אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

נשא

במדבר ד21 - ז89

עיין ורשם - משה גרנות

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת נשא שנכתבה במחזור הראשון


המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"


בפרשת נשא מספר עניינים: פירוט עבודתם של בני הלויים בני גרשום ובני מררי (ד21- 49), לאחר שבסוף הפרשה הקודמת פורטה עבודתם של בני קהת (ד1- 20); צו לשלוח אל מחוץ למחנה כל צרוע, כל זב וכל טמא נפש (ה1- 4); תורת האשם (ה5- 10); תורת הסוטה (ה11- 31); תורת הנזיר (ו1- 21); ברכת הכוהנים (ו22- 27); מתנות נשיאי ישראל לחנוכת המזבח (ז1- 89). בעיוננו זה נתרכז בתורת הסוטה, בתורת הנזיר ובמתנות הנשיאים:

תורת הסוטה (ה11- 31) - הכתוב מדבר על חשד של הבעל שאשתו בגדה בו, על "רוח קנאה" שעברה עליו, שאינה מתבססת על עובדות או על עדות כלשהי. אילו הייתה עדות כזאת - דינה של האישה ושל בן זוגה לניאוף היה מוות (ויקרא כ10, דברים כב 20- 22). בעקבות "רוח הקנאה", רשאי הבעל לחייב את אשתו לעבור טקס מפחיד ומשפיל, שבו הכוהן, בין השאר, פורע את שערה, נותן לה לשתות מים מרים מאררים, שלתוכם נשפך עפר מקרקע המשכן, ונמחות בהם אותיות האלה, אותה מקלל הכוהן את האשה (קללה על תנאי). הכוהן אמור לאיים עליה ש"המים המרים המאררים" האלה עלולים להנפיל את ירכה ולצבות את בטנה.

במסכת סוטה (פרק א', ב, ו; פרק ג' ג) מפורטים עוד השפלות שעוברת האישה "הסוטה": מגלים את לבה וסותרים את שערה, משילים מעליה את כל תכשיטיה, קושרים חבל מעל לדדיה, וכל הרוצה לראות בא ורואה. 'הסטייה' של האישה יכולה להסתכם בכך שהיא דיברה עם גבר שבעלה אסר עליה לדבר עמו (מסכת סוטה פרק א' ב).


שתיית מים מאררים
שתיית מים מאררים
מתוך "הפלפול היומי", אתר "דעת אמת"


אנחנו יודעים היום כי חוץ מכאב בטן ובחילה אין "המים המרים המאררים" יכולים לגרום למאומה, אלא שצריך להתייחס לעניין בעיניים של בני התקופה, אשר האמינו בתוקפה של המאגיה, כדי להבין עד כמה מבהיל היה הטקס הזה עבור האישה האומללה - מלבד ההשפלה הנוראה שהיא עברה לעיני הציבור.

ללא ספק, היחס המשפיל הזה כלפי האישה נובע מרוח החוק והמנהג המקראיים הרואים באישה חלק מרכוש הבעל - בעשרת הדברות שבספר שמות כתוב לאמור: לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך (שמות כ14). במקבילה שבספר דברים (ה18) יש שינוי קל - האישה קודמת לבית בפירוט רכושו של הבעל - אך בעקרון מדובר באותו העניין - האישה היא רכוש, כמו העבד, האמה (הכתוב "המקודש" טרם ידע שזו חרפה לקנות בני אדם בכסף!), השור והחמור - מה הפלא, אם כן שניתן לדכאה ולהשפילה?

תורת הנזיר (ו1- 21) - בכתוב זה מתוארת הדרך בה ישראלי מן השורה, לא כוהן ולא לוי, יכול לנגוע בקדושה , וזאת על ידי נדר נזירות, המתבטא בשלושה איסורים: אסור לו לאכול ולשתות כל מה שמוצאו מענבי הגפן, אסור לו לגלח את ראשו ואסור לו להיטמא למתים, אפילו הם בני משפחתו הקרובים. כן מפורטים קורבנות האשם, החטאת והשלמים, המנחה והנסך שהוא חייב להביא בתום ימי נזרו. כן מתואר בכתוב הטקס שהנזיר חייב לעבור אם בעטייה של תקלה (וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטימא ראש נזרו), נאלץ הוא להפר את הנדר ולהתחילו מחדש. מובן ש'מותר' לו לנזיר להעניק לכוהנים מלבד מה שהוא חייב 'בדין' - כל מה תשיג ידו.

מלבד הכתוב שלפנינו מוזכרים נזירים בעוד שלושה מקומות: בעמוס ב11- 12, משם ניתן ללמוד כי הנזירים לא שתו יין ונחשבו כשווי ערך לנביאים; באיכה ד7- שם מועלית על נס טוהרתם של הנזירים; ובשופטים יג - שם מסתבר שהוריו של הנזיר (שמשון) אסורים בשתיית יין ושיכר ובאכילת כל טמא, ואילו הנזיר עצמו מוגבל רק בכך שמורה לא תעלה על ראשו מיום לידתו ועד מותו (יג 5-4, 7, 14-13). ובאשר ליין, לא נראה כי שמשון התנזר ממנו מסופר שעשה משתה שבעת ימים, כי כן יעשו הבחורים (יד 10, 12).


שמשון
שמשון נתפס ושער ראשו מגולח
אנתוני ואן דייק, צייר פלמי, 1641-1599


בסיפורו של שמשון מופיע יסוד מאגי - סוד כוחו טמון בשיער שאסור לגלחו לעולם, שאם לא כן, יסור הכוח שהאל חלק לו (טו17- 20). לא נראה שהנזירים עליהם מדבר עמוס, והמוזכרים באיכה דומים לשמשון, אך סביר להניח שהנזירות שלהם, בדומה להשראה הנבואית, לא הייתה עניין לנדר תקופתי כפי שמפורט בפרשת נשא, אלא אורח חיים ללא הגבלת זמן. הסופר הכוהני שכתב את תורת הנזיר בפרשה שלנו מדבר רק על נזירות תקופתית (שאין לה זכר בכל המקרא כולו), כי היא כרוכה במתנות בלתי מבוטלות לכהונה. מנזיר כמו שמשון, או כמו אלה המוזכרים על ידי עמוס - הוא, ככוהן, לא היה נשכר בכלום.

מתנות הנשיאים (ז1- 89) - בכתוב שלפנינו מסופר שלאחר הקמת המשכן, הביאו נשיאי ישראל את קורבנם שכלל שש עגלות צב שנים עשר בקר שהוענקו ללויים בני גרשון ובני מררי כדי שישאו את כלי המשכן. בני קהת לא קיבלו עגלות, כי הם אמורים לשאת על כתפיהם את הכלים המקודשים ביותר שאסור להעמיס על עגלה. אחר כך מפורטים הקורבנות שהנשיאים הקריבו לחנוכת המזבח: קערת כסף ומזרק כסף - שניהם מלאים סולת בלולה בשמן, כף זהב מלאה קטורת, פר, איל וכבש לעולה, שעיר עיזים לחטאת, שני בקר, חמישה אילים, חמישה עתודים וחמישה כבשים לזבח שלמים. כל המתנות האלו, באותו הסדר ממש, ובאותן המילים, מוזכרות שתים עשרה פעם! בסוף הפרק עורך הסופר סיכום של כל הקורבנות.

דרכו של הסופר הכוהני שחיבר, בין השאר, את הפרשה שלנו, היא להיות תלוש לחלוטין מההיגיון ומהמציאות: עם של עבדים, ששועבד בפרך במשך מאות שנים, יוצא לחירות בגניבה ובורח בעור שיניו למדבר - ואף על פי כן, יש ביכולתו להקים את המשכן המהודר שכולו מתכות יקרות, אבנים טובות, עורות, עצים, בדים (שמות כה-לא, לה4 - מ35) ולהקריב קורבנות עשירים כפי שמתואר בפרשה שלנו - קורבנות שאפילו במעצמות גדולות של אותה תקופה, וגם אחר כך, לא הקריבו כמותם. העיסוק במפקדים הרמוניים, במספרים מוגזמים, בפירוט הקורבנות והמתנות למשכן כל כך מרתק את הסופר הזה, עד שהוא מוכן לחזור על אותן המילים ובאותו הסדר שתים עשרה פעם (ראו כתובים בעלי מאפיינים דומים: במדבר א, ב, ג). הסכמאתיות של דבריו מתבססת מן הסתם על דמיונו בלבד, כי לא נראה שאי פעם בתולדות ישראל התנהלה עבודת הקודש כפי שהוא מדמה בכתביו ההזויים.


יוני 2008



חברים ב- עוצב על ידי