אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

חוקת

במדבר יט1 - כב1

עיין ורשם
משה גרנות

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת חוקת שנכתבה במחזור הראשון - ראה כאן

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת" - ראה כאן

בדיוננו זה נדלג על הטקס הפגאני, המכונה "פרה אדומה", אשר מוזרותו הניבה פרשנויות למכביר (1), ונזכיר בעניין זה רק את הסתירה שבין החוק הקטגורי המחייב את טמא המת להיטהר במי נידה, העשויים מאפרה של אותה פרה אדומה - ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל, כי מקדש ה' טימא, מי נידה לא זורק עליו, טמא הוא (במדבר יט20), ובין מעשהו של דויד, אשר מייד לאחר שנודע לו שבנו מבת-שבע מת - ויקם דויד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבוא בית ה' וישתחו, ויבוא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל (שמואל ב' יב20-19).


פרה אדומה
פרה אדומה


לא רק שדויד איננו נזקק למי נידה, אלא שהוא מגיע 'טמא מת' אל בית ה'!

אלא שאין מה לתמוה, שהרי גם יאשיהו, "המלך הצדיק", לא שמע מאודו את מה שכתוב בתורה, וכששפן קורא מספר התורה לפניו, הוא נתקף חרדה גדולה (מלכים ב' כב 11-10). ברור שלא רק דויד לא ידע על קיום התורה, אלא גם יאשיהו, שמלך כ 400 שנה אחריו! וכל כך למה? משום שפשוט התורה לא הייתה קיימת, וכל מיני 'שקרנים לשם שמיים' שמו את הדברים הכתובים בה בפיו של משה, ויותר מזה - בפיו של האל.

והרי סתירה בולטת נוספת: בפרק כ' שבפרשתנו מסופר שבני ישראל התלוננו על כך שאין מים, האל פוקד על משה לקחת את המטה ודורש ממנו לדבר אל הסלע. משה איננו מדייק, והוא מכה בסלע פעמיים. בעקבות כך, חרה אפו של האל, והוא נוזף במשה ובאהרן, ומענישם:

... יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (במדבר כ12)


משה מכה בסלע
משה מכה בסלע
ג'אקופו רובוסטי טינטורטו, צייר איטלקי, 1594-1518


לא ניכנס כאן ל'הגיון' שבעונש האלוהי, כאילו לסלע איכפת אם מדברים אליו, או מכים בו (2), שהרי האל מצטייר לא אחת כמעניש מתוך גחמה גרידא (ראו בראשית יט 17, 26; שמות ד 26-24; שמואל ב' ו7-1 ועוד (3)), וכן ל"הגיון" שבטענה האלוהית חסרת השחר ממש, שמשה ואהרן לא האמינו בה' - נניח לאלה ונפליג לספר דברים, שם מסתבר לקורא כי משה נענש שלא ייכנס לארץ בגלל סיבה אחרת לגמרי, והיא חטא המרגלים (דברים א36-22), שם מצוין שכאילו חטאם דבק גם בו:

גם בי התאנף ה' בגללכם, לאמור, גם אתה לא תבוא שם. יהושע בן-נון העומד לפניך, הוא יבוא שמה, אותו חזק, כי הוא ינחילנה את ישראל (שם, שם, 38-37).

שני 'החטאים' נראים על פניהם חסרי שחר, אבל ללא ספק, האחד סותר את השני, כמו תעודות רבות אחרות בתורה.

ונזכיר עוד סתירה אחת - בפרשתנו מסופר שאדום לא הסכים שבני ישראל יעברו בארצם:

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו... והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך, לא נעבור בשדה ובכרם, ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך... ויאמר אליו אדום: לא תעבור, כי פן בחרב אצא לקראתך. ויאמרו אליו בני ישראל, במסילה נעלה, ואם מימיך נשתה אני ומקני, ונתתי מכרם, רק אין דבר, ברגלי אעבורה. ויאמר, לא תעבור, וייצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו, ויט ישראל מעליו (במדבר כ24-21).

לפי הכתוב הנ"ל פנו בני ישראל לאדום פעמיים בבקשה לעבור בגבולו, ופעמיים סירב, ואף יצא כנגד ישראל בעם רב כדי למנוע את המעבר. אבל אנחנו קוראים תעודה אחרת בתורה, ולפיה מסתבר שהאירוע היה שונה לחלוטין:

ואת העם צו לאמור, אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר, וייראו מכם, ונשמרתם מאוד. אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. אוכל תשברו מאיתם בכסף, ואכלתם, וגם מים תכרו מאיתם בכסף, ושתיתם... ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר מדרך הערבה, מאילת ומעציון גבר (דברים ב 8-4).

כלומר, בני ישראל כן עברו בגבול עשו, וכן קנו מהם בכסף אוכל ומים. המסקנה המתבקשת היא שמחבר תעודה אחת לא ידע על קיומה של התעודה האחרת, ואיזה עורך מאוחר קידש את כל התעודות, ולא מצא עוז בנפשו להלום ביניהן.

אחת התעודות המזעזעות שהסופר הכוהני הוציא מתחת ידו היא סיפור מותו של אהרן. הסופר הכוהני מתגלה בעשרות תעודות כגוזמאי, כאיש "מרובע" וסכמאתי, 'פריק' של מספרים מופלגים, של מפקדים ושל רשימות יחס. הוא מקדיש את כל ידענותו ומרצו לתאר את טקסי הפולחן, אביזרי המקדש, סוגי הקורבנות והליכי ההקרבה, בגדי הכוהנים וכו'. כשהוא מבקש לספר סיפור, הוא חושף את כל חוסר הרגישות האפשרית, הגובלת לעיתים במפלצתיות ממש (ראו לדוגמה סיפור המלחמה במדיין - במדבר לא). הסיפור על מות אהרן בפרשה שלנו שייך לסוגה הזאת של הכתיבה הכוהנית:

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר הדר על גבול ארץ אדום לאמור, ייאסף אהרן אל עמיו... קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אותם הור ההר. והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו, ואהרן ייאסף ומת שם. ויעש משה כאשר ציווה ה', ויעלו אל הור ההר, ולעיני כל העדה, ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו, וימת אהרן שם בראש ההר, ויירד משה ואלעזר מן ההר (במדבר כ 28-23).


משה צופה אל ארץ כנען
משה צופה אל הארץ המובטחת
לורד פרדריק לייטון, פסל וצייר אנגלי, 1896-1830
עיפרון על נייר, האקדמיה המלכותית לאמנות, לונדון, אנגליה


הרי אין להעלות על הדעת שדברים כאלה קורים במציאות, כי העולם, הרי איננו מתנהל לפי תבנית דתית מן המין הזה, אך מה שמעורר פלצות הוא המחשבה שאיש המאמין שהוא מדבר בשם האל ובשם משה - כך מתאר לעצמו את חילופי הגברי בכהונה: קודם מפשיטים את הכוהן הגדול מבגדיו בעודו חי, מלבישים אותם על בנו, ואז מחכים שתפרח נשמתו! צריך טונות של קהות חושים כדי לכתוב תעודה כזאת!

אנחנו קוראים בפרשה שלנו שהכנעני היושב בערד נלחם בישראל ושובה ממנו שבי. בעקבות כך נודר ישראל נדר לה':

ויאמר, אם נתון תיתן את העם הזה בידי, והחרמתי את עריהם (במדבר כא 2-1). ובהמשך נכתב:

וישמע ה' בקול ישראל, וייתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם, ויקרא שם המקום חרמה (שם, שם, 3).

קודם כול, אנחנו מתבשרים שאם נודרים את הנדר הנכון (ומה יכול להיות יותר נכון מהשמדה מוחלטת של מי שאינו רצוי לה'?), האל ממש שש להיות 'הפונקציונר' של עם ישראל - האל שומע בקול ישראל! זאת גם זאת, מתעודות אחרות אנחנו לומדים שעממי כנען נועדו מראש להשמדה, וכי בני ישראל כפויים להחרימם (לדוגמה, דברים כ18-16), מה טעם מלמד אותנו הכתוב שלנו שהשמדת הכנענים הייתה תלויה בנדר?! אבל לא די בכך - משתי תעודות אחרות שבתורה אנחנו למדים שבחרמה דווקא בני ישראל הוכו על ידי הכנענים והעמלקים (במדבר יד45; דברים א44). לאיזו תעודה להאמין?

בסיפור על תלונת העם כי אין לחם ואין מים (במדבר כא5), ובעונש שבא בעקבותיו, אין שום חדש - זהו ריטואל קבוע בסיפורי המדבר: התלונה אסורה, ושום מחסור או מצוקה אינם מצדיקים אותה העם אמור להאמין באל ולסמוך על עזרתו בכל תנאי (ראו שמות טז2 ואילך; במדבר יא1 ואילך; כ2 ואילך ועוד). כצפוי, גם לסיפור שבבמדבר כא על תלונת העם יש אותה התבנית: תלונה, עונש, מעשה שמשכך את חמת האל; אלא שכאן העונש הוא מיוחד, וגם המוצא ממנו מיוחד:

וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם, וימות עם רב מישראל (במדבר כא6).

העם מתחרט, משה מתפלל, והאל ממציא תרופה למכה:

ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש נחושת, וחי (שם, שם, 9-8).


משה ונחש הנחושת
משה ונחש הנחושת
צ'רלס פוסטר של, 1870


הגם שכוחו של נחש הנחושת אמור לנבוע מהאל, כי הוא הציע את 'הפתרון' למכת הנחשים, יש כאן בכל זאת מרוחו של הפטישיזם, זה המעניק לעצמים דוממים עוצמה אלוהית. הסיפור, כפי שהוא היום בידינו, נצבע בצבעי אמונת הייחוד, אך המקרא מרמז במקום אחר שלסיפור הנחש היו שורשים אליליים ממש:

... וכיתת (חזקיה המלך) את נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקראו לו נחושתן (מלכים ב יח4).

לקורא לא נותר אלא לשאול אם מדובר באותו משה שאסר בעשרת הדיברות לעשות פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ (שמות כ4 /דברים ה8).

כל הסתירות וכל האבסורדים המשתמעים מהפרשה שלנו, כמו מפרשות רבות אחרות בתורה, מעוררים בהכרח את השאלה - כיצד הסכימו בני אדם בעלי תבונה, במשך דורות, לראות בתעודות האלו את דברו הנעלה של האל?

-----------------------------

1 ראו סקירת הדעות העיקריות בנדון של דן מלר ב "מפרי עץ הדעת", תמוז 2001, ע' 241 - 244.
2 ראו סקירה על כך, שם, ע' 245 - 246
3 ראו דיון בנושא בספרי "התנ"ך - כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986, ע' 107 - 109


יוני 2007



חברים ב- עוצב על ידי