אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

בהעלותך

במדבר ח1 - יב16

מאת צופיה מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת בהעלותך שנכתבה במחזור הראשון - ראה כאן

פרשה זו התפרסמה לראשונה בספר "מפרי עץ הדעת" - ראה כאן

פרשת הנדודים של בני ישראל במדבר שזורה למלוא אורכה קטעי סיפורים ומיתוסים מחייהם של גדולי האומה בעת ההיא, בעיקר מנהיגיה ומושיעיה - שלושת ילדיהם של עמרם ויוכבד רעייתו, מבני לוי - מרים, אהרון ומשה. שניים מהם - מרים ומשה זכו בכתר נבואה, ואילו אהרון - בכהונה. שני האחים - משה ואהרון חלקו ביניהם את תפקידי הנהגת העם: הנביא (המחוקק) והכוהן (המבצע), וארבעה מחמשת חומשי תורה מתארים בהרחבה קטעים מחייהם האישיים והציבוריים. למרים אחותם, שמלאה אף היא, כאמור, תפקיד ציבורי של נביאה ומשוררת (שמות טו 20) ואף מנהיגתן של נשות האומה, מקדיש המקרא פסוקים בודדים בלבד - מרביתם (16 פסוקים) בפרשה זו שלנו - במדבר י"ב.


מרים - קסוארב
מרים
מאת לסלי קסוארב-עמיאל, ילידת ניו-יורק, 1959


על ארבע נשים נביאות מספר לנו המקרא, שזכו במעמד ציבורי בזכות סגולותיהן הפיוטיות ושאר-רוחן, והן: מרים, דבורה, חנה וחולדה. שלוש מהן אף הותירו לנו שירות נשגבות: מרים - שירת הים (שמות טו 22-21); דבורה - שירת הניצחון (שופטים ה 31-1); וחנה - שיר הלל אישי ולאומי, שיר תודה ותהילה (שמואל א' ב 10-1).

כולן נשאו דברי פיוט אלה במעמד ציבורי ופומבי, לא אישי-משפחתי. חולדה לא השאירה לנו דברי פיוט אלא דברי נבואה, אף הם ברוח פיוטית (מלכים ב' כב 20-14, דבה"י ב', לד 28-22), שאינם נופלים ברמתם מאלו של הנביאים הגברים ירמיהו או עמוס. מן העובדה שנכבדי הכוהנים הטריחו עצמם למקום שבתה בירושלים לשמוע בעצתה ולהקשיב לדברי נבואתה, ניתן ללמוד על מעמדה הציבורי הרם והחשוב. דבריה שנאמרו מתוך אומץ-לב ציבורי בפרהסיה של אותה תקופה, נמסרו ע"י עדת נכבדים זו למלך יאשיהו, אשר שלחם אליה.

דמותה של מרים במקרא ובעיני חז"ל

במדבר י"ב מתאר בהרחבה, יחסית, מאבק על סמכות בין האחים לבית עמרם: ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח, ויאמרו: הרק אך במשה דיבר יהוה הלא גם בנו דיבר וישמע יהוה (יב 2-1). כל עניין האישה הכושית סתום ולא ברור. אין אנו יודעים מפשוטו של מקרא אם מדובר בציפורה, אשתו של משה, או אולי באיזו אישה אחרת, כמקובל בתקופת המקרא אצל אבות האומה ומנהיגיה, וזו פרשה נעלמת מאתנו, אולי מסוג הפרשות של יריבות בין נשים צרות, כגון זו שבין שרה להגר, או בין רחל ללאה, או בין חנה לפנינה, שמרים ואהרון, כאחיו הגדולים של משה, הרשו לעצמם להתערב בה, שלא בטובתם ולמורת רוחם של משה ושל אלוהים. אילנה פרדס (1) אינה מקבלת גרסה זו של סיפור על יריבות נשים, והיא מעדיפה על פניה דרמה ממשית יותר, כדבריה: הרק במשה דיבר ה'? שואלים מרים ואהרון, במחאה על המעמד המיוחס שמקבל משה. לטענתם, גם דבריהם צריכים להיחשב אוטוריטטיביים ומחייבים. גם הם, בדומה למשה, דברו בהשראה אלוהית. משה אינו משיב. במקום זאת אלוהים מתערב בדרמה זו של יריבות בין אחים, שב ומאשר את העדפתו, נוזף בשני המורדים ובסופו של דבר מכה את מרים בצרעת משום שביקשה לה דרגה שווה לזו של משה. ההדרה (Exclusion) מהקנון אינה נושא נשי דווקא. אולם העובדה שמרים נענשת ואילו אהרון פטור מעונש מרמזת על כך, שהחוק סובל עוד פחות את קולות האופוזיציה הנשית.


מרים - רפאל
מרים מגלה את משה בתיבה
מאת רפאל סנציו, צייר איטלקי, 1520-1483


על עמדת המקרא ביחס לאופוזיציה נשית, או, החשש ממרד של נשים, עמדתי במקום אחר (2) בו התייחסתי לדבריו של ממוכן, במגילת אסתר: לא על המלך לבדו עוותה ושתי המלכה, כי על כל השרים ועל כל העמים, אשר בכל מדינות המלך אחשוורוש, כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן... והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף (מגילת אסתר א 18-16).

העובדה שמרים נענשת ואילו אהרון פטור מעונש מרמזת על כך, שהחוק סובל עוד פחות את קולות האופוזיציה הנשית

במקרה של מרים מדגישה פרדס, בניתוח מבריק של קטע קצר זה, שעונשה של מרים היה חמור מאד הן לנוכח העובדה שאחיה אהרון - שהיה שותף מלא ל"עבירה" שעברה אחותו - יצא מהעניין ללא פגע, והיא היחידה מהשניים הנענשת, הן למול הסברה שלא בגלל "רכילות נשית" נענשה, אלא בגלל ה"חוצפה" שלה, כאישה, לנסות ולבקש לעצמה מעמד מנהיגותי. חומרת העונש באה לידי ביטוי לא רק בצרעת בה לקתה, מכה קשה לכשעצמה, אלא בהיפוך שחל במעמדה בעקבותיה: אם מרים ממלאת תפקיד אימהי תחילה, כאשר היא משגיחה על משה בשמות ב' ואחר כך ברמה הלאומית, כשהיא מובילה את הנשים בשמות ט"ו בשירים ומחולות (מעמד המזכיר במשהו את דוד המלך המחולל לפני כל העם כמנהיג), הרי שהצרעת, כפי שמבהיר הדימוי בו משתמש אהרון, מחוללת היפוך במעמדה. דמות האם הלאומית הופכת להיות כעין תינוק; גרוע מזה: תינוק מת, או עובר נפל שבשרו נאכל (3). על כך ניתן ללמוד, כדברי פרדס, ממה שאומר אהרון על מרים באזני אחיו משה, בבקשו בעדה: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אינו ויאכל חצי בשרו (יב 12).


מרים - בורנה-ג'ונס
מרים
ויטראז' מאת הצייר הבריטי אדוארד בורנה-ג'ונס, 1898-1833


אלוהים אינו חס על מרים, ואף מוסיף להשפיל אותה כאילו הייתה בת מבישה: ויאמר יהוה אל משה: ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים? תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה (יב 14). ועל כך ממשיכה פרדס בניתוחה: האנלוגיה שעושה אלוהים מדהימה. נראה שתביעתה של מרים לביטוי נוסף כמותה כפריצות, והצרעת אינה אלא יריקת העונשין של האב. ובהמשך, בהתייחס למשמעותו של עונש זה היא מוסיפה: לאישה בעלת כישרון נבואי בתקופתו של משה לא היה סיכוי להשמיע את דבריה בלי להיענש על כך שהעזה לתבוע לעצמה מעמד תרבותי מרכזי... אם הסיפור על ניסיונה של מרים להשיג עוצמה קאנונית לא קיבל מעמד מועדף בזיכרון הקולקטיבי - בניגוד ברור לסצינות על שפת היאור ולאחר חציית ים-סוף - הרי הסיבה היא שמחאה נשית, גם כשהיא מדוכאת, אינה עניין קל לעיכול.

רחל אליאור, לעומת זאת (4), מדגישה את ההבדל בין דמות הנשים במקרא - שאינו נרתע מלייחס להן תפקידי מנהיגות - לבין דמותן במסורת חז"ל, ההופכים את סיפוריהן ממאורע ציבורי-דתי רב משמעות, לאירועים משפחתיים טפלים. את סיפורה של מרים ותפקידה בחיי העם בשלבי המעבר מעבדות לחירות מעתיקים חז"ל, באמצעות השלמות וקטעי-סיפורים שהם מוסיפים על הפשט, לתקופת ילדותה ולשלטונו של אביה עליה (בבלי, מגילה, יד / עא), או למקומה כאשת איש ומיילדת (סוטה יא), בהתייחסות אליה כאל אשתו של חור או של כלב, או כאימו של בצלאל (שמות רבה, מ"ה). וכך מסכמת אליאור: כלומר, היא מתוארת כילד, כאשת איש, כאם וכבעלת מקצוע נשי, בדרך הבאה לעמעם את ייחודה הנבואי ואת צביונה הציבורי יוצא הדופן.

לאישה בעלת כישרון נבואי בתקופתו של משה לא היה סיכוי להשמיע את דבריה בלי להיענש על כך שהעזה לתבוע לעצמה מעמד תרבותי מרכזי

השאלה אם חז"ל הם שהחלו את תהליך הפיחות בדמותה של האישה ודחיקתה מן החיים הציבוריים לחיי הבית והמשפחה, או שכבר בתקופת המקרא הונחו היסודות לכך, היא שאלה שאחד-העם (5), בדברו על דמותו של משה, היה משייכה לתחום הארכיאולוגיה ולא ההיסטוריה. כלומר, משקלה של העובדה המדעית בעניין זה הוא פחות בהשוואה למשקל ההשפעה שהייתה לתופעה זו או אחרת על חיי העם במשך הדורות. בין אם תינתן לכך באורח מדעי חד-משמעי תשובה נחרצת - לעצם מעמדן של הנשים בחיי העם אין לכך משמעות, בעצם, ממש כשם שלסיבות הפסיכו-סוציאליות לתופעה זו אין משמעות מעשית, כל עוד עובדה היא, שמאז ראשיתה של התקופה האוריינית (6) בתרבותו של העם, אין מקום בתרבות זו לערך השוויון בין נשים לגברים, ונשמרת בה החלוקה התפקודית בין שני המינים, הלכה למעשה.

מסורת מדרשי חז"ל ואגדות שרווחו בעם בתקופה הפוסט-מקראית רוויים, כפי שידוע, סיפורים, שבאו להשלים את שהחסיר הסיפור המקראי, אם מטעמים אידיאולוגיים, או לצרכים פרשניים, או, פשוט, כצורך ספרותי-עממי. אלמלא חותם הקדושה שהטביעה עליהם המסורת התרבותית האוריינית של עם ישראל, ניתן היה בנקל להתייחס לכל אחד מסיפורים אלה כאל יצירה ספרותית אוטונומית, שאינה קשורה בהכרח בדמות ההיסטורית המקראית שילדה אותה. השלמות ספרותיות אלה קבלו במהלך השנים לגיטימציה ע"י צנזורה ומסננת של הגברים שהנהיגו את חיי הדת, הרוח והתרבות של עם ישראל לדורותיו, ואין הם משקפים, לפיכך, את זווית הראייה הנשית בתקופות השונות, גם כאשר מדובר בסיפורים שנשים הן העומדות במרכזן.

אם הסיפור על ניסיונה של מרים להשיג עוצמה קאנונית לא קיבל מעמד מועדף בזיכרון הקולקטיבי - בניגוד ברור לסצינות על שפת היאור ולאחר חציית ים-סוף - הרי הסיבה היא שמחאה נשית, גם כשהיא מדוכאת, אינה עניין קל לעיכול

מגמה זו מקבלת תפנית במאה העשרים. יותר ויותר נשים יוצרות, בשירה ובפרוזה, במחקר ובניתוח פרשני, מנסות להבין ולהסביר לעצמן ולזולתן את נקודת-הראייה הנשית החסרה, ובכך לשפוך אור על אותם חללים שהותירה אחריהן התרבות הגברית. לא בכדי מסבירים בקהילה הפמיניסטית את המושג history כ- his story, כלומר - ההיסטוריה פירושה: הסיפור שלו, לא הסיפור שלה...

רבות מנשות המקרא זכו לתחייה מחודשת זו בעזרת אחיותיהן בנות סוף האלף השני ותחילת האלף השלישי בעיקר בישראל ובקרב בנות התרבות המערבית, יהודיות ונוצריות כאחת. לא כאן המקום להזכיר את כולן. מרים אחות משה ואהרון זכתה להארה מחודשת של חייה, מחשבותיה ורגשותיה בעזרת כמה מיוצרות אלה, בהן חוה פנחס כהן (7), המתארת את העובר על מרים בעת שלקתה בצרעת; בעת שהשגיחה על אחיה הקטן בתיבתו; על חלומות ילדותה, נערותה ובגרותה; על תחושות ההזדהות שלה עם קרוביה - משה אחיה וציפורה רעייתו; ועל הבאר בה רצתה לזכות ולהיטהר בתוכה פעם יחידה ואחרונה בחייה, ולבסוף - על אחוות נשים, שרק הן תוכלנה להבינה ולהזדהות עימה. אכן, גם אחרי אלפי שנות תרבות יש מקום להזדהות שכזו, ואולי - שבעתיים.


מרים דורה
מרים מגלה את משה בתיבה
מאת הצייר-התחריטן הצרפתי גוסטב דורה, 1883-1832


-------------------------------

מובאות:

1 אילנה פרדס: הבריאה לפי חוה - גישה ספרותית פמיניסטית למקרא. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 16-9.
2 צופיה מלר: ושתי ואסתר-מלכה גאה ומלכה כנועה .
וגם: מונולוג של מורדת. יהדות חופשית, מס' 14, אפריל 1999.
3 אילנה פרדס: שם.
4 רחל אליאור: נביאות במקרא ובמסורת חז"ל: נקודות מבט משתנות. יהדות חופשית, מס' 25, אביב 2001.
5 אחד-העם: משה. ב"על פרשת דרכים - מבחר מאמרים", כרך ראשון, הוצאת דביר, תש"ז, עמ' רי"ח-רל"ד.
6 אוריינות (Litteracy) - תרבות הלמידה, מן: בר-אוריין, שפירושו (מארמית): בן-תרבות, בהשאלה: למדן, משכיל. בדרך כלל הכוונה לתרבות הכתובה, תרבות הטקסט.
7 חוה פנחס כהן: תמצית הרדופים. בתוך האנתולוגיה: קוראות מבראשית - נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית. בעריכת רותי רביצקי. הוצאת יהדות כאן ועכשיו, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999, עמ' 379-367.


יוני 2007



חברים ב- עוצב על ידי