש כעד במשפט הראווה של סלאנסקי, נדון למאסר וישב בכלא, אך גם כשחזר מן הכלא הצ'כי לארץ - הוא המשיך להצהיר שלא נואש מעתיד הסוציאליזם בברית המועצות ובדמוקרטיות העממיות (עמ' 167).

ברור שסוג זה של אמונה תיאוצנטרית (שבמרכזה יכולה לעמוד האמונה בקומוניזם או בפשיזם) הוא שלילי לחלוטין. אני תמיד מעדיף אמונה הומניסטית, השמה את ערכי האדם במרכז.

 


נובמבר 2019



חברים ב- עוצב על ידי