אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

בלק

במדבר כ"ב / 2 - כ"ה / 9

מאת צופיה מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש.
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת "בלק" שנכתבה במחזור הראשון.

"לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במדבר כ"ב / 12)

במרכזה של פרשת בלק ניצבת העלילה של ניסיון אנושי לצאת נגד מהלך היסטורי צפוי, וזאת - באמצעות קללה, שהיא אמצעי מאגי אל-טבעי. הניסיון נכשל שלוש פעמים, והקללה, בצאתה מפיו של המקלל, הופכת בדרך נס לברכה.

העלילה מתרחשת, לכאורה, בעת נדודי בני ישראל בצאתם ממצרים, לאחר חנייתם בערבות מואב מזרחה לירדן מול יריחו. בעת שנכתבו הדברים נמצא המספר, או העורך, מן הסתם בעברו המערבי של הירדן, שכן, הפסוק שקודם לעלילה (כ"ב / 1) מטעים, כי בני ישראל חנו בערבות מואב מעבר לירדן. כלומר - מאחר ש"מעבר" הוא הגדה המזרחית, מואב, פירושו של דבר שהמספר נמצא בעברו המערבי של הנהר.

על רקע כיבושיהם של בני ישראל את סיחון מלך האמורי על עריה, נופל פחדם על בלק בן ציפור מלך מואב, שמא ייעשה כן גם לערי מואב, והוא מניח כי הדרך לגבור על הכובש היא דרך הנס, באמצעות קוסם שיקלל את הפולשים. הקוסם שנבחר למטרה זו הוא בלעם בן-בעור, מפתורה (1), שהיה ידוע בסביבותיו כבעל-יכולת מאגית מופלאה ש"את אשר תברך מבורך, ואשר תאר יואר" (כ"ב / 6). כלומר - כחוזה עתידות. חוזה עתידות לפני המסורת המסופוטמית קרוי בשם בארו (Baru), ומקובל היה עליהם לדרוש מהדורשים בהם שיבנו להם מזבחות ויקריבו קורבנות השכם בבוקר, כדי שתצליח משאלתם. וכך, אמנם, נוהג בלעם. לפי אחת ההשערות המקובלות היום לא הסכים בלעם לבקשתו של בלק מייד, אלא, ניסה תחילה לשכנע אותו לכרות ברית עם בני ישראל. כך יעץ למואבים ולמדיינים, ואף ייתכן שניהל בעניין זה משא ומתן גם עם ראשי בני-ישראל. הצדדים הסכימו לכך, ואף ייתכן שהברית כללה הסכמה לנישואי תערובת, ואולי גם לסינקרטיזם דתי (סינקרטיזם = מיזוג לאחדות אחת, שילוב של השקפות, תפיסות, רעיונות לאחת). ליונשטאם (2) סבור, כי קבוצה של קנאים לדת יהוה ראו בכך זנות ועבודה זרה, והתנגדו בתוקף למעשה, ובכך הביאו, כמו במעשה שכם בדינה בת-יעקב, למלחמה בין הצדדים. השערה זו יש לה על מה שתסמוך, אם נעיין בהמשך, בבמדבר ל"א / 16, שם מתואר כי בעצתו של בלעם נעשה ניסיון מצד המדיינים לפתות את בני ישראל לעבודה זרה, ונקרא גם את הסיפור על מותו של בלעם במלחמה שבין ישראל למדיין (ל"א / 8).

אתונו של בלעם
רמברנדט ון ריין, צייר הולנדי, 1696-1606
שמן על בד, מוזיאון קוניאק-ג'יי, פאריס

בפרשה שלנו משנה בלעם את דעתו לאחר סירובו הראשון לבקשת בלק, ונענה להפצרותיו בפי "שרים רבים ונכבדים" מקודמיהם, ויוצא למואב למלא אחר השליחות. בדרכו שמה ניצב לעומתו במשעול-כרמים צר מלאך אלוהים "וחרבו שלופה בידו". בלעם, החוזה "גלוי העיניים" הסתנוור ולא ראה את המלאך, בעוד האתון עליה רכב ראתה אותו, ונלחצה אל הקיר. זה היה הנס הראשון של הסיפור. ואולם בלעם היכה את אתונו, ואז התרחש הנס השני: האתון פתחה את פיה, ונשאה נאום תוכחה לבעליה, בשפת בני-אדם.

להוציא את המיתוס של בראשית, בו מדבר נחש בשפת בני-אדם, זהו מקרה יחידאי במקרא, שבו בעל-חיים - ולא במשל - מדבר אל האדם בשפתו. כתוצאה מכך מביע בלעם את רצונו לשוב בו מכוונתו, ואולם המלאך לא את זאת מבקש ממנו, אלא רק להזהירו ולהזכיר לו: "את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר" (כ"ב / 35).

לפי "מבחן התוצאה" לא זו בלבד שלא יצאה קללה מפיו של בלעם, אלא יתר-על-כן - ברכה היא זו שיצאה מפיו כלפי אלה שאותם אמור היה לקלל. מכאן ניתן ללמוד על הכוונה האלוהית, כביכול, שהשתמש בו - בקוסם שאינו מבני-ישראל - בנשקו שלו, במאגיה כדי להפוך את הדברים לטובה. בלעם מגיע למקום גבוה, הקרוי "במות בעל", ממנו ניתן היה להשקיף על מחנה בני-ישראל כולו, כיוון ש"אין הקללה שורה אלא על מה שהעין רואה" (3). והנה - וכאן מתרחש הנס השלישי - תחת קללה יוצאים מפיו דברי ברכה: "... מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (כ"ג / 10).

בהתאם לתפיסה הלוקאלית של האל (4) במזרח הקדום באותה תקופה, שיער בלק כי אם יעביר את בלעם למקום אחר יצליח מעשה הקללה בפיו, ולפיכך הוא מעביר אותו ל"שדה צופים, אל ראש הפסגה", וגם שם חוזר על עצמו סיפור הקללה שהופכת להיות ברכה: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (כ"ג / 24). ושוב פונים השניים למקום אחר, אל "ראש הפער הנשקף אל פני הישימון" וגם כאן, בהשראה אלוהית לכאורה, יוצא דבר ברכה נוסף מפיו של בלעם: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל, כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע יהוה, כארזים עלי מים... מברכיך ברוך וארריך ארור" (כ"ד 1 9-4). וכאשר ראה בלק, בחרון אפו, כי נכשלה מזימתו, נפרדו דרכיו מבלעם.

הברכה והקללה בתרבות הקדומה

הברכה והקללה, כשני הפכים, הוראתם המקורית שנויה במחלוקת בין בלשנים, הגם שיש הסכמה לגבי השימוש בהם בתרבויות המזרח הקדום, והוא - דיבור שנועד להביא על הזולת פורענות - אם מדובר בקללה, או להשפיע טוב ומתנות על האדם או משפחתו, או העם - כשמדובר בברכה. על היותם הפכים ניתן ללמוד מן הפסוק "והבאתי עלי קללה ולא ברכה" (בראשית כ"ז / 12), המושמע מפיו של יעקב בדבריו אל רבקה אימו, בעת תכנונו של מעשה גניבת הברכה של יצחק, שנועדה במקורה לעשיו. הפועל הנרדף ל-ק.ל.ל. הוא א.ר.ר., העומד אף הוא כניגוד לפועל ב.ר.ך., כנאמר בברכת אלוהים לאברהם "ואברכה מברכיך, ומקללך אאר" (בראשית י"ב / 3).

יעקב גונב את הברכה מיצחק
ז'אן סאנדרס ואן המסן, 1556-1500, צייר הולנדי
שמן על בד, מוזיאון לאמנות יפה, בודפסט, הונגריה

השימוש הרב שנעשה במקרא וברבות מתרבויות המזרח הקדום בברכה ובקללה, מקורו באמונה בדבר כוחו המאגי של הדיבור היוצא מן הפה, ושאין דרך לשנותו, אלא ע"י אחד משני אופנים, שיתוארו להלן:

האחד - על ידי דיבור נגדי, שיבטל בכוח מאגי עצמאי משלו את הדיבור הראשון. כך רואים אנו באגדות ילדים הקרובות בזמנן לתקופתנו, והרוויות אף הן מעשי כשפים וקסמים ומאגיה לסוגיה, ביטול של הגורם האחד ע"י השני. באגדת "היפהפייה הנרדמת" מוטלת על הנסיכה הקטנה - מאת פייה שיוקרתה נפגעה - קללת-מוות, ואולם, הפייה הטובה שטרם הספיקה להעניק את מתנתה לנסיכה, ממעיטה מרוע הגזירה בכך, שבאמצעות ברכה נגדית היא הופכת את קללת המוות לתרדמה כללית בת 100 שנה, שלאחריה תבוא היקיצה של אלה שהקללה - ומולה הברכה - חלה עליהם.

השני - על ידי כך שבטרם יצא ההיגד מן הפה, יימצא מי שמראש יחיל את הדברים על עצמו או על מישהו אחר. כך מרגיעה רבקה את בנה יעקב, בקחתה על עצמה מראש את הקללה, אם אמנם יחליט יצחק לקלל את בנו תחת לברכו: "ותאמר לו אימו עלי קללתך בני" (בראשית כ"ז / 13).

קאסוטו (5) אומר לעניין זה: "הברכה והקללה, ובייחוד דברי הקללה, מאחר שנאמרו אפילו מפי הדיוט (הדיוט = שאינו בעל מקצוע, לענייננו - בעל המקצוע או בר הסמכא הוא קוסם או כוהן או בר-סמכא אחר לעניינים שבמאגיה, צ.מ.) פועלים הם מאליהם ומתגשמים למעשה, אם אין כנגדם כוח אחר שיבטלם. ומכאן החשיבות המרובה שהיתה לשיטת ההשבעות המאגיות של הכהונה בדתות עמי-קדם, כגון הבבלים והאשורים והחיתים, שתפקידה (של הכהונה, צ.מ.) לבטל את הקללות שנאמרו מפי אחד האלים או מפי שום אדם".

בישראל, כאמור, המקרא מלא ברכות וקללות והשבעות, שהאמונה בכוחם נמשכת גם בתקופת התלמוד ועד עצם ימינו אלה, ולא רק בפי בני עמים זרים, אלא גם בידי אנשים מישראל, בהליכי ברכה מפי "מקובלים" או רבנים, או שאר פעילים במימסד הדתי - ראה ברכות במערכות בחירות בישראל של ימינו, כמו גם כוחה של החאמסה להגן על נושאיה בפני שדים ורוחות ומזיקים ועין-הרע...

מקרה נוסף של אם "המבטלת" קללה - והפעם של עצמה - שקולל בנה, באמצעות ברכה, היא אימו של מיכה: בשופטים י"ז מסופר על איש מהר-אפרים ושמו מיכיהו, והוא לקח מאימו כסף. האם קללה את זה שלקח את כספה, בטרם ידעה כי בנה הוא הלוקח. ברגע שמיכה מתוודה כי הוא האיש, היא ממהרת להוסיף: "ברוך בני ליהוה" (פסוק 2). כלומר, ההנחה היא שהברכה שבאה בעקבות הקללה, תבטל אותה.

הקללה

הקללה במזרח הקדום יכולה לחול על כמה מושאים: היא יכולה לחול על אדם כפרט, כפי שראינו לעיל במקרים של יעקב, או של מיכה. היא יכולה לחול על עיר (או על מקדש), שלאחר הפורענות שתחול עליה תהפוך למשל ולשנינה בפי המקלל. כך, למשל, מנבא ירמיהו (כ"ו / 6): " ונתתי את הבית הזה כשילה, ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גויי הארץ". הקללה יכולה גם לחול, כמו בפרשה שלנו, על עם שלם, והרי לשם כך לקח לו בלק את בלעם לקלל את בני ישראל. לעיתים המקולל הוא אביו הקדמון של עם מסויים, בשל חטא שחטא, ולו מיוחס כל הרע שבא על צאצאיו. כך למשל מקולל כנען, בנו הקטן של נוח, שצאצאיו יהיו עבדים לעמים אחרים: " ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו... ויהי כנען עבד למו" (בראשית ט' / 27-25).

קללת אב
ז'אן בפטיסט גרואז, 1805-1725, צייר צרפתי
שמן על בד, מוזיאון הלובר, פאריס

פעלים נרדפים לק.ל.ל. במקרא הם א.ר.ר. וכן ק.ב.ב.. הפועל ארר דומה מאד למונח האכדי לעניין זה araru, שגם שם עניינו הוא הטלת קללה (6). דוגמא לשימוש בפועל א.ר.ר. במקרא יש במשפט "מארת יהוה בבית רשע, ונוה צדיקים יבורך" (משלי ג' / 33). מקום בולט וידוע יותר הוא בקללה שקולל קין לאחר שרצח את אחיו הבל: "ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך" (בראשית ד' / 11).

דוגמה לשימוש בפועל ק.ב.ב. מצויה גם בפרשה שלנו: "גם קב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו" (כ"ג / 25). ויינפלד מדגיש בהמשך, כי הקללה יונקת את כוחה מכך שהיא נאמרת בשם האל. זו גם הסיבה לכך, שבפרשה שלנו מדגיש בלעם יותר מפעם אחת כי ידבר רק את אשר ישים אלוהים בפיו: "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי יהוה אלוהי לעשות קטנה או גדולה" (כ"ב / 18), ולהלן: "היכל אוכל לדבר מאומה, הדבר אשר ישים אלוהים בפי אותו אדבר" (שם, 38).

תפיסה זו של הקללה רווחת בכל ארצות האזור, במסופוטמיה, בחת וביוון. ויינפלד מביא את הקללות שבסוף חוקת חמורבי כאחת העדויות לכך, שהן נלוות, כמו השבעות, לספרי חוק, בהם נעזרים נגד עבריינים: "הקללות ישיגו מהר את הפוגע בחוק, וכך גם בחוזים חיתיים וגם בכתובות אסרחדון. מאלפים ביותר לעניין זה דבריה של הפיתייה מדלפי, כפי שנמסרו לנו ע"י הרודוטוס: בן האלה (הקללה, צ.מ.), בן בלי שם ובלי ידיים ורגלים, ירדוף אחריך עד אשר ישיג ויכלה את כל המשפחה והבית... (ו', 86, ג')".

פלוטארכוס אף הוא מציין (אלקיביאדס 22) שכוהנים וכוהנות נהגו לקלל את מי שפגע בקודשי העם, ובמקום אחר מוסר הוא, כי אריסטידס הציע שהכוהנים יקללו את כל מי שיעזוב את ברית היוונים (אריסטידס, 10). מקבילה מקראית לזאת ניתן למצוא בטקס שערכו הלוויים מול הר-גריזים והר-עיבל, בדברים כ"ז / 26-14: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ארור מקלל אביו ואימו... ארור משיג גבול רעהו... ארור משגה עיוור בדרך... ארור אשר לא יקיים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן".

פלוטארך - היסטוריון יווני, 125-45 לספירה
התפרסם בזכות חיבוריו החשובים, בהם תיאר אישים בולטים
בחיי הרוח, החברה והפוליטיקה של יוון ורומא - ראה פרטים באתר
http://books.mirror.org/gb.plutarch.html

בפרשת בלק, כפי שכבר צויין, הופכת הקללה לברכה. ואולם, לא זו בלבד, אלא שהיא שבה אל ראשם של המקללים, כשם שהברכה חוזרת אף היא אל ראש המברכים. הצלחתו של המקלל כמו גם זו של המברך נודעת ברבים, ולכן אומר בלק לבלעם בפנותו אליו: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר" (כ"ב / 6). סגולתו זו של המקלל, כמו גם של המברך, נובעת ממידת קרבתו לאל, לכן במקרא הוטל תפקיד זה על המשרתים בקודש: הלוויים או הכוהנים, אך גם קללתו של הדיוט ייתכן שיהיה לה תוקף.

למעשי הקללה נלוו בקרב עמי המזרח הקדום גם מעשים סימבוליים. כך, למשל, בכתבי המארות (=קללות) המצריים מסופר, כי לקללת אויביהם צירפו המצרים גם שבירת צלמיות וכלי-חרס, עליהם חקוקים שמות האויבים, וביוון היו משקיעים בים מטילי-ברזל בעת השמעת הקללות. כך מסופר לנו בספר א' של הרודוטוס, 165.

לכמה מן הקללות המופיעות במקרא, למשל בדברים, יש מקבילות בחוזה אסרחדון ואשורנררי ה' (ויינפלד, טורים 192-189). מושאי הקללות היו שונים ומגוונים, בהם קללות על צרעת, הליכה בעיוורון, מגיפה בקרב והפקרת הגוויות טרף לעוף השמים ולחיות הארץ, אונס הנשים, שבי הבנים, שוד הרכוש, שחין ושיגעון, קללת היבול החקלאי כגון ארבה ותולעת, חוסר פריון, עקרות, לידת מפלצות, תבוסה בקרב, רעב עד כדי אכילת בשר ילדיהם, ושריפות של ערים ללא תקומה, לעולם.

הברכה

גם נושאי הברכות הם רבים ומגוונים, ואת חלקם ניתן לראות כהפכן של הקללות, ואף הן ניתנות לאדם או לעם מאת אלוהים, באמצעות המברך-המתווך. מבחינה זו הברכות הן מתנה שהאלים מעניקים לבני-האדם הרצויים להם. בהן - פריון - של האדמה, של האדם, של בעלי החיים שלו; פריון האדמה קשור בגשמי-ברכה בעיתם או במי-נחלים ומעיינות. ברכה בקרב עמים שהתפרנסו מחקלאות חלה גם על כל מעשי-ידיו של האדם: על שדותיו, כרמיו ובהמתו. מאופי הברכות ניתן ללמוד לא מעט על אופייה של החברה או העם שזכו בהן - אם זו חברה נוודית או חקלאית, ואולי גם על מועד חיבור הברכה. גם הברכות, כמו הקללות, נלוו תכופות לקבצי חוקים ולדברי ברית בין אלוהים לבני ישראל, כשמדובר בברכות המופיעות במקרא, אך גם בקרב עמים אחרים במזרח הקדמון.

יעקב מברך את אפרים ומנשה
בנימין ווסט, צייר אמריקני, 1820-1738
שמן על בד, מוזיאון אלן ממוריאל, אוברלין

הירשברג (7) מביא דוגמאות מספר לברכות שרווחו בזמנן ובמקומן, ולנסיבות של אמירתן. כתבי אוגרית, למשל, מתארים את ברכת השלום שנהגו הכנענים לברך בהן איש את רעהו. האל בעל מברך את ענת אחותו, וכן הפיניקים שברכו בחיים ובשלום; במכתבים בבליים מימי חמורבי, וכן במכתבים מצריים ולוחות שנמצאו בתל-אל-עמארנה מופיעה ברכת שלום בה יבורך האדם וביתו בידי האלים. הירשברג מסביר את משמעותה של ברכת השלום בכך, ש"ברכות אלו יוצרות מעין יחס של קירבה זמנית בין בני-האדם, אפילו הם זרים, ומבטלות את האיבה במקום שישנה".

כתב יתדות מאוגרית
1400 שנה לפני הספירה
כתב היתדות הוא הכתב הא"ב הראשון בעולם.
דוגמאות ראשונות של כתב יתדות שומרי נשמרו במוזיאון של בגדד
עד אשר נבזזו במלחמת עיראק, 2003

הברכה במקורה היתה, כאמור, מתנה, והמתנות שנמנו בברכות הקדומות היו מתנות חומריות, ואולם נכללו בהן גם מתנות-רוח. כך, למשל, נחשבת השבת כמתנה שניתנה לישראל ע"י אלוהים, אך גם ברכת אושר, שתעשה את המבורך שם-דבר, ומושא לברכות לעתיד לבוא. כך, למשל, בבראשית י"ב / 3: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", וכן - ברכה במובן של הצלחה בכל מעשה ידיך - כמו זו המופיעה בבראשית כ"ד / 31 בכינוי "ברוך יהוה" כדבר לבן אל אליעזר, עבד אברהם, או בבראשית כ"ו / 29 "אתה עתה ברוך יהוה" בדברים שאומרים שרי הצבא של אבימלך מלך גרר ליצחק, בבואם לכרות עימו ברית.

ברכתו של בלעם בפרשה שלנו מתייחסת, אמנם, גם לברכה חומרית הנוגעת לפריונו של העם "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל" (כ"ג / 10), אך גם ברכה שעיקרה הוא עניינים שברוח: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל... כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (פס' 23-21); גם ניצחון על אויביו "לא ישכב עד אשר יאכל טרף, ודם חללים ישתה" (פס' 24), אך גם "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל, כנחלים נטיו כגנות עלי נהר" (כ"ד / 6-5). כלומר, הברכה בה התברך עם ישראל כוללת גם גדלות רוחנית, כדבריו של אברהם קריב (8), בהתייחסו לשאלה אם בלעם היה נביא אמת או נביא שקר: "בלעם הוא דוגמה למופת של גדלות רוחנית ושפלות מוסרית. ודווקא מפני שהוא עצמו היה אדם בלתי מוסרי, התפעם כל כך מהיסודות המוסריים אצל עם ישראל. בחזונו נגלה לפניו הקוטב האחר של האדם, קוטב הטוהר המוסרי... אבל אותה התעוררות גדולה לא היתה לו לידה חדשה. בלעם נשאר בלעם - איש המעלה מבחינת הרוח ואיש השפל מבחינת הנפש. הוא אבי הדרך של רוח בלי מוסר, שגרמה קלקלות הרבה בחיי העמים, וכמדומה, עיקר תורפתו של זמננו המתועתע בזה שנתרבו בו תלמידיו של בלעם".

יעקב מברך את אפרים ואת מנשה
רמברנדט ון ריין, 1696-1606
שמן על בד, מוזיאון שטטליש לאמנות, קאסל, גרמניה

סתם קריב ולא פירש למי מן העמים כוונו דבריו, בהתייחסו לריבויים של אלה שהם אנשי-רוח אך לא אנשי-מוסר. אפשר שנתכוון לאומות עולם התרבות המערבית, ומי שמאמין בכוחה המאגי של הברכה - לא יאבה, מן הסתם, להכיר בכך שגם בקרב עם ישראל בימינו ישנם אנשים המתקראים אנשי-רוח רק משום שהם משתייכים למימסד דתי, אך המוסר מהם והלאה. ואולם, מי שאינו מאמין בכוחה המאגי של ברכת בלעם לישראל או כל ברכה שהיא, יהיה מוכן להכיר בכך, שגם בקרב עם ישראל המבורך מצויים לרוב תלמידיו של בלעם, ואולי אף גרועים מהם: לא רוח ולא מוסר. נופל, אך שתום-עין.


הערות:

(1) "פתור ארם נהריים" - עיר מוצאו של בלעם, שוכנת, כנראה, על נהר הפרת, ושמהבמקורו, לפי אחת הסברות, הוא פיתרו (pitru). ואולם, לפי השומרונים, וכן לפיהפשיטתא והוולגאטה, וכן בכתבי יד עבריים אחרים, יש לקרוא "הפותר", כלומר – יודעחכמת הנסתר, ולא פתורה. יש המזהים את בלעם עם לקמאן בן-בעור החכם, שלפי המסורת הערבית התגורר לא רחוק ממואב - ראה פירוט והרחבה אצל גרינץ י.מ., ערך בלעם בן-בעור, האנציקלופדיה העברית, כרך ח', טורים 928-926.

(2) ליונשטאם, שמואל אפרים: ערך "בלעם", אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', טור 135,הוצאת מוסד ביאליק, 1954.

(3) גרינץ, יהושע מאיר: ערך "בלעם בן-בעור", האנציקלופדיה העברית, כרך ח', טור 926, תשכ"ד.

(4) תפיסה לוקאלית של האל - בניגוד לתפיסת האל כיישות אוניברסאלית, כלל-יקומית,רווחה במזרח הקדום התפיסה, שלכל עם, או לכל אזור גיאוגרפי, או טופוגרפי, יש אלמשלו. כך, למשל, אומרים עבדי מלך ארם: "אלוהי הרים אלוהיהם, על כן חזקו ממנו, ואולם נלחם אתם במישור אם לא נחזק מהם" (מלכים א' כ' / 23).

(5) קאסוטו, מ.ד.: הערך ברכה, ערך משני: ברכה וקללה. אנציקלופדיה מקראית (שם), כרך ב', טור 356.

(6) ויינפלד, משה: הערך קללה, אנציקלופדיה מקראית (שם), כרך ז', טור 185.

(7) הירשברג, חיים זאב: הערך ברכת שלום, אנציקלופדיה מקראית (שם), כרך ב', טורים 361-359.

(8) קריב, אברהם: שבעת עמודי התנ"ך. הוצאת עם עובד, 1970, "נופל וגלוי עיניים",עמ' 60-46.

 

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת".


יולי 2003



חברים ב- עוצב על ידי