|
פרשת "בוא" - על חשיבות הזכרון ההיסטורי-הקיבוצימאת: איתן קלישפרשיות השבוע אינן מסונכרנות עם חגי ישראל משום מה. וכך יוצא שאנו נמצאים עכשיו בספר "ויקרא", שלפרשיותיו אין כל קשר עם חג הפסח. הפרשה שמספרת את סיפור יציאת מצרים היא פרשת "בוא" שבספר "שמות", לכן דווקא אותה יש טעם ללמוד השבוע (שבוע שבו לא לומדים פרשת שבוע אחרת). הפרשה הזו היא מעין "הגדה" מקראית, וכולה עוסקת בבניית זכרון היסטורי לאומי (למרות שאנו יודעים כי זהו מיתוס ולא היסטוריה אמיתית). לדעתי, קהילה - ואפילו כל משפחה - צריכה להעביר את הזכרון ההסטורי המשפחתי מדור לדור, ודווקא בדורנו כשממשפחות רבות נגדעו ענפים שלמים. בנוסף, כל חברה צריכה להעביר את הזכרון ההיסטורי שלה מדור לדור. אם לא נעשה כך, נגדל אנשים רדודים והקשרים בתוך אותה חברה יחלשו. כמו שאמר יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל."
ואכן זה מה שעושים כל העמים שהשתחררו בזמן העתיק ובעת החדשה: "קיום טכסי זכרון חגיגיים לציון מאורעות היסטוריים הינו מנהג עתיק שעדיין קיים בקרב אומות מתחדשות. בעת החדשה, טקסי זכרון אלה הם אירועים ממלכתיים, ואילו בימי קדם צוינו בדרך-כלל כימי מועד או צום. במדינות החדשות והעצמאיות במזרח-התיכון ובמקומות אחרים נוספו ימי-שנה היסטוריים חדשים לזכר מהפכות ושחרורים..." (ברנרד לואיס "ההיסטוריה, זכרון, שיחזור, המצאה"). עמים המשתחררים משעבוד, חברות חדשות ותנועות חדשות, נזקקות ל"זכרון היסטורי-קיבוצי" חדש, כדבק המלכד את חבריהן, ומאפשר להם קיום לאורך זמן. תופעה זו ידועה למעצבי החינוך בארצנו ולכן "תולדות הציונות" תופסות כמעט ממחצית הזמן המוקדש לימודי ההיסטוריה בחטיבה העליונה. מכל מקום, בפרשת "בוא" ניכר כי מחבר התנ"ך, ואולי אותם שעיצבו את התרבות היהודית הקדומה, היו מודעים מאוד לצורך בטיפוח "זכרון היסטורי-קיבוצי", כבר בהכנות לשיחרורו של העם. המכות עוד לא תמו, העם עוד לא יצא ממצרים, ובמקום להתכונן למסע הארוך, להתאמן למלחמה, העם מקבל הוראות ומצוות שונות לשימור זכרון יציאת מצרים. האמצעים לשימור הזכרון וליצירת זהות לאומית חדשה הם מגוונים:
בפני משה, שיצא ממצרים בראש עם של עבדים, ללא מסורת, ללא חיים לאומיים וחברתיים, עמדה משימה לא קלה - להפוך אותם במהלך הנדודים במדבר לעם במלוא מובן המילה. נראה בפרשיות הבאות כיצד הוא עושה זאת, ואם אפשר ללמוד ממנו משהו.
אפריל 2019 |
