אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שמות

שמות א'1 - ו'1

עיין ורשם: משה גרנות

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת שמות שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

פרשת שמות מתחילה במניין בני ישראל שירדו מצרימה, ומסיימת בכישלון השליחות הראשונה של משה ואהרן אצל פרעה. בתווך מסופר על שיעבוד מצרים, הולדת משה וילדותו בבית פרעה, בריחתו למדיין, נישואיו לבת כהן מדיין, התגלות האל בסנה ושליחותו של משה לפרעה.

הדיון כאן יעסוק בארבעה נושאים עיקריים: הבסיס ההיסטורי של סיפור שיעבוד מצרים והיציאה ממנה, התגלות האל למשה, משה ומשפחתו במלון, שמו ומוצאו של חותן משה.


ישראל במצרים
אריה אלוואייל, צייר ישראלי, 1901-1967
חיתוך עץ

אתחיל במהימנות ההיסטורית של הדברים. על פניהם נראים הדברים כחצובים מהחומרים הקלאסיים של המיתוס: האל מתגלה ומתערב, אדם נבחר מלידתו להיות מנהיג, קורים אירועים שמחוץ לגדר הטבע וכו'. יחד עם זאת, ההנחה המקובלת היא שלכל מיתוס יש איזה גרעין של אמת היסטורית שמן הראוי לחתור אליו. הפרשה שלנו מפגישה אותנו עם מספר קוי עלילה מופרכים אשר מערימים קשיים בחתירה הנ"ל אל גרעין האמת: הקורא אמור להאמין כי שבעים נפש שירדו מצרימה, התרבו במידה כזאת עד כי מספרם גבר על מספרם של המצרים (א9), ויחד עם זאת, הם נזקקו לשירותיהן של שתי מיילדות בלבד (א 15-16). פתום ורעמסס (א11) אמנם מזכירות שמות של ערים מצריות הקשורות במלכותו של רעמסס השני (פר אתום, פר רעמסס), אך בממלכה כל כך מתועדת כמו זו של שושלת הרעמססים - אין אפילו רמז של תיעוד על שיעבוד בני ישראל במצרים ועל בריחתם ממנה, דבר הנראה על פניו חסר סבירות לחלוטין. לכך יש להוסיף את "תמימות" המחבר "המאפשר" לשני זקנים מבני ישראל העבדים להופיע בפני פרעה הנחשב בעיני המצרים לאל. כל אלה גרמו לספקנות גדולה אצל החוקרים אם בכלל ייתכן שהמסופר בתורה על שיעבוד מצרים ויציאת מצרים יש לו אחיזה כלשהי המציאות (לאחרונה מופיע רעיון זה בספרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן - "ראשית ישראל", מאנגלית- עדי גינצבורג הירש, אוניברסיטת תל אביב 2003). לעומת זאת, לא נראה סביר שעם ממציא לעצמו מיתוס מפורט כל כך על יציאה מעבדות לחירות, מבלי שזה יתבסס בשורשיו על מעשה שהיה.


עבדים במצרים
אדוארד פוינטר, צייר בריטי, 1836-1919

הנושא השני שרשימה זאת נותנת עליו את הדעת הוא התגלות האל לאדם. בפרשה שלנו מסופר שמשה רעה את צאן חותנו במדבר, ובהגיעו אל הר, שיסתבר כי הוא הר האלוהים, מתגלה לו האל ומטיל עליו שליחות (ג1-ד17). הרעיון שהאל מתגלה במקומות מסוימים המועדפים עליו על-פני מקומות אחרים, מופיע בכתובים שונים במקרא כולו: כך התגלה האל ליעקב (בראשית כח 10-22), לשמואל (שמואל א' ג 1-14), לשלמה (מלכים א' ג 5-15), לאליהו (מלכים א' יט 9-18) ולבחירי אלוה אחרים. ציור האל כמי שמעדיף מקומות "אלוהיים" מסוימים על פני מקומות אחרים - הוא ציור נמוך המדשדש בשולי המאגיה. ההתגלות לבחירי אלוה מתוארת כחוויה מאוד נפוצה במקרא, והיא מוזכרת מלבד בפרשתנו גם בסיפורי האבות ובסיפורי ההקדשה של הנביאים השונים שבאו אחרי משה. מסתבר שמדובר במעין "חובה" לאיש האלוהים שבלעדיה מוטלת בספק השליחות שהנביא מצהיר שהוא הוקדש לה. סיפורי ההתגלויות האלו מעוררים שאלה מרכזית אחת: איך ייתכן שבימים ההם היו התגלויות, ואילו היום הן אינן מתרחשות? אם מדובר באותו העולם - העולם כמנהגו צריך לנהוג, כלומר, גם היום היו התגלויות כאלו צריכות להתארע. אם מדובר בשני עולמות שונים - העולם ההוא הוא עולם של ניסים והתגלויות אלוהיות, ואילו עולמנו הוא עולם של הסתר פנים - מה טעם הציוויים של העולם ההוא צריכים לחייב אותנו?


משה והסנה הבוער
צייר אלמוני

אך לא רק זאת, אם ניקח את ההתגלות האלוהית למשה כדוגמה (הרי הוא אדון הנביאים!), יסתבר לנו שדברי האל הם בכלל לא בעלי "רמה אלוהית". האל מתגלה למשה, מזכיר לו שהוא אלוהי האבות אשר ראה ושמע את עוניים של בני ישראל במצרים, והוא מתכוון להצילם. לשם כך הוא מבקש לשלוח את משה לפרעה כדי שיוציא את בני ישראל ממצרים (ג 1-10). משה איננו רואה עצמו ראוי, ומגיב: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שם 11), והנה, תשובתו של האל בכלל לא לעניין: "כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך" (שם 12). והרי משה לא ביקש אות, הוא שלל את האפשרות שהוא בכלל ראוי למשימה! כלום האל לא שמע, או לא הבין? ולא רק זאת, הקורא מצפה לאות של ממש שייתן האל למשה, אבל בפועל הוא אומר דבר חסר תועלת לחלוטין: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך - בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוהים על ההר הזה" (שם, שם); הרי האות שמציע האל יתקיים אחרי מילוי המשימה, ולא לפני, אז מי זקוק לאות כזה כשמדובר בהיסוסים של משה לפני השליחות! התשובות של האל להתחמקויות של משה הן לא רק לא-לעניין, אלא שיש בהן כפילויות (ראו פס' 17 החוזר על הנאמר בפס' 8, ופס' 16 החוזר על הכתוב בפס' 15); מסתבר גם כן שהאל "נזכר" באיחור לענות על השגותיו של משה: משה מעיד על עצמו שהוא איננו איש דברים, אלא כבד פה וכבד לשון (ד10). האל אמנם עונה על דבריו אלה מיד (שם 11-12), אך הוא גם חוזר להשיב על כך גם לאחר השגתו האחרונה של משה ("שלח נא ביד תשלח" - ד13), אז הוא מציע שאהרן ידבר במקומו (ד14). האל מתואר בהתגלות כמי שיודע את העתיד - "ואני ידעתי כי לא ייתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה" (ג19; ראו גם ד21), מבלי לחוש ש"ידיעה" זו המפארת, כביכול, את שמו, היא גם משמשת סתירה לבחירה החופשית שהיא מאושיות האמונה, לאמור: אם האל יודע מראש שמלך מצרים לא ייתן לבני ישראל לצאת מארצו, כאילו סגר בפניו את הבחירה החופשית. הדבר אמור גם לגבי הצהרת האל שהוא יחזק את לבו של פרעה ויהרוג את בנו בכורו (ד 21-23). הוסף לכך את העצה הלא כל כך הגונה לנצל את מצרים (ג22 - כלום האל לא יכול היה ליצור סיטואציה קצת יותר מהוגנת כדי לזכות את בני ישראל ברכוש?), ובאמת ניתן לומר שמחבר הסיפור לא ממש התאמץ בתיאור מידות האל בהתגלותו הראשונה למשה.


משה
אפרים משה ליליאן, צייר יהודי, 1874-1925

הכפילויות שבדברי האל והתשובות שאינן תמיד לעניין בהתגלות הזאת היוו את אחת הראיות לתורת המקורות במחקר המקרא, שטענה כי התורה נוצרה על ידי לפחות 4 מקורות שונים, שהתחברו בזמנים שונים ובמקומות שונים, ועורכים מאוחרים קישרו את כל התעודות יחד, ולא תמיד באורח סביר.

אחרי ההתגלות מסופר שהאל רצה להמית את משה, וצפורה אישתו בתושייתה מצילה אותו על ידי כך שהיא מלה את בנה באבן צור ונוגעת ברגליו (ד 24-26). האל, שכוהני האמונה מצהירים בשמו שהוא אל צדק הנותן גמול ליראיו על פי מעשיהם, מתגלה כאן כגחמן מוחלט: הרי הוא התגלה בפני משה וציווה עליו ציוויים בפירוט רב, מדוע לא הזהיר אותו שלפני יציאתו לדרך עליו למול את בני ביתו, אחרת יבולע לו? אילו משה שמע אזהרה כזאת, ולא נשמע לה - היה הגיון שהאל יעניש אותו, אבל כפי שהסיפור מובא בפנינו - יש בו מסר שמאמינים צריכים לנחש את כוונות האל, ומי שאיננו בעל אינטואיציה מתאימה - סופו שילקה. זה לא המקום היחיד שהאל מופיע כגחמן, כך הדבר בסיפור אשת לוט, לפיו לוט הצטווה לא להביט אחריו (מדוע? איזה מעשה לא נכון יש בעצם המבט?), אבל אישתו לקתה והפכה לנציב מלח (בראשית יט 17-26), כגון סיפורו של איש האלוהים מיהודה שהומת על ידי אריה כי אכל ושתה בבית-אל (מלכים א' יג 1-32), או כגון סיפור בן הנביאים שסירב להכות את רעהו, והוכה בשל כך על ידי אריה (שם, כ 35-43).


בנות יתרו
ציור מהמאה ה-17

לסיום הדיון הזה אזכיר אחת החידות המקראיות שתחילתה בפרשה שלנו, והיא: מי היה חותן משה, ומה הייתה לאומיותו? לפי ב 18-21, שמו של חותן משה היה רעואל, והוא היה כהן מדיין. לפי שמות ג1, שמו היה יתרו. בבמדבר י29 מוזכר חובב בן-רעואל חותן משה, ובשופטים ד11 כתוב מפורשות שחובב היה חותן משה, אלא שהוא קיני (ראו גם שופטים א16). ובכן, מי היה חותן משה - רעואל, חובב או יתרו? לאיזה עם הוא השתייך - למדיינים או לקינים? שוב סיבה טובה לעיין ברצינות בהצעה שמציעה תורת המקורות לגבי חיבור התורה.


ינואר 2005



חברים ב- עוצב על ידי