אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

ויקהל-פקודי

שמות לה1 - מ38

מאת צופיה מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת ויקהל-פיקודי שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר  "מפרי עץ הדעת"

שלושת הפסוקים הראשונים הפותחים את פרשת 'ויקהל' עניינם הציווי שנצטוו "עדת בני-ישראל" מאת אלוהים בפי משה על שמירת השבת - ציווי שקדם לאיסוף התרומות מאת העם למען המשכן וכל אשר בו. אין זה הקישור היחיד של מצוות שמירת השבת במקרא.

במקומות הרבים בהם נצטוו בני-ישראל על שמירת השבת ניתן למצוא ציווי זה קשור לנושאים רבים ומגוונים - מהם אפשר ללמוד על המקום המרכזי אותו תופסת השבת בחיי העם לדורותיו, ביניהם:

1. השבת היא המצווה היחידה שהתשתית לה הונחה כבר בסיפור בריאת העולם - פרשת בראשית. הופעתה בסמיכות-פרשיות למיתוס בריאת העולם, שמוצאו הוא חוץ-ישראלי, לדעת כמה מחוקרי המקרא (1) מקשרת את השבת לתופעה הקוסמית, הקשורה אצל הבבלים לשבעת כוכבי הלכת: שבתאי (סאטורן), צדק (יופיטר), מאדים (מארס), חמה (שמש), נוגה (ונוס), כוכב (מרקורי) ולבנה (ירח). זהו, לדעתם גם המקור למספר המאגי 7, שנחשב ברבות מתרבויות העולם העתיק סמל ליקום כולו. שבתאי (סאטורן), שהיה האל של היום השביעי, נחשב גם לאל הזעם, אל הברקים והרעמים.


כוכב שבתאי (סאטורן)
כוכב שבתאי (סאטורן)



האל סאטורן וריאה אשתו
האל סאטורן (כרונוס) ואשתו ריאה
450 לפני הספירה, מוזיאון מטרופוליטן, ניו-יורק, ארה"ב


כרונוס, אלוהי הזמן במיתולוגיה היוונית היה בנו של אוראנוס, אלוהי השמים, ואביו של זאוס. כרונוס נהג לבלוע את ילדיו הרבים שנולדו לו מאשתו ריאה בעודם תינוקות, על-מנת למנוע יריבות בשלטונו, עד שריאה התחכמה לו, הגישה לו למאכל אבן במסווה של תינוק, וכך ניצל בנה - זאוס. [על ריאה ושבתאי המרחפים מעלינו כיום - ראה תוספת מיוחדת בסוף].

על-אף מגמת הדה-מיתולוגיזציה של המקרא ביחס למיתוסים הפגאניים הקדומים - אין להתעלם גם מנקודות הדמיון שבין שמירת השבת אצלנו ובבבל, כגון הגזרון של השם: SAPATTU, שהוא הכינוי ליום זה בלוח הבבלי-אשורי, שפירושו: um nuh libbi = יום מנוחת הלב (2) או איסור המלאכה ביום זה - ראה כאן.

2. סמיכות אחרת של השבת במקרא היא למצוות כיבוד אב ואם בעשרת הדברות (שמות כ11-8, דברים ה15-12).

3. בשני מקומות במקרא נסמכת השבת למצוות שמיטה: בספר הברית הגדול - שמות כג12-10- שמיטת האדמה, ובאמנת נחמיה - נחמיה י32 - שמיטת חובות. טיגאי (3) מציין, כי סמיכות זו משקפת את הדמיון של שני המוסדות: שנת השמיטה, הבאה כל שבע שנים, שבה שובתת הארץ (ויקרא כה2) קרויה גם שבת... מצוותה מנוסחת ניסוח דומה למצוות השבת... בספר הברית הקטן (שמות לד) באה מצוות שבת בין פסח לשבועות. אפשר שסדר זה מבוסס על המילה קציר בסוף המצווה בחריש ובקציר תשבות (שמות לד21) ובביטוי ביכורי קציר חטים במצוות שבועות (פסוק 22) וגם על המספר שבע, החשוב גם לשבת וגם לשבועות...

שמירת השבת בחיי העם הלכה למעשה

על שמירת השבת בישראל בתקופת המקרא ניתן ללמוד, למעשה, באמצעות כל הסוגות הספרותיות של עולם המקרא. שתיים מהן הוזכרו לעיל: הסיפור (הבריאה) והחוק. אך גם דרך ספרות הנבואה המקראית ניתן לעמוד על מקומה של השבת בחיי העם, גם מן הספרים החיצונים וגם מן הספרות ההלניסטית.


לכבוד השבת
לכבוד השבת
בול ישראלי משנת 1977


קשה להציב אזכורים אלה מבחינה כרונולוגית, כמו גם מבחינת התחומים בחיי העם בהם יש לשבת נגיעה, וזאת - דווקא בשל ריבויים, והשורשים שהכו בתולדות העם בדרכם לארץ, בימי בית ראשון ובית שני, ובגלויות בבל, יוון ורומי. להלן יוזכרו רק אותם מקורות המציינים קיומן או אי-קיומן של הוראות שמירת השבת במקורות הקדומים - מקראיים וחוץ-מקראיים.

אחד המקורות הראשונים בהם נבחנו בני-ישראל באשר לקיום מצוות השבת - עוד מלפני מעמד הר-סיני - הוא פרשת המן, שמות טז27-25: ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום ליהוה, היום לא תמצאוהו בשדה. ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת, לא יהיה בו. ויהיה ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו....

אירוע זה מוצג כניסיון שאלוהים מנסה בו את העם, לדעת אם ישמרו את מצוותיו. העם איננו נשמע להוראה בדבר איסור ליקוט המן ביום השבת, ומקרה זה שימש גם מקור לתיאור מלאכות האסורות בשבת, שליקוט מזון הוא אחד מהם.

מקור נוסף המצביע על איסור מלאכה בשבת בתקופת המדבר הוא זה המופיע בשמות לד21: ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות. איסור חריש וקציר ביום השבת משקף חייו של עם חקלאי, ולא של עם נוודי. ואף-על-פי-כן - איסור זה אינו יוצא דופן בתוך הקונטקסט בו הוא מופיע, והכולל גם את מצוות הביכורים בשבועות ואת חג האסיף, כשני המועדים הנוספים של הפסח בעלותך לראות את פני יהוה אלוהיך שלש פעמים בשנה (לד24) - שאף הם משקפים תקופה מאוחרת של עם עובד אדמה, היושב בארצו.


סמלי-שבת כקישוט
סמלי-שבת כקישוט


סיפור המקושש, המופיע בבמדבר טו35-32, ואשר שימש בסיס לסיפורו של דוד פרישמן (4), לבד מאזכור מלאכה נוספת האסורה בשבת - מלאכת מקושש העצים, מתארת את החומרה בה התייחס העם למצוות שמירת השבת, בטרם התגבשה החוקה והפכה לנורמה מקובלת ומחייבת, כאשר רגימה באבנים הייתה העונש שנגזר על זה אשר קושש עצים ביום השבת - ראה פירוט בפרשת ואתחנן

מרוקו, המאה ה-19

הולנד, המאה ה-18

גרמניה, המאה ה-18

מרוקו, המאה ה-19

הולנד, המאה ה-18

גרמניה, המאה ה-18

מנורות שבת על בולי ישראל, 1980

השבת על-פי הנביאים

כל אחד מנביאי ישראל המתייחס לשבת, איש-איש בתקופתו, מדגיש היבט אחר של ציווי זה: ישעיהו (נח14-13) מדגיש את יום השבת יום של עונג לאלוהים. עונג זה הוא יום של התרוממות הרוח ושל תענוגות רוחניים: אם תשיב משבת רגליך, עשות חפציך ביום קודשי, וקראת לשבת עונג, לקדוש יהוה מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר: אז תתענג על יהוה והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי יהוה דבר.

על השבת כמקור עונג מופיעה פסיקתא רבתי (5) ובה המדרשים הבאים: אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר-נחמן: לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה. ואין מחלוקת ביניהם! מה שאמר רבי ברכיה בשם רבי חיא בר-אבא 'לתענוג' - אלו תלמידי חכמים, שהם יגעים בתורה כל ימות השבוע, ובשבת הם באים ומענגים. ומה שאמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר-נחמן 'לתלמוד תורה' - אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת (השבוע), ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה.

ובשיבולי לקט (6): רבי עקיבא היה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבנו, למדתנו 'וקראת לשבת עונג'! (ישעיהו נח13). אמר להם: זה עונג שלי...

בירמיהו יז25-21 נאמר: כה אמר יהוה, השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים... וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר ציוויתי את אבותיכם... והיה אם שמוע תשמעון אלי נאום יהוה... ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כסא דוד, רוכבים ברכב ובסוסים.


ירמיהו
הנביא ירמיהו
מיכלאנג'לו בונאורוטי, 1564-1475, אמן איטלקי
פרסקו, הקפלה הסיסטינית, ותיקן, רומא, איטליה


ירמיהו, שפעל בסוף ימי בית ראשון, ובתקופת גלות בבל, פותח בשורת נביאים המדגישים את חשיבותה של השבת. הן ירמיהו בקטע זה, הן יחזקאל - שניבא בבבל, מטעימים כי גורלו של העם מותנה בשמירת השבת. יחזקאל, שכמו ירמיהו היה כהן, מדגיש את היות השבת אות ברית, והוא אף מציב אותה כשוות-ערך לכל שאר המצוות (יחזקאל כ24-12): וגם את שבתותי נתתי לכם להיות אות ביני וביניכם... יען משפטי לא עשו וחוקותי מאסו ואת שבתותי חללו.... הדגשת הצורך בשמירת השבת דווקא אחרי חורבן הבית, מקורה מן הסתם בכך, שמכל המצוות - זו של שמירת השבת איננה מצווה פולחנית, ולכן גם אין קיומה תלוי בבית-המקדש, אלא היא ניתנת לשמירה בכל מקום, גם בגלות. לפיכך גם ישעיהו כנביא נחמה (נו7-2) מדגיש: ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל יהוה לאמור הבדל מבדילני יהוה מעל עמו, ואל יאמר הסריס, הן אני עץ יבש... כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי, והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי...


חזון יחזקאל
חזון יחזקאל
סנציו רפאל, 1520-1483, צייר איטלקי
גלריה פלטיני, ארמון פיטי, פירנצה, איטליה


כך גם נחמיה (ט14, י32, יג21-15) הנאבק נמרצות בחילול השבת בירושלים ע"י נשיאת משא, וניהול מו"מ ביום השבת עם עמי הארץ המביאים את המרקחות וכל שבר ביום השבת למכור (י32). טיגאי (7) מציין כי לדעת אחרים באה הדגשת השבת כתריס בפני סכנת ההתבוללות שהחמירה מימי מנשה ואילך. ובהמשך - בין יהודי מצרים מוזכרת השבת מספר פעמים בחרסי יב, אבל מידת שמירתה סתומה; ואפשר שאחדים משומרי שבת שהיו ביב אינם יהודים, אלא שכנים ארמיים שנגררו אחריהם, בדומה לנלווים על ה' שמזכיר נביא הנחמה.

השבת בספרים החיצונים

במסגרת המבוא הכללי לספרים החיצונים כותב אברהם כהנא את הדברים הבאים (8): עוד בימי קדם, בתקופה שהיו הולכים ומתהווים כתבי הקודש, היו קיימים בצדם של ראשוני הספרים שנתקבלו ונתקדשו באומה (=קנוניזציה. צ.מ.), ואף בעצם שעת יצירתם של אותם ספרים, כמה ספרים חיצונים כלומר, ספרים שהיו חשובים למדי ומשמשים אף מקור ליצירות החדשות, אלא שלא שיחק להם מזלם שיהיו נכנסים אף הם, החיצונים, לתוך קבוצת הספרים שנתקבלו ונקבעו באוצרה הספרותי של האומה - ראה כאן.

ספרות קדומה ענפה ועשירה זו הייתה עלולה ללכת לאיבוד, אלמלא תורגמה בשנים מאוחרות יותר ליוונית, לרומית ולשפות אחרות, בחלקה בידי נוצרים קתולים, וכשנזקקו לה בתקופתנו לצורכי מחקר, בעיקר, השתמשו באותם תרגומים, ששבו וניתרגמו שוב, בין השאר לעברית. לא נתמזל מזלו של חלק לא מבוטל של ספרות קדומה זו, שאבדה לבלי-שוב, ואנחנו יודעים על קיומה משרידי שמות ואזכורים, הקיימים באוצר שנשתמר.

חכמי ישראל בימי הביניים ובתקופות מאוחרות יותר אף הביעו, בחלקם, צער על-כך שהנוסח העברי המקורי אבד, וכך מציין, לדוגמא, בעל ספר הזוהר (9) בעניין זה (בארמית) כי חבל על אבדן הנוסח העברי והצורך להשתמש בתרגומים, בהזכירו שם הן את ספר חנוך (ראה להלן), הן את ספר האדם.


ספר חנוך
ספר חנוך בתרגום לאנגלית


על ספר חנוך ב', שהוא אחד הספרים החיצונים, כותב כהנא (10) כי נראה שהספר נכתב בארץ ישראל ובירושלים דווקא, במקום ובזמן שהיה בית-המקדש קיים: דבר זה נשמע מתוך פרשת מעשה הקורבנות והחשבתם. לעת תרגומו היווני של הספר במצרים נכתב: כך נראה מן ההערה הארכאולוגית לשמות החדשים העבריים, שהוא מוסיף בצדם את שמותיהם המצרים (כד ז' ו-ט'); והואיל וידוע שהנוצרים לא היו מקבלים עוד שום ספר יהודי לאחר סופה של המאה הא' למניינם (המאה הראשונה לספירה, צ.מ.) או מתחילתה של המאה הב' למניינם, על כרחך תרגומו של הספר קודם לאותו זמן.

בספר חנוך ב' יא/פ' (11) נכתבו על השבת הדברים הבאים: [ואברך] את היום השביעי [כי שבת הוא] אשר בו שבתי מכל מלאכתי: וביום השמיני קבעתי את היום ההוא להיות היום השמיני היום הנברא הראשון ללא עבודתי ולמען יהפך [השבוע] לדמות שבעת האלפים, והשמיני לראשית שמונת האלפים וכיום הראשון לשבוע יהיה חוזר תמיד היום השמיני בשבוע. ונוספת לכך הערת פרשנות בשולי אותו עמוד: תניא רוותיה דרב קטינא, כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים, כך העולם משמט אלף שנים לז' אלפים שנה - ואומר [תהלים ד/ד] כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר.


חנוך
חנוך
בכנסיה נוצרית


קדמותו של ספר חנוך ב' מקלה עלינו להבין את המקורות עליהם הסתמכו גם שאר הספרים בני תקופתם - אותם שכן זכו להיכלל בקנון המקראי, ובמקרה ספציפי זה - הכוונה לספר בראשית, שיום השביעי נקשר בו לתופעה הקוסמית של בריאת העולם על פני ציר הזמן.

ברוח דומה ניתן לראות את הקשר שבין יום השביעי אות למעשה הבריאה, גם בספר היובלים (12), וכך נכתב בו על יום השביעי (13): ויאמר מלאך הפנים אל משה בדבר יי' לאמור: כתוב את כל דברי הבריאה איך כילה יי אלוהים ביום הששי את כל מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי ויקדש אותו לכל העולמים, וישמו לאות לכל מלאכתו (ב/א).

הנימוקים שהובאו לעיל לשמירת השבת הם, כאמור:
א. הדתי-מתפיסי: כי ששת ימים... וגו'.
ב. הדתי: מקרא קודש.. וגו'.
ג. הלאומי: כי עבד היית... וגו'.
ד. החברתי: לא תעשה כל מלאכה... אתה ובנך ובתך ועבדך... וגו'.
ה. המענג: וקראת לשבת עונג וגו'.
ו. סמל ואות לברית: ברית עולם... וגו', (14).

הפרשה שלנו מתייחסת להנמקה הדתית-מתפיסית, ובכך היא נקשרת לדעת כמה חוקרים - כמו המקורות האחרים הנזכרים כאן והנדרשים לאותה הנמקה - למקורות האכדיים והאשורים. על קשר זה אומר טיגאי (15) בהסתמכו על י' גולדין את הדברים הבאים: אם אכן יש קשר מקורי בין השבת וימי ה-Sapattu ודאי שהיה קדום... זמן רב קודם שנתחברו הלוחות האשוריים מצד אחד וספרות המקרא מצד שני. מטעם כלשהו נקלט בישראל שמו של יום הכסה הבבלי, לשבת המיוחדת לישראל, השינוי הישראלי הבולט ביותר והוקבל לאור מקומה המרכזי של הלבנה בלוח העברי, מתוך תחושה שראוי לאלוהים על-טבעי שיהיה יום קדשו בלתי קשור בטבע. והוא מסיים עניין זה באופן שראוי בעיני מאוד לקבלו: אבל יהיו אשר יהיו מקורות היסודות הללו, הם עוצבו בישראל למוסד חדש ומיוחד במינו.

* * * * *

תוספת מיוחדת על ריאה ושבתאי המרחפים מעלינו וסביבנו

מדע האסטרונומיה של ימינו הנציח את שמותיהם המיתולוגיים של אלים רבים בשמות של כוכבים, ירחים ולוויינים. בכך ממשיכה האסטרונומיה את מסורת הנצחתם של שמות קדמונים. כפי ש-Sapattu הבבלי הפך לשבת היהודי, ו-Saturnus האל היווני ל-Saturday, כן גם כוכבים כמו ונוס, סאטורנוס, יופיטר ואחרים, ממשיכים לרחף מעלינו ולסובבנו ללא הרף בצורת כוכבי-לכת על ירחיהם. אנשי המדע מנציחים שמות דומים בירחים שמתגלים חדשות לבקרים. הנה סאטורנוס של ימינו הוא כוכב שבתאי, המוכר לכולם בזכות הטבעות הענקיות המקיפות אותו. גם ריאה - אותה אלה שבמיתולוגיה היוונית הייתה אשתו של סאטורנוס=כרונוס, שהיה נוהג לבלוע את ילדיו עד אשר התחכמה לו והצילה את בנה התינוק זאוס, חיה ונושמת! לאחרונה גילו מספר ירחים המקיפים את שבתאי בתנועה עצמית משלהם (*) אחד הירחים נקרא על שמה של ריאה.

הנה לפניכם צילום של ריאה (Rhea) שבוצע ב-11.10.2005 מתוך הלווין Cassini, המקיף את כדור הארץ, כשירח אחר של שבתאי - דיון (Dion) - חולף על פניה:


דיון חולף על-פני ריאה
דיון חולף על-פני ריאה
הקרוב אלינו מן השניים הוא דיון
הגדלים ביחס למרחקים נראים לנו כמה שאינו תואם את חוקי הגיאומטריה.
זאת, משום שהצילום נעשה בעזרת טלסקופים עם אורך מוקד גדול,
הגורם לגוף הקרוב עליה בזוית הראיה הרבה יותר מאשר
לגוף הרחוק, ולכן יש כביכול "עיוות" של
הממדים הגיאומטריים


גם בל נטעה במרחקים! המרחק שבין דיון לריאה הוא 330,000 ק"מ! לשם השוואה - המרחק מכדור הארץ לירח הוא 385,000 ק"מ... מרחקו של דיון מהחללית המצלמת קאסיני בזמן הצילום הוא 705,894 ק"מ! קוטרו של דיון הוא כ-100 ק"מ, ומרחקו מכוכב-האם שלו, שבתאי, הוא 377,400 ק"מ. קוטרה של ריאה הוא כ-1528 ק"מ, ומרחקה משבתאי 527,000 ק"מ.

הנה כי-כן Sapattu, שבתאי וריאה קיימים לידינו עד עצם היום הזה!

(*)   המידע המובא בקטע זה נמסר לנו מאת דובה - ומועלה בפרשה באדיבותו הרבה.

---------------

מקורות

1 קאסוטו מ.ד.: מאדם עד נח. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 44-40.
2 טיגאי י.ח.: אנציקלופדיה מקראית. הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, כרך ז', עמודיות 512-511.
3 טיגאי, שם, עמודית 510.
4 פרישמן דוד: במדבר מעשיות ביבליות ספורים ואגדות. הוצאת כנסת, תל-אביב, תש"י, עמ' 63-55.
5 פסיקתא רבתי (ארץ-ישראל, המאה ה-5), פרשה כ"ג, המתחיל "ר' ברכיה בשם" - נלקח מן הלקט "סיפורי בראשית" - רב-שיח על שאלות אנושיות בספר בראשית, בעריכתה של תניא ציון (עם נעם ציון), הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי-חמד, 2002, עמ' 69.
6 פסיקתא רבתי (שם), עמ' 70.
7 טיגאי, שם, עמודיות 515-514.
8 כהנא אברהם. הספרים החיצונים, כרך ראשון. הוצאת מסדה, תשט"ז, עמוד 5.
9 זהר לבראשית, עב/ב.
10 כהנא אברהם, שם, כרך ראשון, עמ' קד.
11 כהנא אברהם, שם, כרך ראשון, עמ' קכא.
12 על ספר היובלים ראה בפרשת נוח משנה זו.
13 כהנא אברהם, שם, כרך ראשון, עמ' רכג.
14 הרחבה לנושא השבת כאות ברית, ראה בספרנו מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן, צופיה ודן מלר ומשה גרנות, הוצאת תמוז 2002, עמ' 280-279, וכן באתר חופש,פרשת ואתחנן.
15 טיגאי, שם, עמודית 513.


מרץ 2006



חברים ב- עוצב על ידי