אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

בחוקותי

ויקרא כו3 - כז34

מאת צופיה מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת בחוקותי שנכתבה במחזור הראשון


המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"


פרשת בחוקותי, זו המסיימת את ספר ויקרא, קרויה בשם "פרשת התוכחה הקטנה", להבדיל מפרשת "כי תבוא" (דברים כו1-כט8) שהיא "התוכחה הגדולה". תוכחה - על שום שורת הקללות - שלושים פסוקי תוכחה, המופיעים בה, כלפי העם, כפרטים וככלל, אם לא יקיימו את המצוות שהצטוו, אם ימאסו בחוקותיו של אלוהים ואם תבחל נפשם מחובת שמירת הברית: ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה, ואם בחוקותי תמאסו, ואם את משפטי תעגל נפשכם לבלתי עשות את כל המצוות להפרכם את בריתי (ויקרא כו15-14).

על עצם השימוש במושג 'ברית' באשר למערכת היחסים בין אלוהים לעמו עמדתי כבר במקום אחר, ועד כמה אין מושג דו-סטרי זה במהותו ראוי או רלבנטי לשורת ציוויים הנוחתים משמים כביכול, על העם - אפשר לפרט ולהרחיב ולהסביר, ולא כאן בכוונתי לעשות זאת. מה שנוגע לנושא המרכזי של פרשה זו בכל זאת הוא מטח הקללות, בחלקן מצמררות, הנוחת על ראשם של הסרבנים, וההיסטוריה רוויית הדמים של העם היהודי לאורך כל שנות קיומו מאמתת, כביכול, את קיומו של קשר בין סרבנותו של העם לבין מר גורלו. אלא שאם קיים קשר כזה, ואם אלוהים הוא שיצרו, והוא שהכה בעמו ללא רחם על סרבנותו - אין אכזרי ומתועב, מרושע וציני מאל שזו דרכו בעמו הנבחר!

על הרלבנטיות של הקשר בין התנהגות אנושית לפגעי-טבע

תיאודיציה היא מנגנון הגנה אנושי באמצעותו מנסים אנשים דתיים לחפות על אי-הגינות, חוסר מוסריות או רשעותו של אותו כוח עליון בו הם מאמינים, ולהצדיק אותו. בתקופות הפוליתיאיסטיות היה הדבר פשוט: יש אלוהי הטוב ויש אלוהי הרע. גם האנשת האלוהות סיפקה הסברים הגיוניים ברמה האנושית ל'התנהגות' זו או אחרת של האלים. המונותיאיזם, לעומת זאת, הציב בפני מאמיניו דילמות מוסריות ולוגיות שלא נודעו לאמונות הקדומות לפניו: אם יש גורם אחד השולט בעולם - לא עליו האחריות לפעולה זו או אחרת של הטבע או ההיסטוריה, אלא על בני האדם, מעשיהם, התנהגותם ומחדליהם. שאלמלא-כן - מהו הקריטריון לפיו יחליט אותו "אחד" מתי תבוא ברכה על הארץ ומתי, להבדיל, יתרחשו פגעי-טבע?

יש לתת את הדעת שלא אי-קיום מצוותיו של אלוהים ע"י עם הבחירה הוא הגורם להתחממות כדור הארץ ולאסונות טבע כגון צונאמי, טורנאדו, הוריקן, בצורת, שיטפונות ושאר שינויים אקלימיים קשים, אלא לכל היותר זלזול בחוקי הטבע, ושימוש מופרז בטכנולוגיה שפיתחו בני עמים שונים (כולל 'גויים' בלשונם של יהודים מתנשאים) להקל על חייהם בלא חשבון.


הוריקן
הוריקן בסן מאיו
יוג'ין איזבאיי, צייר צרפתי, 1886-1803


אין כל קשר בין אי-קיום מצוות מוסריות או פולחניות על-ידי יהודים שומרי ההלכה, לבין אסונות טבע בדארפור, בהודו או באפגניסטאן. הרלבנטיות של המצוות לאותן תופעות כמוה כרלבנטיות שבינן לבין רשעותו של היטלר ברצח 20 מיליון רוסים, 10 מיליון נוצרים, מאות אלפי צוענים, פולנים ובני שאר עמים במדינות אירופה הכבושה, ואפילו 6 מיליון יהודים. אחריות שכזו אפילו המרושעים שבאנטישמים לדורותיהם לא הטילו על שכמו של העם היהודי. מדוע אפוא עלינו להסכים לקבל על עצמנו את האחריות על כל הפורענויות שבאות על העולם, ולהסכים עם הקשר שיוצרת הפרשה שלנו בין אי-שמירת המצוות לבין: שחפת וקדחת, מלחמות ובצורת, חיות טרף ושכול, דבר ורעב, מגיפות של בעלי-חיים (חפים מפשע, כמובן), חורבן ישובים ושממה בכל הארץ, גלות וטבח המונים. ושיא השיאים -קניבליזם: וייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאותיכם, ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו... (ויקרא כו32-28).

ברכות או קללות - מה גובר?

הרבה נהרי ונחלי דיו נשפכו סביב השאלה: מה גובר: הברכות או הקללות? אין זאת, אלא שגם בקרב אורתודוכסים יהודים נראה מטח קללות אכזריות זקוק להגנה ולאפולוגטיקה. דפוס הגנה אחד נשמע מפי אלה המסבירים לנו, "הבורים" ו"ריקי המוח", שלא אמת בפינו באמרנו כי הקללות רבות מן הברכות: שלושים פסוקי תוכחה (קללות בלשון פשוטה!) למול שלושה-עשר פסוקי ברכות. וכך אומר הראב"ע בפירושו לפסוק 12 בפרק כו: "קוממיות... וריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מהברכות ולא אמרו אמת, רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים, להפחיד השומעים, והמסתכל היטב יתברר לו דברי"...

על ה"קוממיות" מיטיב ללגלג ארי אלון (1) "ואלך אתכם קוממיות. בקצה ה"קוממיות" שובר "הבעל קורא" בבת אחת את מהירות הקול, וצולל כלפי מטה למבזק חרישי וסמוי של קללות מפורטות. במהלך המבזק מרכינים כל הנוכחים את ראשם ומצטמצמים ככל האפשר בתוך עצמם. אבות רבים מסתירים את ילדיהם בתוך הטליתות"... כך נוהגים יהודים בבתי הכנסת בעת קריאתה של פרשה זו, לפי תיאורו של אלון, "לקיים מה שנאמר (ישעיהו כב20) 'חבי (התחבאי) עד יעבור זעם'... בקהילות אחרות נאלצו עניי הקהילה לקבל על עצמם את הדין ולעלות לתורה. אחד העניים הללו הוא 'איש התוכחה', גיבור סיפורה של דבורה בארון" (בתוך: "פרשיות", הוצאת מוסד ביאליק, תשי"א).

תומך נוסף על הראב"ע בגישת התיאודיציה (=צידוק האל, כאמור) שלו הוא ר' נפתלי הירץ ויזל, הטוען אף כי הברכות רבות מן הקללות (ב"ביאור" שבפירושו למקרא): "ואם תשים לבבך לדברנו בעניין מחלוקת הברכות והקללות, תבין מריבוי הקללות חסדי אלוהים ורחמיו על עמו, שהרי בברכות הבטיח שאם ילכו בחוקותיו ישיגום סדרי הברכות כולם מיד, עד בלי די, ואם כן - אם ימאסו בחוקותיו להפר בריתו, הרי ראוי שיחולו עליהם מיד הקללות הקשות כולן, ומן הכתובים אנו למדים שגם אם ימאסום ויפירום - לא ישיגום הקללות כאחת, אלא בראשונה יענום בתולדות קלות להחרידם אולי ישובו, ואם לא ישובו - ישלח בהם רק סדר אחד; ואם עדיין לא ישובו - ישפטם בסדר שני; ואם יעמדו במרדם - ישיגום הסדר השלישי והרביעי; ואם בכל זאת לא ישובו, אז תשיגם הקללה הגדולה"...


קין בורח מקללת אלוהים
קין בורח מקללת אלוהים
פרדיננד קורמון, צייר צרפתי, 1924-1845
מוזיאון אורסיי,פאריס, צרפת


אתם מבינים את זה? מליץ יושר זה, שנפתלי הירץ ויזל שמו, מוצא סדרים (סדרות?) בקללות שבפרשה שלנו. הוא גם מצא קשר ומשפטי תנאי - שאינם מופיעים כלל בכתובים - בין סדרה לסדרה, שכביכול, רק אם יוסיפו לעמוד במריים כי אז תבוא עליהם הסדרה הבאה...

עד כדי כך נזקק הקב"ה, כביכול, להגנתם של מאמיניו, שהם מוכנים להוסיף לכתובים את מה שאין בהם, ולייחס לו, יתברך, את כוונותיהם. האם לא היינו כבר באופרה הזו, בניסיונותיהם של רעי איוב לגונן על אלוהים ומשפטו את בני האדם? האם לא אלוהים הוא זה, שהאשימם, כביכול, בצביעות ובחוסר אמת? וכי למה אם לא לכך כוונה תביעתו של אלוהים: ויאמר יהוה אל אליפז התימני: חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב... כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה... (איוב מב8-7).

מדרש תנחומא מציע דרך משלו לראות את הברכות והקללות בדרך הפוכה מזו שהפשט מביא בפנינו: אמר רבי שמואל: מי שמביט בהן מוצא הברכות יתרות על הקללות. כיצד? ברכות פותח באלף 'אם בחוקותי תלכו' וסיים בת"ו 'ואוליך אתכם קוממיות', שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד ת"ו. והקללות פותחות בו"ו 'ואם לא תשמעו' וסיים בה"א 'ביד משה' - בין ו"ו וה"א אין כלום... (מדרש תנחומא, פרשת 'ראה', פרק ד').

אכן, התחכמות יפה, כמו שאר ההתחכמויות שמזמנת לנו תורת הגימטריות ומוסיפה לשמש עד עצם ימינו אלה מטיפים ודרשנים למיניהם, שעליהם כבר כתבנו במקום אחר (2).

הנה כי כן, כיוונים שונים לה, לתיאודיציה, אותה מגמה של הגנה בכל דרך אפשרית ובלתי אפשרית על מי שאינו נזקק לה, מפני דברים ברורים שהוכתבו (לכאורה) מפורשות על ידו למשה נביאו, לטענתם של הדרשנים והפרשנים למיניהם: כיוון אחד - שלמעשה רב מספרן של הברכות על הקללות, ומי שלא כך גורס (ומונה, פשוט, את מספר הנגעים והמכות או הפסוקים העוסקים בהם, מול הברכות ומספר הפסוקים העוסקים בהן) הוא "ריק מוח". כלומר: לתקוף את האדם ולא את הטיעון. כיוון אחר - שהקללות תבאנה בסדרות, ורק אם יוסיפו לעמוד במריים תתווסף בכל פעם סדרת מכות נוספת - טיעון שאין לו כל רמז בכתובים; וכיוונים נוספים - כמו משחק המילים והאותיות או כגון מה שאומר רש"י בנושא הקללות בדברים כח23: "קללות הללו (כי תבוא) משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמען". וכך גם במסגרת מגילה לא, עב, ש"הקללות שבספר דברים משה אמרן מפי עצמו", כלומר, לא מפי אלוהים יצאו הקללות אלא מפי משה, וזה - למרות הסתירה שבטיעון זה כלפי הטיעון המסורתי-הקלאסי שהכול נכתב "מפי הגבורה"...

שיטות מתחכמות לפיתרון בעיות מוסריות כואבות

ארי אלון (שם) מציין כמה וכמה דרכים באמצעותן מתמודדים יהודים מאמינים בעלי מצפון עם הקושי שבייחוס הקללות הנוראות שבפרשה שלנו לאלוהים. זו שהוזכרה כאן כבר היא דרך קריאת הפרשה בציבור המתפללים, או, כפי שהוא קורא לה: "הבה נתחכמה לו". מדובר באותו מנהג שלא לקטוע את רצף הקללות החרישי לצורך עליה לתורה... גם אם יימצאו באותה שבת בבית הכנסת עשרות מכובדים ותורמים פוטנציאליים, אין לחרוג ממנהג זה. לעומת זאת, ממשיך אלון, מצווה מן המובחר להרבות בהפסקות במהלך קריאת הברכות, בהן מפסיקים מדי שלושה פסוקים, ומעלים לבמה שלושה עולים, "המברכים כידוע את מי שבחר בנו מכל העמים על שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו"...

גם דרך ההתחכמות האחרת שהוא מונה - הטלת תפקיד "איש התוכחה" - כמו בסיפורה של דבורה בארון - על כתפיו של איש עני, או בעל לקויות כגון גמגום, או כובד-שמיעה, היא דרך אכזרית ומרושעת לכשעצמה, שיש בה כדי לפטור את "הצדיקים" מתפקידים לא מכובדים, וכדי להזכיר במידת מה את שילוח השעיר לעזאזל, כנושא חטאיו של העם, או את סיבוב התרנגול/ת האומלל/ה מעל לראשו של ילד בערב יום הכיפורים כדי "לכפר על חטאיו", למקרה שחטא.


כפרות
כפרות
איור משנת 1692


כל דרכי ההתחכמות הללו, למיניהן, לבד מזאת שהן נאיביות ופרימיטיביות להחריד, כשמדובר בציבור של אנשים מבוגרים ובני-דעת, לכאורה, אלא שיש בהן יותר מקורטוב של התחמקות ממתן דין וחשבון בפני המצפון של עצמם על מה שהם באמת באים לחפות עליו: קיום אוטומטי של פולחנים קמאיים, העומדים בסתירה להיגיון האנושי ולא פחות מזה - לרגשות הומאניים, השוללים על הסף הן את העונשים הקולקטיביים שהקללות "האלוהיות" מטילות על "העם הנבחר" (שהוא "עבד אלוהים" או השעיר לעזאזל מרצון, בשפת ימינו) ועל שליחי הציבור שלו בבתי הכנסת עד עצם ימינו אלה, שלא לדבר על ההיבט החינוכי השלילי בהעדפת שקרים ברורים על הודאה בעוול, כדרך "הוגנת" לעצמם ובייחוד לדור הצעיר, שהחבאתו מתחת לטליתות עשויה, כביכול, להגן עליו מחרפת העוול והרשע שבכתובים, והשקר בו נוקטים הוריו ומוריו...

התחכמות נוספת, שאף היא איננה אלא סוג של הונאה עצמית, היא האשליה, שמערכת הקשרים בין העם הנבחר לבין אלוהיו היא "ברית", מעין חוזה הנושא אופי של הדדיות, כפי שכבר ציינתי בראשית דבריי. יתר על-כן: הדדיות זו מחייבת את האל, לכאורה, יותר מאשר את עם ישראל, כפי שטוען באוזנינו הרב יהוידע עמיר, מהתנועה ליהדות מתקדמת, בפרשנותו לפרשת השבוע "בחוקותי", תחת הכותרת "התוכחה והברית", שפורסמה ב-22.5.2005: "בני האדם מצווים לפעול על-פי צו האל, אולם הם יכולים תמיד לבחור אם לעשות זאת אם לאו. לעולם עומד להם החופש לבחור ברע, במרי, בהפניית העורף לאל... הברית קובעת קני-מידה של טוב ורע, של חיים ושל מוות. האדם הוא הצריך לבחור בטוב ובחיים והיכול גם לבחור בדרך אחרת. לא כך מצבו של האל. אותו מחייבת הברית לעולם. הוא אינו יכול להשתחרר ממנה... העם יכול למאוס באל ולהפר את בריתו. האל לא ימאס בעם ולא יכלה אותו. האל לא יפר את בריתו אתם לעולם...". כמה מגוחך... כמה נלעג! שלא לומר נגעל... האם הבחירה של האדם היא בחירה אמתית??? האם אפשר לקרוא בחירה לאופציית החיים כשהיא ניצבת למול אופציית מוות, ולא סתם מוות, אלא מוות בייסורים - במחלה קשה, ביד אויב, או ברעב עד כדי "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו"? האם לאיומים בדבר קיום/אי-קיום מצוות - שלא מבחירה אישית, אלא מוכתבות ככתבן וכלשונן ונכפות עליכם "מלמעלה" - אפשר לקרוא "בחירה" בכלל? האין זה שימוש ציני במושגים אנושיים - בחירה, הבטחה, ברית, כשרק צד אחד הוא הקובע מראש את התנאים? שאינו מאפשר ויכוח עליהם, שלא לומר סטייה (מבחירה!) מחוק זה או אחר, שאלמלא-כן...? האין זו בדיחה לא מוצלחת לטעון שאותו צד שהכתיב (יחידי!) את כל התנאים אינו יכול כלל להשתחרר מהם בעצמו? ובעיקר - האם קרה אי-פעם בהיסטוריה של המין האנושי ובתולדותיו של עם "הבחירה", שעל ראשו של האל - מפר הברית עם עמו - נפלו עונשים כלשהם? או התממשו קללות איומות שאינו יכול, המסכן, להיחלץ מהן, כאשר הפר את בריתו עם עמו והשמיד שליש ממנו - אישה זקן, תינוק בן יומו - בזמן השואה? אם לא לזאת הפרת-ברית ייקרא, כלפי אלה שלא זכו אפילו לחיות כדי לבחור, האין זה עוד ניסיון סירוס של החשיבה האנושית, של הצדק, של עולם המושגים האחד והיחיד שבני אדם (נורמאליים) מסוגלים להבינם?

כמה מגוחכת היא טענתו של הרב עמיר, שאלוהים אינו יכול להשתחרר ממחויבויותיו כלפי בני עמו! והרי הוא עצמו היה זה שהכתיב את כל תנאי אותה "ברית", כביכול. האם יש גם איזה מצב היפותטי שבו הוא לא יוכל לקיים את חלקו ולכן עליו להיענש? האם יש בתרבות הדתית איזו שהיא סיטואציה בה אלוהים נענש? ומי הוא זה שאמור להעניש אותו, אם יפר הוא את חלקו בברית? ומי, בכלל, אמור לשפוט בינו לבין בני האדם, כפי ששאל כבר איוב?


איוב ושלושת רעיו
איוב החולה ושלושת רעיו
ג'רארד סגהרס, צייר פלמי, 1651-1591
המוזיאון הלאומי, פראג, צ'כיה


או שמא - שמא באמת ירדה עליו, על אלוהים, אותה קללה עצמה שהתכוון להנחית על בני בריתו -וכלה ואבד מן העולם, או כבן/בת נאכל בידי הוריו המורעבים? האין זו דרך אמתית יותר, מציאותית יותר ומגוחכת פחות מכל שאר ניסיונות הנפל להצדיק את הרשע בעולמנו תוך דבקות בכל מחיר באמונות הבל על הנכון והלא-נכון, על הראוי והבלתי ראוי, על הצודק והלא-צודק, על המוסרי ונעדר המוסר במערכת קשרים דמיונית זו שיצרו בני האדם בינם לבין אותה דמות ערטילאית ש"אלוהים" שמו, ואינם מסוגלים לנתק עצמם מן הברית עימה?

ולבסוף - בל ישישו רבנים אורתודוקסים בנפול "אויבם" הרב הקונסרבטיבי. ולא משום "בנפול אויבך אל תשמח", אלא משום שאמונותיהם, פרשנויותיהם ומנהגיהם שלהם נלעגים ומגוחכים לא פחות!

-------------------------------
מקורות:

1. ארי אלון: דר"ש "בחוקותי", הוצאת בינה, מרכז בינה, סמינר אפעל, תשס"ג.
2. צופיה ודן מלר: ציידי הנפשות - תשובה לתשובה. הוצאת זמורה-ביתן, 1988, עמ' 100-77.


מאי 2008



חברים ב- עוצב על ידי